קוראים בקפה: על בית הקפה "מיזנטרופ"
בבית הקפה מיזנטרופ, המיועד למי שרוצה לעבוד ולכתוב ללא הפרעה, אסור לענות לטלפונים, אין שולחנות זוגיים, ועבור הקפה והקרואסונים לא תחויבו. על מה כן תשלמו? על זמן הישיבה - חמישה שקלים לחצי שעה של שקט. הבעלים עידו אנג'ל מרוצה: "לפעמים אין מי שיכין סנדוויצ'ים, אז אני מזמין פיצה לכולם"
בית הקפה מיזנטרופ, בלב תל אביב, מיועד לאנשים כותבים ועובדים. המקום, שממוקם ברחוב מרכז בעלי המלאכה, מגדיר את עצמו כחלל העבודה האורבני הראשון מסוגו בארץ. בבית הקפה הזה אסור לענות לטלפונים, אין שולחנות זוגיים, ודיבורים נעשים בלחש. עם הכניסה למקום תתבקשו להפקיד תעודה מזהה, שעבורה תקבלו כרטיס ואיתו תוכלו להכין קפה במכונת הקפה. עם סיום השהייה תחזירו את הכרטיס ותקבלו את התעודה בחזרה.
הבשורה הטובה: לא תשלמו שקל עבור הקפה, כמו גם עבור פירות טריים וקרואסונים. גם טיפ לא נחוץ, שכן הכל בהגשה עצמית. על מה תשלמו? על זמן הישיבה. חמישה שקלים לחצי שעה.
המקום נפתח בתחילת אוקטובר האחרון, לפני שלושה חודשים, ומאז עובר שמו מפה לאוזן בעיקר בקרב סטודנטים ובעלי מקצועות חופשיים, שצריכים זמן כתיבה או עבודה שקטה, שאינם מוצאים בביתם או במקום אחר.
אחת מבאות המקום, ליהי יונה (24), היטיבה להגדיר: "מדובר במקום שבאים אליו אנשים שמצד אחד רוצים להיות לבד, ומצד שני רוצים לעשות את זה עם עוד אנשים שרוצים להיות לבד".
אז מי אחראי לרעיון המקורי וכנראה הלא כלכלי הזה? הבעלים של המקום הוא עידו אנג'ל (36), סופר ובמאי שכתב את הרומן "הסיפור של מיכאל". בנוסף , כתב נובלה, ספר נוער וסיפורים קצרים שמפורסמים בכתבי עת שונים. למחייתו הוא מביים את "ויפו", סדרת אנימציה לילדים שמשודרת
"אני הלקוח הטיפוסי של מיזנטרופ", מתוודה אנג'ל. "זה התחיל משתי סיבות: הראשונה היא שאני כותב ולא מסוגל לכתוב בבית. בבתי הקפה שישבתי בהם היה יותר מדי רעש או יותר מדי יקר, ופשוט הייתי צריך מקום. הסיבה השנייה היא שאני עצלן. פתחתי מקום שאם כבר אני פותח אותו אז לא אצטרך לעשות יותר מדי כדי שהוא יפעל ולכן הוא בשירות עצמי".
אנג'ל החל לחקור בנושא. הוא ישב בבתי קפה וראה את הרגלי הצריכה של האנשים. "מיד בהתחלה ידעתי שזה יהיה מאוד קשה. חשבתי איך ליצור מקום שבו אף אחד לא יפריע לך וייתן בך מבטים שאומרים 'למה אתה יושב שעתיים והזמנת רק קפה?'. רציתי לפתוח מקום לאנשים שבעלי בתי קפה ומסעדות מקללים אותם".
בחודשיים הראשונים המקום עבד במתכונת ניסיונית, הישיבה הייתה בחינם התשלום היה עבור השתייה ומוצרי המזון. כיום, המצב הפוך. על קפה, תה, קרואסון ופירות לא תשלמו - על הזמן כן. ובכל זאת צריך להרוויח כמה שקלים, לכן עבור סלטים, כריכים ופסטות תשלמו בין עשרה ל-20 שקל . "יש ימי שבת שבהם אין מי שיכין סנדוויצ'ים, אז אני מזמין פיצה לכולם", מוסיף אנג'ל.
המקום מעוצב באופן מינימליסטי, עם תאורה שכל אחד יכול להתאים בעצמו לשולחן שבו הוא יושב. יש מוזיקה שקטה המאפשרת לחשוב ולעבוד, ואכן השקט נשמר באופן מופתי. לדברי אנג'ל, לצד עיצוב הפנים גם הליך בחירת המקום היה ארוך: "לקח הרבה זמן עד שמצאתי את הפינה הנכונה, כי קשה למצוא מקום שגם יש בו דריסת רגל לאנשים שעוברים ברחוב, ומצד שני הוא שקט ולא גדול מדי. זה צריך להיות בסביבה של אנשים לא תפרנים במיוחד, שזקוקים למקום".
לדבריו, גם בעיריית תל אביב לא הבינו בהתחלה את מהות הרעיון. "לא הצליחו להבין מה זה", הוא אומר. "לא היה ברור אם אני צריך רישיון, כי הרי אין פה מטבח. אני לא מגיש ולא מושיב אנשים בחוץ. בסוף הוחלט שאני לא זקוק לרישיון".
יהורם דוידי (35), פרסומאי תל אביבי שיצא ממיזנטרופ אחרי שש שעות ישיבה, מספר: "זה יופי של מקום שאפשר לעבוד בו באווירה טובה. זה באמת לא בית קפה, אלא חלל עבודה. קראתי פה ספר שהבאתי איתי מהבית. כתבתי גם מאמר בנושא פרסום. זה הרבה יותר עבודה מאשר סתם בית קפה. הרבה יותר סימפטי מאשר ספרייה".
לדבריו של דוידי, אמנם לא מדובר בספרייה, אך כללים הם כללים: "פעם אחת היה מישהו שענה לטלפון וביקשו ממנו בנימוס לצאת החוצה. אבל לא צריך לכפות את זה, זה בא מתוך המקום. מה שמצחיק הוא שכשאתה יושב בפנים, אתה קולט מי רואה את המקום פעם ראשונה. אנשים עוצרים ומסתכלים. ממש רואים אותם והם בולטים. אנשים נעצרים מחוץ לבית הקפה ולא מבינים מה הסיפור. פה אין לי הרגשה של קליינט".
אנג'ל: "מאפשרים לך להיות עצמך, בעצמך עם עצמך".
רוב הלקוחות במקום קבועים, ובקרוב מתוכנן ערב שבו אנשים יקריאו חומרים שכתבו בבית הקפה - שירה, ספרות, עבודות תזה ואפילו מחקרים של מרצים שנוהגים לשבת במקום. בגלל ההיכרות עם רוב הלקוחות ואווירת החברותא מתאפשרת גם דמוקרטיה תל אביבית קטנה, שבמסגרתה הלקוחות גם בוחרים את המוזיקה המנוגנת במקום באמצעות דיונים סוערים בפייסבוק. לדברי אנג'ל, גם בשינוי המודל העסקי התייעץ עם לקוחותיו.
אור יזהר (25), שמטרתו בישיבה בבית הקפה היא כתיבת תזה בהנדסה סביבתית לאוניברסיטת בן גוריון, גר ברחוב שבו בית הקפה ממוקם. "האפקט הכי גדול פה הוא האפקט החברתי. העובדה שכולם באווירת לימודים או עבודה גורמת לך להיות במצב הזה. יש פה קהילה. אתה מגיע ורואה את החברים שלך. זה העניין העיקרי. זה כמעט התניה. אני קם בבוקר וצריך ללמוד, אז אני בא לכאן. אם המקום הזה ייסגר יהיה לי קשה. זה קשור גם לתל אביב איכשהו. העיר מלאה בהסחות דעת. לוקחת ממך קשב".
כמה כסף אתה מוציא בשבוע?
"90-80 שקל, כלומר שמונה-תשע שעות".
וכמה כוסות קפה אתה שותה?
"בערך כוס אחת לשעה או שעה וחצי".
לא חבל לשלם על זמן שקט בבית קפה?
"בבית אתה לא תלמד. אתה תלך לפאב או שתפגוש חברים, או שתראה טלוויזיה או שתגלוש באינטרנט. זו עובדה. כשאתה הולך לספרייה אתה לומד טוב יותר כי כולם לומדים לידך, ופה יש לך גם קפה וגם אוכל וגם מוזיקה. זה כמו ספרייה משודרגת".
שיר הראל (25), עצמאית שבונה אתרים ומוצרים נוספים לארגוני זכויות אדם, מוסיפה: "כעצמאית אין לי משרד וביליתי עכשיו חצי שנה כשעברתי מבית קפה לבית קפה, לפני ש"מיזנטרופ" נפתח. הכרתי את האופציות בעיר ולמרות שמצאתי מקום אחד או שניים שהיה לי נוח לעבוד בהם, קשה למצוא שילוב של אינטרנט טוב, שקעים לחשמל וגם אווירה שקטה יחסית".
קרן שלו (24), מתל אביב, סטודנטית לסוציולוגיה. "עברתי פה לפני חודשיים וראיתי. זה התחבר לי בול למה שאני צריכה".
איך את מנתחת את המקום מבחינה סוציולוגית?
"רציתי לעשות על זה עבודה, זה הפוסט-מודרניות בהתגלמותה".
למקום מגיעים לא רק סטודנטים. ד"ר סון פרמינגר, פוסט-דוקטורנטית במכון ויצמן וחוקרת מוח, מסבירה את הסוד של המקום במילה אחת: "שקט". לדבריה , "אתה בא, עובד, ולא ניגשים אליך מלצרים. אין שיחות של אנשים. יש לי שעות עבודה נטו. אני, המחשב והמחשבות".
במכון ויצמן אין ספרייה?
"שם אני באה לאינטראקציה. לכאן אני באה לשקט. אתה בוחר לך את הזמן להיות מיזנטרופ. פה יש רגעי שקט כשאתה עם עצמך".
ד"ר פרמינגר מבקשת מוזיקה ללא מילים כשהיא מגיעה, ואנג'ל מתחשב בכך. כיום הוצאותיו השוטפות הן בסביבות 30 אלף שקל בחודש, שכוללות, בין היתר, משכורות, ארנונה ושכר דירה. המקום פתוח בין השעות שמונה וחצי בבוקר עד תשע בערב בימי חול, בימי שישי עד ארבע אחר הצהריים, בימי שבת משעה 12:00 עד תשע בערב.
"התחזוקה במקום ממש קלה וזולה", אומר אנג'ל. "צריך רק לנקות שולחנות, לדאוג למכונות ולחייב את האנשים. אנו מחפשים כיום עובדים נוספים לתקופת הבחינות".
האם המודל יחזיק לאורך זמן? ימים יגידו. לדברי אנג'ל, לאחר הפתיחה הוא שמע על בית קפה בארגנטינה המבוסס על רעיון דומה, "שם גובים לפי שעה ולא נותנים כלום בחינם. "בארגנטינה הם יכולים לסמוך על הלקוחות שיקיימו את המקום ויקנו".
ובארץ לא?
"כל רעיון חדש צריך זמן כדי להבשיל וצריך איזושהי ראייה מרחבית פתוחה יותר כדי לקבל את המקום הזה".
צריך להיות גאון כדי למכור לאנשים זמן ושקט.
"במקום אחר אין לך זמן איכותי כזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם