למה לרוחניקים אין כסף?
הם רואים בעיניים את התורים לקליניקה, את תשואות הקהל, את המימוש העצמי - ונוסעים בג'אסטי מג'ויפת, גרים בחירבה וכל הזמן חושבים חיובי. שלי ברעם קלטה את הבאג בתוכנה הרוחניקית
- אתה מה?
- אני מצַלתֵק לך, זאת אומרת מצלצל ומנתק. אין לי כסף לשיחה, אז תתקשרי אליי בחזרה, טוב? אה, ותגידי, זה יהיה בסדר אם לא אביא שום דבר לארוחה המשותפת? אני קצת קצר במזומנים כרגע.
הבחור שמדבר איתי כבר לא נער בתיכון שעובד אחר הצהריים בחנות הגלידה השכונתית. הוא בנאדם מבוגר, בן 30 פלוס. חבר שלי. מאלה שגרים באוהל, או בטיפי, או משכירים קרוואן קטן בקצה של מושב שכוח אל. מאלה שאין להם כסף לאוטו אז הם נוסעים בטרמפים, או שהם הבעלים הגאים של ג'אסטי מקרטעת, מודל 89'; שאין להם תוכניות פנסיה ולא ביטוח חיים, ועובדים בעבודות מזדמנות ולא קבועות - בקרקסים או בפסטיבלים. מאלה שתל אביב מזוהה אצלם כמעוז החומרנות – "בבילון", ממנו הם משתדלים להדיר את רגליהם, וכל הצפיפות, הניכור והחיים בנתיב המהיר נחווים בעיניהם כזרים ומטרידים.
הם "הגרעין הקשה" של הרוחניקים, הארד-קור רוחניקים. לרוב כסף נתפס בעיניהם כמשאב לא רוחני, והם מנסים לעשות הכול כדי ללמד את עצמם להסתפק בפחות ולהימנע מלהשתתף במחול החברה הצרכנית. את חייהם הם מעדיפים לבלות באופן פשוט: אם אפשר בלי טלוויזיה ובלי עיתונים, לבטוח בחיים שיזמנו להם את ההתנסויות המתאימות להם, ולהשתדל לקבל כל מה שקורה באהבה.
יש המביטים בהם בקנאה. הם רואים את החופש, ההרפתקנות, האומץ לחיות כמו שאתה רוצה, בלי משכנתא על הראש. את החיים מחוץ לקונבנציות. אבל למרות שלא רואים את זה מבחוץ, האמת היא שגם רוחניקים חולמים, בדיוק כמו האנשים בתל אביב ובכל מקום אחר בעולם, על השעה שבה לא יצטרכו לדאוג לעצמם מבחינה כלכלית. שיהיה להם כסף.
נכון שרוחניקים בדרך כלל לא שואפים להיות מיליונרים ולא חולמים על וילה עם בריכה ומטוס פרטי, אבל הם כן היו רוצים שיהיה להם מספיק כסף כדי לתקן את הברקסים באוטו, שיהיה להם כסף לטיפול רפואי נחוץ, ודי כסף כדי לתת לילדים שלהם את הכי טוב שאפשר. ואת זה לא תמיד יש להם. למעשה, רבים מהרוחניקים מעניקים לעצמם הרבה מאוד חופש בחייהם, אבל בחופש מדאגה כלכלית הם לרוב לא זוכים.
זבבי על העולם והשעון מתקתק. דגם מציאות לגיטימי של הרוחניק הטיפוסי
צילום: SXC
להיות סינדרלה בלי האחיות החורגות
אז למה בעצם לרוחניקים אין כסף? אני חושבת שזה בגלל שהם בדרך כלל אנשים מאוד יצירתיים ומוכשרים. מוזיקאים מעולים, אנשי רוח, שחקנים ומטפלים אלטרנטיביים מסוגים שונים, שכסף לא נחשב בעיניהם למטרה בפני עצמה. הם לא מוכנים לעבוד בעבודות קבועות שאין להם עניין בהן, רק כדי ליצור לעצמם בסיס כלכלי איתן. התנהלות כזאת משולה בעיניהם למכירת נשמתם לשטן. הרוחניקים רוצים להרוויח את כספם כפועל יוצא של מימוש עצמי.
אלא שכאן מופיע הקושי: כדי להפוך כישרון ויצירה מתחביב למקצוע מכניס צריך אדם לאחוז לא רק במשאביו היצירתיים, אלא גם ביכולת לשאת אותם מול אנשים אחרים. לדעת להצליח. לעסוק בשיווק ובקידום עצמי, ליצור קשרים נכונים ולצעוד בנחישות ובביטחון אל עבר המטרה. אבל בעניין הזה, רוב הרוחניקים לא ממש חזקים. רבים מהם לא מצליחים לממש את יכולותיהם ולהתפרנס מהן באופן בלעדי, יציב ומספק.
אני טוענת שהסיבה לכך היא מנגנון האגו שלהם. מה זה אומר? אני מגדירה את המונח "אגו", בהקשר של התפתחות רוחנית, כחוויה פנימית של הישגיות עילאית שלא שנעשתה אליה הדרך הממשית במציאות. במצב זה, כל ההתנהלות – המחשבות, הרגשות וההתנהגות – מושפעת מן החוויה הזו. לפעמים היא מוחצנת ובאה לידי ביטוי כהתנשאות וגאווה, ולפעמים היא נחווית כהערצה פנימית של האדם את עצמו, ללא ביטוי חיצוני ברור.
וכך גם אצל הרוחניקים: חלק מהם מכירים ביכולותיהם הפוטנציאליות
הגבוהות, אך חווים אותן כאילו הן מצויות בהווה. הם חשים בתוכם את ההצלחה שלהם כדבר ממשי: רואים את עצמם על במות, משתחווים לקהל האוהד, או עדים לשביל הארוך של המטופלים המחכים להם בכניסה לקליניקה. הם רואים את סוף התהליך, את ההצלחה - אבל לא את הדרך עצמה. וזה טיבו של מנגנון האגו, הנובע במהותו מתוך חרדה עמוקה ופחד מכישלון, וממיר רגשות קשים אלה בהאדרה עצמית.
הפער שיוצר האגו בין הפנטזיה למציאות בעצם לא מאפשר לרוחניקים המוכשרים להתקדם. הם תקועים בין חוויית ההצלחה שבתוכם לבין חוסר היכולת שלהם לממש אותה בסבלנות בתוך המציאות. הם לא מסוגלים לכתת רגליים וליזום פגישות, להידחות פעמים רבות ולנסות את מזלם שוב ושוב – כי בתוכם הם גדולים מהחיים, ואין מקום שיעשו את כל הדרך.
הם רוצים להיות סינדרלות, להגיע מייד אל הנשף ולפגוש את הנסיך – אבל לא מודעים לשנים הקשות של השפלה על ידי האחיות החורגות וקרצוף הרצפות היומיומי. כל מחשבה על הדרך הממשית מתנגשת בתוכם עם חווית הגְדוּלָה הפנימית, וגורמת להם לחרדה גדולה ולשיתוק. הם פשוט לא יכולים לעשות את זה. והם נורא מתוסכלים. מתפוצצים מכישרון, מבלי שהם זוכים להכרה משמעותית של אחרים ביכולותיהם.
וכך חולף הזמן, והרוחניקים לא מגיעים למקומות אליהם הם שואפים להגיע. הם שוגים בפנטזיות על הצלחה, בעוד שבפועל הם נאלצים לעבוד בעבודות זמניות ולהתקיים בצמצום.
הסוד של הסוד
אני מדמיין לי וילה, מיליון דולר, קריירה וכל זה. הסוד
ואכן, לפעמים אכן צצות הזדמנויות טובות שכאלה, והדרך להגשמה עצמית נפתחת בפניהם. אבל לרוב חולפות שנים רבות של אכזבה ותחושות החמצה. השערים אינם נפתחים, והרוחניקים נשארים ללא כסף וללא תהילה. הם משתדלים להיות חיוביים, לקבל את המציאות כפי שהיא. אבל זה קשה. בתוכם הם לא מבינים מדוע האמונות שלהם לא עובדות, ומניחים שזה בגלל שהם לא מחוברים מספיק לאלוהים, ותובעים מעצמם עבודה רוחנית מאומצת וקשה יותר.
אז איך אפשר, בכל זאת, לצאת מן המצב הסבוך הזה? אני חושבת שייקל על הרוחניקים למצוא את דרכם אם יפַתְחוּ מודעות לקושי שלהם בהתקרקעות. זאת אומרת, לקושי שלהם במעבר שבין הוצאה מן הכוח אל הפועל. עליהם להבין, ברמה הרגשית, כי לרוב האחרים אינם יכולים לזהות באופן מיידי את גדלותנו וכישרוננו, ושעלינו ללמוד להציג את עצמנו בהדרגה.
ולמרות הכמיהה של כולנו להצלחה קלה ומהירה, הרי שהדרך להישגים בני-קיימא במציאות עוברת דרך הוויתור על האגו המתעתע שלנו, המבטיח לנו תהילה והצלחה המושגות בקלות ובלא מאמץ, וכן ויתור על תחושות הגדלות שלנו ועל רצוננו הנואש להיות יוצאים מן הכלל והכי מיוחדים בעולם. זאת משום שפנטזיה ומציאות אינן דרות בכפיפה אחת, ומי שרואה את עצמו על פסגת ההר מבלי שטיפס עליו, לא יגיע אליו לעולם.
כדי להצליח באמת עלינו לקחת נשימה עמוקה ולפסוע צעד צעד, בהתמדה, אל עבר מימושנו העצמי. וגם אם הדרך קשה, מעייפת, מייאשת ומרפה ידיים – הרי שמי שהולך בה בצניעות ובנחישות, סופו שיגיע וימצא שהמציאות מתוקה ונפלאה היא מכל דמיון.
לצפייה בסרטון על שלי ברעם
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם