טיול לגדר החשמלית: יום כיף מלא פחד ביוהנסבורג
ביוהנסבורג לכל בית (של לבנים) יש גדר. בבית של ידידנו ג'וש הגדר חשמלית, והבן שלו כבר יודע היכן ירצה לחיות כשיגדל - בטוח שלא כאן. הדייל ליאור סורוקה מדווח מדרום אפריקה
הנוף השכיח בחלקים הבטוחים יותר של העיר הוא שכונות לבנות ואמידות מוקפות בחומה ובגדר חשמלית. עוברי אורח שחורים משוטטים ברגל לצד החומות, ואיש לבן ההולך ברגל הוא מראה נדיר. שכונות העוני שהוקמו בפאתי יוהנסבורג עבור הפועלים השחורים במאה הקודמת, שהמפורסמת בהן היא הסווטו, אומנם לא מוקפות בחומה, אבל נדמה שתושביהן אינם חופשיים באמת להתקדם משם לעתיד אחר.
עם בוקר נסענו למוזיאון האפרטהייד. נסיעה של 20 דקות לכל כיוון עלתה לנו 520 ראנד, שזה 270 שקלים. כאמור לא זול, אלא אם כוללים את הזמן שנהג המונית המתין לנו מחוץ למוזיאון. על כרטיס הכניסה שלי למוזיאון היה כתוב "שחור", על כרטיסים אחרים "לבן". המוזיאון מתאר את ההיסטוריה של ההתיישבות האירופאית בדרום אפריקה, את שלטון האפרטהייד שהסתיים רק בתחילת שנות ה-90, ואת חייו של נלסון מנדלה. קירותיו עמוסים וצבעוניים. ציטוטים על חירות וכבוד האדם מתנוססים מכל עבר, כמו גם תמונות בהן אפשר לראות את ההפרדה שהייתה בין שחורים ללבנים - חוף ים ללבנים בלבד, תא טלפון לשחורים ותא אחר ללבנים, ומדרגות שמחולקות לשתיים – לשחורים וללבנים.
במטוס, למזלנו הרב, פגשנו את מארק, בחור יהודי רחב לב, שהזמין אותנו להצטרף אליו למשחק רוגבי בין נבחרות דרום אפריקה וניו-זילנד. בזכותו יצא לנו להסתובב ברחבי העיר במכונית, לשמוע על החיים ביוהנסבורג בכלל, ועל הקהילה היהודית המלוכדת בפרט. בדרך למשחק יכולנו לראות דרך שמשת המכונית את מרכז העיר ואת הסווטו.
אל האיצטדיון שהוקם לקראת המונדיאל נהרו יחד איתנו 92 אלף אוהדים עליזים, לבנים ברובם. מארק סיפר שהאיצטדיון החדש נבנה בצורת קלאבש, פרי ממשפחת הדלועים, שמשמש גם ככלי אפריקאי לשתיה, והוסיף
על הכרטיס כתוב במפורש שאסור להכניס וזווזלות לאיצטדיון. כנראה שנמאס להם. שחקני הקבוצות, ענקיים כמו מקררים, מנסים להבקיע טאצ' דאון מעבר לקו של הקבוצה היריבה, אבל להתקדם לאורך המגרש זו משימה כמעט בלתי אפשרית. ברגע ששחקן מצליח להחזיק בכדור, שחקן מהקבוצה היריבה תופס ברגליו, מפיל אותו, ותוך רגע יש עליו ערימת ילדים (או ליתר דיוק, ערימת מקררים), ואף אחד בקהל לא יודע איפה הכדור. רוגבי משחקים 80 דקות, הכדור לא עגול והכיף הוא גדול (במיוחד כשצופים מהצד).
אחרי משחק הרוגבי מארק קפץ לאסוף סושי שאשתו הזמינה מראש. נשארנו ברכב בחניון עם ג'וש, בנו בן ה-14. ג'וש ביקש מאביו לסגור את החלון של הנהג ואת הדלתות. ג'וש אמר שכאן כל בית צריך גדר, וסיפר שכמה חברים שלו מהכיתה נשדדו.
המתח בגדר החשמלית של ג'וש גבוה מהמותר בחוק, ובכניסה לבית יש להם שומר פרטי. נהג פרטי לוקח את ג'וש לבית הספר. אבא שלו הרגיש פחות בנוח לדבר איתנו על הפשיעה והעוני במדינה ועל היחסים בין שחורים לבין לבנים, אבל ג'וש היה תמים ונבון מספיק בכדי להסביר לנו באופן ברור ש: "שירותים this country is going down the", ושהוא לא היה רוצה להישאר פה כשיהיה גדול.
ביום האחרון לשהותנו נסענו כל הצוות ביחד לפארק האריות. הנסיעה והביקור, שתואמו דרך פקיד הקבלה במלון, עלו לנו 450 ראנד (כ-240 שקל) לאדם. בעת הקמתו הפארק איכלס אריות שהיו זקוקים לשיקום אחרי פציעה בטבע. היום יש בפארק, שהוא בבעלות של יהודי, המון אריות, כמה זברות, ג'ירפה ועוד.
השמועות מספרות שגורי האריות, אותם אפשר ללטף לכמה דקות, מסוממים, אבל עובדי הפארק הכחישו זאת. בימי ראשון אפשר לצפות בהאכלה של האריות הבוגרים, וזו חוויה מרתקת. צפינו באריות מתוך המכונית הסגורה ולא היה ברור מי נמצא בתוך הכלוב; אנחנו או הם.
חזרנו למלון ואחה"צ שוב יצאנו במונית ל-Rosebang, קניון שבכל יום א' מתקיים על גגו שוק אומנויות. אחרי שני דוכנים של קערות מעץ, צמידים ובגדים הבנתי את הפואנטה. מחוץ לקניון להקה של ילדים שחורים רקדה וניגנה ללא הפסקה בקסילופונים, תופים וכלי נשיפה, והביאה עימה צלילים וניחוחות של אפריקה, כזו שאנו מדמיינים.
ויש כמובן את הסטייקים. גם הדיילים וגם מיודענו מארק ממליצים על ה”grill house”, מסעדה שיש לה שני סניפים בעיר. אני לא טעמתי מהסטייקים, אבל אומרים שהם אגדה. בכל מקרה, החסילונים והפירה היו מעולים.
הביקור ביוהנסבורג מזמן מחשבות על גבולות ועל חופש, על הגדרות שאנחנו מוקפים בהן ועל הגדרות שאנחנו מקימים סביב אחרים. כשחוזרים לארץ, מעריכים מחדש את החופש שיש לנו ללכת ככה סתם ברחוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם