לאכול את נשל הנחש: כשדייל נוחת בבייג'ינג
התייר: דייל אל על ליאור סורוקה. השהות: שלושה ימים בלבד בבייג'ינג. הכישורים הנדרשים: להתמקח בעברית, להזמין ארוחה בסינית ולהבחין איזה סוג של שרץ הוגש לך על השיפוד
בין הרחובות הראשיים במרכז העיר חיפשתי את ההוטונגים, אותן סמטאות עתיקות וצרות בנות 400 שנה, ושוטטתי בינות כוכים, כביסה מתייבשת על חבלים, אופניים ומסעדות פועלים. על כל אלו משקיפים ממעל שיכונים קומוניסטיים אפורים-עגמומיים, שריד של המאה ה-20, וגורדי שחקים נוצצים אפופי זיהום אוויר של המאה ה-21.
האולימפיאדה שהתקיימה כאן לפני שנתיים השאירה את אותותיה, והאיצה את הטיפול הקוסמטי בעיר ובתושביה. הטיים-אאוט שקניתי בארץ יצא לאור רק לפני שנתיים, ובזמן שחלף מאז הסינים הספיקו להוסיף כמה קווים לרכבת התחתית, שלא הופיעו במפה שלי. בכל קרן רחוב תוכלו למצוא מפה באנגלית, וברכבת התחתית שמות התחנות רשומים, ואף מוכרזים, באנגלית, וקל להתמצא בה.
נהג מונית אחד (שיש לו ילדה אחת ושילדים נוספים יעלו לו בקנס כבד לממשלה) אמר שלפני האולימפיאדה טרח ולמד אנגלית, אולם מנגד מרבית עוברי האורח ברחוב לא הבינו מה רציתי מהם. בכל מקרה, לא עזבתי את המלון בלי כרטיס עם שם המלון בסינית, ופתק שפקיד הקבלה שמח לכתוב עבורי עם שם המקום אליו רציתי להגיע בסינית או מפה עם שמות המקומות בסינית ובאנגלית. מהר מאוד תבינו שזוהי הדרך הכי מהירה לתקשר עם נהגי המוניות. אחרי שצברתי מעט ניסיון, העזתי אפילו לעלות לאוטובוס, לשלם כחצי שקל, ושוב לודא עם הכרטיסן, כשאני מצביע על המפה, שהאוטובוס מגיע למחוז חפצי.
התייר הממוצע לא יעזוב את בייג'ינג מבלי לבקר לפחות פעם אחת בשווקים השונים. במבנה המקורה של שוק המשי, המשתרע על פני כמה קומות, המוכרות הסיניות, שזה עתה הכרתם, ימהרו להניח יד על זרועכם, ולהציע לכם באגרסיביות עצורה את מרכלותן מכל הבא ליד - מצתים, צעצועים, מחברות, קישוטים סיניים, ערכות תה, ושלל חולצות, תיקים ותחתונים ומותגי אופנה מזוייפים. לגבי המונח "מזוייפים" נשאלת השאלה מה זה בכלל מזוייף, אם תחתוני המותגים היוקרתיים, מזויפים וגם לא מזוייפים, מיוצרים בכל מקרה בסין.
דווקא כאן המוכרות יודעות עברית. "מאה שמונים. זול!". מהר מאוד הפסקנו להתבייש והבנו שההתמקחות היא חלק בלתי נפרד
דוכני המזון, הפזורים לאורך כמה מאות מטרים ומעוטרים בפנסים אדומים, יציעו לכם בעלי חיים שונים על שיפוד. אני לא בטוח שזיהיתי בוודאות כל רמש ושרץ, אבל נחש על שיפוד, ונשל של אותו נחש על שיפוד אחר זיהיתי בוודאות. באופן אישי הסתפקתי בדמפלינגס צמחוניים.
ועוד לא הזכרנו את החומה. בזמן זה של השנה חם בבייג'ינג, אובך קל מכסה את העיר, והראות לא במיטבה. דיילים אחרים ניסו להניא אותי מהעניין, אבל לא יכולתי לחזור לארץ מבלי שרגליי דרכו על פלא העולם. תמורת 700 יואן (כ-400 שקלים) חלקנו שלושה דיילים מונית ממוזגת הלוך ושוב עם נהג סיני אדיב, שסיפר בגאווה איך בתקופת האולימפיאדה הוא היה הנהג הפרטי של לולה, נשיא ברזיל (כנראה לכל סיני יש את החיים לפני האולימפיאדה ואת החיים שלאחריה).
הנהג האדיב לקח אותנו אל הצפון הירוק, מרחק של כשעה וחצי נסיעה מהעיר, אל חלקה של החומה שנקרא מוטיאניו (Mutianyu). עלינו ברכבל, ובעננה של חום התגלתה בפנינו החומה, עומדת שקטה ואיתנה, מתפתלת על רכס ההרים. המראה מרשים ובהחלט שווה את הנסיעה. השמועות בארץ אמרו שצריך לפנות יום שלם עבור ביקור בחומה, אבל לאחר שעה וחצי-שעתיים כבר גלשנו (במגלשות!) במדרון בדרך חזרה.
שלושה ימים בבייג'ינג זו חוויה אינטנסיבית, שלא לומר מתישה. לנסות במשך דקות ארוכות להזמין ללא הצלחה מנה צמחונית ממלצרית שאינה יודעת מילה באנגלית, לבחור שתי חולצות בקומה השביעית של הקניון, ואז לגלות שזרים יכולים לשלם בכרטיס אשראי רק בקומה השלישית, וכמובן העובדה שיש מיליארד סינים, ושהם תמיד נמצאים סביבך.
מיליארד סינים צמודים אליך ברכבת התחתית, מיליארד סינים בכיכר טייאננמן צופים בטקס הורדת הדגל בסופו של יום, מיליארד סינים גודשים את מרכזי הקניות, נהנים ממחירי סוף העונה, ומיליארד סינים מגיעים מרחבי סין לבקר בעיר האסורה, אוסף שמור היטב של מבנים וחצרות רבים ועתיקים שהם ארמונו של הקיסר, מרכז העולם לדידם.
ועכשיו אני בתל-אביב, מרכז העולם שלי, נזכר בבייג'ינג, עדיין בחום של יולי-אוגוסט, אבל כאן אפשר לפחות להזמין קפה קר ועוגת גזר בעברית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם