מחיר האושר המולקולרי: צבי גילת ביקר לבסוף בכתית
אחרי ביקור ב"כתית" אני מתחיל להטיל ספק באקסיומה שהנחתה אותי שנים, לפיה אין ארוחה ששווה להוציא עליה 300 שקל לאדם
בדומה לכך אני מתחיל להטיל ספק באקסיומה שהנחתה אותי שנים, לפיה אין ארוחה ששווה להוציא עליה 300 שקל. אין. אני לא מבין אנשים שמוציאים 700 שקל על ארוחה זוגית. הרי בכסף הזה אפשר לקנות שני זוגות אופניים.
תבינו, אדם כמוני צריך הכנה נפשית ממושכת, קרב סכינים עם עצמו, לפני שהוא מזמין שולחן במסעדת "כתית" של מאיר אדוני, אחת המסעדות היקרות והיוקרתיות בארץ. כדי להקשות עליי, מוליך המלצר העדין אותי ואת בת זוגי לארוחה אל החדר הפרטי – אולם קטן וגבה תקרה (הבניין הוא בניין לשימור במרכז תל אביב) ובו שולחנות עטויי מפות לבנות, כיסאות בסגנון הרוקוקו, כלי הקריסטל שעל השולחן מנצנצים. היא מסתכלת עלי בתמהון מה, אני יוצא במחול קטן בין השולחנות (החדר הרי פרטי) וברור לי מיד שלא לנו הוא נועד. אנחנו לא רומנטיים עד כדי כך, ואת השטיקים שלי היא מכירה עוד בטרם התגרשנו. לבקשתנו מוציאים אותנו משם, מפנים לנו מקום על במה קטנה, באולם סועדים שבו שישה שולחנות. אם מסיטים את הווילון אפשר לראות חצר פנימית נחמדה, אליה אצא לעשן בין המנות.
ב"כתית" יש "תפריט פיקס" שבו מוגשות שפע מנות של טעימות למרכז השולחן, וכל אחד מהסועדים מוזמן לבחור גם אחת מהעיקריות. זה יעלה 350 שקל לאדם (לא כולל יין) וזה, מבהיר לי המלצר, לוקח משהו כמו שלוש שעות. אנחנו מעדיפים את האופציה המהירה יותר, ומתחילים להתעמק בתפריט. כאן אני מתחיל להתבלבל: למשל, מנת הפתיחה "ים כתום" קיץ 2010 ( 117 שקל), אני קורא בתפריט, כוללת טרטר ילו-טייל, אבטיח במשרה דבש וורצ'סטר וסויה, טרטר אסייתי, ג'לי אבטיח וחלמון שלו נא, שוט מיץ גזר וספירת קוקוס, סשימי דג ים, סלט נקטרינות, כוסברה וספירת יוגורט. כל זה במנה אחת?
גם מנת הפתיחה השנייה עתירת מרכיבים. קוראים לה "סקאלופ צרוב" (114 שקל). סקאלופ הוא תוך הצדפות, את זה אני מבין, אבל איך זה מסתדר עם אטריות שעועית, פקוס בגריל, מלוחייה, קרם חצילים שרופים, במיה,
אדוני הוא הנביא המקומי של הבישול המולקולרי. העניין הוא שכל מנה כשלעצמה היא בעצם ארוחת טעימות בזעיר אנפין. את "ים כתום" הגישו לנו על לוח שיש, שעליו כמו סודרו חמש מנות שונות. צבעוניות מאוד, נראות מיניאטוריות, אבל מעבירות את החיך חוויה שלא הורגל בה. להדיוט כמוני קשה תחילה לאתר את המרכיבים השונים (איפה הפקוס בגריל, ומה זה בכלל פקוס? אני שואל את עצמי במבוכה. התשובה, אגב: מלפפון ארמני), אבל יש כאן חוויה מעניינת של פירוד ואיחוד בין המרכיבים והטעמים.
כדי לצאת מההלם הגישו לנו שוט של מעין גספצ'ו בספלון אספרסו. אבל המרענן הזה היו בו כוסברה, עוד מרכיב שלא זיהיתי, וטעמו מרענן ועוקצני. עוגיית חמאה מלוחה היתה לצדו. "שלוק וביס", אמרה המלצרית, "לרענון החיך".
מבין העיקריות בחרנו לנו משהו מהיבשה ומשהו מהים. לברק בגריל פחמים עולה כאן 190 שקל - שחתי בחרדה לבת זוגי. כן, היא אומרת בנחת, אבל הוא כולל גם קלמרי במילוי שמנת ותרד, קוקי סאן ז'אק, קרם סלק וכמון, אנדיב, אגוזים, תפוזי דם, ארטישוק צלוי ופנצ'טה טלה.
אז הלכנו לבדוק מה עם "טלה אביבי" (225 שקל). אפשר לומר שהמנה הציעה לדגום את כל מה שהטלה לא חלם עליו כשליחך את ארוחת הבוקר שלו במרעה: מוח טלה וסינטה טלה לוו בקרם אפונה, רביולי פקורינו, שורש פטרוזיליה קריספי, שאלוט מקורמל, פנצ'טה טלה, פרמזן וציר עגל. בתפריט של אדוני קשה למצוא מנה שמסתדרת עם כללי הכשרות, אבל כנראה שאין מה לעשות – השף וקהל הסועדים מוכנים לשלם את המחיר.
ממש קשה לי לתאר לכם את חוויית הארוחה. אתה אוכל מעדן ונדמה לך שאתה בעצם, בו זמנית, גם שותף למחקר: מה אפשר לעשות עם המרכיבים הכאילו ברורים הללו, ועוד יותר – לזהות את המרכיבים שאינך מכיר, ועוד להחליט למה דווקא הלברק נתן למנה של שמה ולא הקוקי סאן ז'ק, למשל?
צוות החוקרים שסביבנו כלל בעיקר אנשים מחו"ל, הם כנראה יכולים להרשות לעצמם לשקוע בפילוסופיה של המטבח בשעת ערב מוקדמת. בגינה ישבו צעירים תל אביביים ונהנו מתפריט טעימות מוזל בהרבה. עדיין אינני יודע מה לעשות עם האקסיומה שלי, לפיה אין ארוחה ששווה 300 שקל. כאן מדובר לא רק בארוחה, אלא במשהו אחר, ואני חייב לשקול את הנימוקים שלי באופן הרבה יותר מולקולארי.
"כתית", היכל התלמוד 4, תל אביב, טלפון 5107001
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם