אמנות האהבה: להתחיל לאהוב מקרוב
הדרך היחידה להיות אהוב/ה היא לאהוב. תשאלו את רבי עקיבא, את האזרח קיין ואת כל מי שאי פעם גידל ילדים
אמנם כולם אהבו אותו, אבל הוא לא הרגיש קשור, וכל שכן הוא לא אהב איש. יום אחד הוא גילה את הסיבה לאומללות שלו וגם את הדרך לצאת ממנה. הוא חזר לצדיק וביקש ממנו להפוך את הברכה. במקום שכולם יאהבו אותו, הוא ביקש לאהוב את כולם. כך הפך לאדם מאושר.
נקודה דומה עולה בסרטו המפורסם של אורסון ולס, 'האזרח קיין'. קיין גדֵל בלי הוריו וזוכה לעושר מופלג. כל חייו הוא משתמש בכספו כדי להיות פופולרי, אבל בסופו של דבר מת בודד בארמונו הגדול. מילתו האחרונה הייתה 'רוזבאד', וכל הסרט עוקב אחר ניסיונו הכושל של עיתונאי לגלות מהו או מיהו רוזבאד. בסוף הסרט מגלה הצופה ש'רוזבאד' הוא חפץ מילדותו של קיין, דבר פעוט, אך הדבר היחיד שקיין היה קשור אליו באמת.
את הסוד הזה יודע כל הורה. מדרך הטבע הורים מבטאים את אהבתם הרבה יותר מכפי שילדיהם מחזירים להם אהבה, כלומר באופן יסודי ההורים הם האוהבים והילדים נאהבים, אולם כל הורה יודע שמי שחווה את העונג הגדול יותר הוא דווקא ההורה.
אהבה אמתית היא ערך בפני עצמו וכאשר אין האהבה אמתית, המשנה בפרקי אבות (ה, טז) מלמדת ש"כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה". יש חשיבות מיוחדת לתובנה זו משום שהיא משפיע רבות על ההתנהגות שלנו. לעתים קרובות האדם פועל או נמנע מלפעול, במודע או שלא במודע, מתוך שיקולי פופולריות. אולם כאשר העיקר הוא לאהוב ולא להיות נאהב, האדם חופשי לעשות את הדבר הנכון ולא את הדבר הפופולרי בהכרח.
האמת היא שהדרך להיות אהוב היא לאהוב. יש סיפור על רב חיים וולוז'ין שנאלץ לעבור עם תלמידיו ביער מסוכן. באמצע היער גילו את סודו האפל כאשר קבוצה של שודדים הקיפה אותם והודיעה להם שהם עומדים לשדוד את כספם ולאחר מכן לרצוח אותם.
רב חיים ביקש מהם לחכות כמה דקות כדי להתכונן למוות, ובזמן הזה הוא התבונן בפניו של מנהיג השודדים. אחרי זמן מה צעק המנהיג 'ברחו' ורב חיים ותלמידיו נמלטו. כאשר תלמידיו שאלו את רב חיים איך קרה הנס, הסביר הרב: כאשר השודדים אמרו לנו שהם ירצחו אותנו התמלאתי כעס
את התובנה הזאת אפשר ללמוד מספר משלי: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (כז, יט) וכפי שרש"י מסביר, "כמים הללו שאדם צופה בהן ורואה בהם פנים כפניו אם הוא שוחק הם שוחקות ואם הוא עוקם הם עקומות כן לב האדם לאדם האחר אם הוא אוהב את זה גם זה הוא אוהבו".
את מי צריך לאהוב? חלק מהביקורת של הנצרות כלפי היהדות היא ש"ואהבת לרעך" מצמצם את האהבה לרֵע בלבד, ואילו האהבה צריכה להיות מכוונת כלפי כל בני האדם. אולם זוהי טענה מופרכת, שהרי כמה פסוקים אחר כך כתוב בתורה "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם....וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ" (יט, לג-לד).
ואולם אם גם את הרֵע וגם את הגר אנו מצווים לאהוב 'כמוך', למה הם נכתבו בנפרד? נראה שזה על בסיס התובנה שאת האהבה יש להתחיל מהמקום הטבעי והקרוב ורק משם המעגל יכול להתפשט ובסופו של דבר לכלול גם את הרחוק.
לפעמים אנשים נתקעים בשלב הראשון, והאהבה נשארת במעגל הקרוב בלבד, אולם אפשר שהבעיה גדולה יותר. אם מדלגים על השלב הראשון, לעתים קרובות "האהבה לכולם" היא רק סיסמה ריקה והתייפייפות ולא שיקוף של רגש אמתי. היחס השוויוני לכולם יהיה חסר קשר לכולם. כפי שפעם תהה העיתונאי יאיר שלג, כיצד זה שדווקא בחברות שמרבות לדבר על הומניזם, האנשים חיים בניכור בולט זה מזה?
לאמתו של דבר, הפסוק מלמד שאהבה מתחילה במעגל מצומצם עוד יותר. האהבה ל"רעך" צריכה להיות "כמוך", מכאן שעל האדם לאהוב את עצמו תחילה. מי שאינו שלם עם עצמו, כועס על עצמו שונא את עצמו ולא מקבל את עצמו, בסוף יתייחס כך גם אל הזולת.
הפסוק של "ואהבת לרעך" מסתיים במילים 'אני ה''. מה אפוא הקשר בין אהבת הזולת לאלוהים? על פי הזוהר, האלוהים נמצא במקום שיש בו אהבה בין חברים: "החברים בשעה שהם יושבים יחד ולא נפרדים זה מזה, באהבה ובאחווה. הקב"ה, מהו אומר? הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד: לכלול עמהם את השכינה. ולא עוד אלא הקב"ה מקשיב לדיבורם ונוח לו ושמח בהם...וקורא עליהם שלום ונמצא בזכותם שלום בעולם, שכתוב "לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּך" [תהלים קכב, ח]." (זוהר אחרי מות נט ע"ב).
יתרה מזו, בפרקי אבות אותו רבי עקיבא שקבע את "ואהבת" לכלל הגדול בתורה מלמד "חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט, ו) כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (אבות ג, יד). החיבה המיוחדת לאדם נובעת מן הממד האלוהי שבו, מהיותו נברא בצלם אלוהים. האלוהים נמצא בתוך האדם עצמו.
לסיכום, יש דרשה על המילה 'אחריות' המקבילה לרעיונות שהעלנו ביחס לאהבה. אחריות היא: א – אח –אחר –אחרי-אחריו-אחריות; היא מתחילה באות אל"ף. קודם כול על האדם לקבל אחריות על עצמו, על ה"אני". אחר כך על ה"אח" ובשלב הבא על ה"אחר". תחילה יש קריאה ללכת 'אחרי', אחרי האדם, ואחר כך "אחריו", אחרי ריבונו של עולם. מתחילים באדם ומסיימים באלוהים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם