חמארה אתיופית: ביקור במסעדת טספאי בירושלים
במסעדת טספאי האוכל בסיסי וטוב, הגברים יושבים על בירה של צהריים, מדברים, מעשנים סיגריה וצופים בקליפים מיוטיוב של נשים מפזזות בחתונה. קבלו את הגרסה האתיופית למועדוני הקלפים והשש-בש של שוק מחנה יהודה
בלי להיות מעורה בסטטיסטיקה, אפשר להגיד שירושלים מובילה בקליטת העולים מאתיופיה, ושוק מחנה יהודה והפריפריה שלו הם לב הפעילות התרבותית.
לאורך השנים קמו באזור כמה מסעדות אתיופיות, והשוק מאכלס חנויות תבלינים שמספקות סחורות העוזרות להמתיק את הגעגועים לארץ המוצא. זה מתחיל בתבלינים, ממשיך בסוגים מסוימים של קטניות וכלה במוזיקה, סרטים ובגדים.
שוק מחנה יהודה כבר מזמן אינו רק מקום שאנשים מגיעים אליו כדי להצטייד במזון. הוא הפך, כמו שווקים מרכזיים אחרים בעולם, למקום בילוי לאנתרופולוג החובב, זה שמחפש את האותנטיות.
אפשר לראות את זה בעיקר בימי שישי, אז התיירים מגיעים לחזות בתצוגה האנושית בחמארות כאילו היו מוצגים שהוצאו מהאדמה באיזו חפירה ארכיאולוגית. רק שבמקום לעבור בקופות המוזיאון, פשוט נכנסים לשוק העירקי.
בתוך הבליל האתנולוגי הזה, מקומה של תרבות הבילוי של העדה האתיופית נפקד, כמוצג תיירותי וקולינרי כמובן.
מול ארקדיה נמצאת מסעדת שגר. לפני חמש שנים אכלתי שם וכתבתי שאין בינה ובין מסעדות מעולות אחרות בעיר שום הבדל. הגישו בה אוכל לעילא. אני לא בטוח שאני יכול לחתום על כך היום, אבל המקום עדיין שווה ביקור. כמה פעמים שאכלתי שם כמעט לא ראיתי פרצוף לבנבן.
הישראלי הוותיק עדיין לא הפנים את האוכל האתיופי, אולי בגלל שהמסעדנים האתיופים, לפחות בירושלים, לא ניסו לפתות את שאר האנשים להיכנס. האוכל במסעדות האתיופיות מעולם לא הותאם למכנה המשותף הרחב.
לפני כמה חודשים נפתחה ברחוב אגריפס מסעדת טספאי. זהו מקום חשוך, גם ביום, והוא משמש כחמארה לגברים בעדה שאין להם יותר מדיי מה לעשות במהלך היום חוץ מלדבר ולרדת על כמה בקבוקים גדולים של בירה, בעיקר קרלסברג וגולדסטאר. אבל יש גם בירות מאתיופיה, כמו בירה מטה שטעמנו ובאה פיקס עם האווירה במקום. יושבי החמארה לא שותים אותה כי היא יקרה יותר ממתחרותיה מישראל ודנמרק ומכילה פחות נוזל.
המקום של טספאי מתנהל בעצלתיים. בעוד בעל המקום משוחח בטלפון, הגברים בחמארה מדברים או מביטים בסרטונים מהיוטיוב של נשים אתיופיות מכייפות בחתונה; ובעוד הן נותנות בכפיים, בעל המקום שאל אם אנחנו רוצים צמחוני או בשרי. אמרנו לו שגם וגם.
לשולחן הגיע מגש גדול מרופד באינג'רה. אינג'רה היא פיתה מחוררת דוגמת הלחוח. קוטרה כארבעים סנטימטר והיא עשויה מגרגיר בשם טף שעשיר בחלבון, סידן וברזל. את הטף טוחנים, מערבבים עם מים ומתסיסים במשך שלושה ימים. אין ארוחה אתיופית משוללת טף.
ליד המגש קיבלנו צלחת עם עוד שתי אינג'רות. על הטף שבמגש הגיעו שני רטבים צמחוניים ורוטב בשרי. זה מה שהמקום מגיש. במסעדות אחרות יש מגוון גדול יותר של רטבים. במסעדת טספאי זה מה שיש. בסיסי.
רוטב אחד היה עשוי עדשים צהובות. הוא היה קרמי וכמעט שלא נגעו בו, למעט מעט מלח. היה לו תפקיד חשוב: למתן את חריפות הרוטב הבשרי ואת עזות רוטב העדשים השני.
בסיסו של הרוטב השני עשוי עדשים קטנות וחומות. הן בושלו בתערובת תבלינים אתיופית שנקראת (פרפר) ומורכבת מפלפלים חריפים טחונים, פלפל שחור, ג'ינג'ר טחון וחילבה. הטעם מזכיר מסאלות הודיות. הרוטב הבשרי אינו ממש רוטב, אלא הקפצה זריזה של חתיכות בקר עם בצל ופלפל ירוק חריף.
הבשר היה מעט צמיגי, אבל מכיוון שאכלתי את אותה מנה בכמה מקומות שונים ותמיד הבשר היה מעט צמיגי, אני יוצא מנקודת הנחה שכך נהוג. חרף צמיגיות הבשר, השילוב עם פלפלים חריפים (במידה נסבלת בהחלט) ובצל מטוגן קלות מוצלח.
78 שקל שילמנו, עם חצי ליטר גולדסטאר ובקבוק בירה מטה. האוכל היה בסיסי וטוב, ולמי שמחפש לצאת קצת מתצוגת השוק הרגילה ולהכיר תרבות אחרת שווה להגיע.
מסעדת טספאי. אגריפס 18, ירושלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם