עולה רגל: על מסעדת אבו טאהר בירושלים
אורז צהוב עם מקלובה של עוף. חתיכות של כבש במרק יוגורט. קציצות ענק בציר טחינה. רק בשביל מסעדת אבו טאהר שווה לחזור לירושלים
הכי מרגש בירושלים. אבו טאהר. פלאש 90
בכל פעם שהבטחתי לעצמי שזהו, בלי עתיקה יותר, מצאתי את עצמי בחסך. רצון ללכת לרוכלות בפתח שער שכם, להסתכל בעלים הירוקים שמציצים מהשקים ולנחש מה זה. לקנות כוס של סחלב רותח (בימים שעוד היו מביאים את הפקעות הכה יקרות מטורקיה). להזמין שטרודל באכסניה האוסטרית (עם תצפית מהגג, כיפת הסלע במרחק נגיעה). להריח את נרות השעווה בכנסיית הקבר, חלל בלתי נתפס שזורק אותך למקום אחר. לא יכולתי להתנתק, גם כשסגרתי את החלון. סלון ביתי ברחוב הע"ח במוסררה השקיף אל מגדל דוד.
סיבות טכניות לחלוטין (הצעת עבודה) הביאו אותי לעזוב את העיר לאחר 31 שנה. ירושלים כולה, כמו העיר העתיקה, נהפכה לאתר עלייה לרגל. שלוש פעמים בשנה, לא יותר. ועדיף בימי חול עזובים של אפס אחוז קדושה.
מה שדפוק בירושלמים זה כשסוף סוף הצליחו לעזוב את העיר, בכל פעם שהם באים לביקור הנוסטלגיה משתלטת עליהם והם הופכים למדריכי טיולים מייגעים. גם אני לא הצלחתי לסתום את הפה כאשר ירדתי במדרגות משער יפו וריח הפופים מעור (ואולי הסנדלים התנ"כיים) חדר לי לאף. כאחרון היאצקים כולי גאווה לשמוע מחמאה מסוג "איך אתה מזהה פה כל סמטה". לך תסביר ששנים של שוטטות מטרידה וחסרת מנוח גורמות לרגליים לזכור.
ריח הבשר החזק סימן שהגעתי למקום הנכון: שוק הקצבים. כלומר סמטה אחת בת 200 מטר בה מקובצים עשר קצביות פחות או יותר. כל אחת והסטייל שלה. אחת מתמחה בבשר טלה שתלוי שלם ועירום כולו על קרס. אחרת באיברי פנים מבותרים (לב, אשכים, כליות) שמוצגים כפסלים של דמיאן הירסט. קערות פלסטיק מלאות במים ובהן מעיים ארוכים וקיבות פרה שהונחו בחזית, טשטשו את חומת ההפרדה בין מוצא הבשר למה שמוגש לכם בצלחת.
אבל אני הייתי בדרך לצלחת, ובעיקר לסירים הרחבים של "אבו טאהר", מסעדת הפועלים הפלסטינית הכי מרגשת בירושלים. חדר קטן ובו שרפרפים מעץ, שולחנות נמוכים וויטרינה קטנה שבתוכה הכין בעל הבית חומוס לעוברים ושבים. על השולחן מלפפונים חמוצים ביתיים, פלחי עגבניות בוערות ובצל. נזכרתי שבדרך ראיתי שלטים על פסטיבל אוכל בחסות עיריית ירושלים.
אצל אבו טאהר לא הרגשתי שהמגנט התיירותי פועל. יום חמישי, 12 בצהריים, היינו התיירים היחידים. כמה אנשי דת מוסלמים ישבו בפינה ודיברו בשקט. אחר כך הם ביקשו מאיתנו אש לסיגריה.
לא מגנט לתיירים. אבו טאהר.
פלאש 90
אבו טאהר קרא להציץ בסירים שבמטבח. אופציה נהדרת שרק מסעדות סירים שכאלו מאפשרות. אין כמו מראה עיניים. מה גם שהתפריט אינו קבוע. מגש ענק של אורז צהוב שמש עם מקלובה של עוף, חתיכות ענקיות של כבש ששחו במרק של יוגורט, קציצות ענק בציר טחינה וגם קדרות ירוקות, אדומות ושנהביות. אבל הכי אהבתי לראות אותו מערבב את הסירים. ככה, בלי סיבה. כאילו להוסיף את הפעולה האנושית, הלב החם, לתבשיל.
אחד העובדים הגיש בלי לשאול חומוס לשולחן (פעם תייר, תמיד תייר). לא באתי לכאן בשביל החומוס, אבל מי יכול לעמוד בפיתוי. מזל שכך. חודשים ארוכים לא טעמתי חומוס כל כך טעים, מובהק בטעם. עז, אבל לא גריסי כמו אצל עכרמאווי מול שער שכם. חלק, אבל לא משחתי כמו אצל לינא מהוויה דלרוזה. גם הפיתות הדקות והקשות במידה עשו את העבודה.
די, יש אוכל. אבל קודם סלט. קצוץ, עם טחינה. קליל. הכי טוב שאפשר לדמיין. המשפט הזה חל גם על שני התבשילים המוזמנים: סינייה מוצקה (אולי מדי) של טלה במרק טחינה שהועשר בסמנה (חמאה מזוקקת), מה שנתן טאץ' לא מוכר, מרתק, אחר, מאתגר. טעם שנבנה שנים על גבי שנים, אבל מבוצע ביד אמן. מנה שמכניסה אתכם למטבח הפלסטיני מהדלת הראשית.
גם מרק היוגורט, שהוכן מכדורים של יוגורט יבש, היה מסעיר. נתח הכבש בפנים היה נדיב, שומני לאללה, אבל שמר על אותה עדינות שליוותה את כל הארוחה. האורז הזרחני העגלגל ריכך את הטעמים, ותבשיל תרמילי הפול הירוק הפשוט אוורר את הפה.
הקפה שהובא בטס מהשכנים והחשבון (97 שקל לארוחת המופת הזו) חידדו את המלחמה הפנימית בנוגע לעלייה נוספת לעיר. זה הזמן לסלוח. לעיר, לעצמי.
אבו טאהר, אל-להמין 16 (שוק הקצבים), העיר העתיקה בירושלים. 02-6277893.
עוד טעימות בבלוג culinar.
,
,
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם