זה לא משחק: אלון הדר מבקר ב"שילה"
"שילה" בצפון בן יהודה בתל אביב היא כמו קבוצה בינונית שמשחקת בליגת האלופות. מקבלת כבוד, קהל ושידורים ישירים, אבל לא מצליחה להבקיע גול
גם הכיף הזה, השחרור הגדול, מסוכן לנפש. משטיח רגשות, מרדד את העולם. הלוואי שהייתי נושם אוויר אחר. "אני בדיכאון כי ראיתי שני פרקים של 'מחוברות'", היא קטעה את המחשבות המבולבלות שלי. מחשבות שעולות בדרך כלל, לבד, במהלך ישיבה ארוכה על הבר. בתוך המשחק, אבל מחוצה לו.
ואנחנו ישבנו על הבר. שעת צהריים, מסעדת "שילה" בצפון בן יהודה. מרחק נגיעה מחנויות שמלות הכלות וחליפות החתנים (יש עוד מקום כזה בעולם?). צמוד לעוד שלוש מסעדות מוערכות שאמורות לעשות שמח: ה"ברבוניה" נתן זהבי סטייל, "מל ומישל" הבורגנית המתוקה ו"מאמאיה" הרומנית עם הפבלובה הלא מוסרית.
"הן לא נתנו לי כלום. הן לא אמרו שום דבר חכם. אפילו משפט", היא המשיכה. "וננה? היא התגאתה בזה שלא סיימה 12 שנות לימוד. רואים".
התפריט כבר היה מונח על הבר וגם הבטן הציקה. הרחתי ויכוח באוויר והתאפקתי לא לענות. שיחות כאלו לעתים מוציאות ממני טונים אגרסיביים. ככה זה כשדיבורים אירוניים מידרדרים בטיפשות למשפט שדה.
והייתה עוד סיבה: גם כך החוויה בשילה קצת מנוכרת למשתמש. בר כהה, קובייה קצת צפופה. אותו רפרוף יאפי שנוכח בהרבה מסעדות בתל אביב (עבריין נמלט) מתקיים כאן ביג טיים. זו הסיבה לכך שאף על פי שהמסעדה נמצאת מטר מהבית, ויש בה דיל צהריים בזיל הזול, אני לא יושב שם לעתים קרובות. אבל הפעם באתי רעב והייתי צריך אוכל שיעצור לי את המחשבות ולא יפתח אותן.
שילה בצהריים מציעה תפריט דיפרנציאלי של ראשונה ועיקרית, אבל גם מנות על הפלנצ'ה המתומחרות לפי מאה גרם. מאז הנפילה הקודמת עם מנת ה"מעורב התל אביבי" (פלמידה לבנה, בצל וכורכום שלא מבייש בקטלניותו את "סטקיית חצות" באגריפס), אני מעדיף להיצמד לחלק הראשון של התפריט.
אמנם לשף ולבעלים שרון כהן יש נטייה לחגוג על הצלחת עם מאה ואחד טעמים, לעתים לא ממש קשורים זה לזה (נראה אתכם מזמינים את המנה הבאה: "נתח קצבים ביין, למון גראס והל עם פירה חזרת ושעועית ירוקה בג'ינג'ר"), אבל המסעדה מקפידה על חומרי גלם מצוינים ורצינות מוקפדת. חוץ מזה היא קרויה על שם כלבתו האהובה. לייק!
סלט הקפרזה היה מהטובים בסביבה: כדורים קרועים של מוצרלה די בופאלו, אנשובי משובח, מופע של עגבניות שרי בצבעים שונים, שבבים של שום מוחמץ והמון שמן זית. יחד עם הפוקצ'ה האישית והבוערת (ובלי מטבל השעועית המעט טיפשי) זו הייתה התחלה ראויה.
על ההמשך קשה להגיד מילה רעה, אבל גם לא להפליג בשבחים. פסטה רחבה עם ארטישוקים מוחמצים, עגבניות קלויות וזיתי קלמטה דומיננטיים מדי; ריזוטו
מביס לביס הרגשתי ששילה היא כמו קבוצה בינונית שמשחקת בליגת האלופות: מקבלת את הכבוד, הקהל והשידורים הישירים, אבל לא מצליחה להבקיע גול אחד. אין לי כוח להופעות מכובדות ותו לא. במובן הזה, היא הזכירה את החוויה (לא את המזון) במסעדת פועלים ממוצעת. אוכל פונקציונלי, כבד, משביע, שלרגע אחד לא מצליח להעיף או לרגש. בטח לא לסלק דיכאון יומי צמיגי ולא מזיק.
אבל להבדיל ממסעדות הפועלים, לשילה יש תפריט אלכוהול מעולה, כולל קוקטיילים מדליקים. ובצהריים כשהמלבי החמוד ברוטב עדין של פטל (כולל שלושה פיסטוקים שלמים קלויים מעל) הלך ונעלם, החלטתי להשיב מלחמה. "את לא אוהבת אף בחורה בטלוויזיה", אמרתי . "אפילו לינט מ' עקרות בית נואשות' עולה לך על העצבים". "מעצבנת", אמרה, "אבל ברי נהדרת העונה". כאילו שקיבלנו מהמלכה של ויסטריה ליין הזמנה לארוחת פסח.
שילה, בן יהודה 182 תל אביב, 03-5221224.
עוד טעימות בבלוג קולינר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם