הבהמה שבתוכנו: על הנפש החיה שבאדם
כשמישהו מכנה אותנו "בהמה" זה מעליב, אבל גם מי שלא מאמין שהאדם נוצר מהקוף יודע שלא בכל דבר האדם נשגב מבעל החיים
כאשר אדם מכונה "בהמה" זה עלול להעליב, אולם לאמתו של דבר גם מי שאינו מאמין שהאדם נוצר מהקוף יודע שלא בכל דבר האדם נשגב מבעל החיים. בכל אחד מאתנו יש צדדים בהם הוא דומה לבעלי החיים, וכפי שנראה בהמשך – טוב שכך.
ספרא דצניעותא (להלן סד"צ) הוא מהחלקים הקדומים והחשובים של הזוהר הקדוש. על פי תפיסתו, לאדם במהותו יש מן האלוהות אך יש גם מן הבהמיות. רעיון זה מוכר לרבים מספר היסוד של חסידות חב"ד, ספר התניא.
אולם יש הבדל גדול בין שתי הגישות. התניא סבור שיש מלחמה תמידית בין שני הכוחות הללו באדם, ואילו סד"צ, שמציג כיוון עתיק יותר, מדבר על הכלה יותר מאשר על מאבק; אלוהים יצר אותנו כך לא כדי שנסרס
נפתח בעיון בדברי סד"צ עצמם. הרקע לדבריו הוא הפסוק שמתאר את הנעשה ביום השישי לבריאת העולם, אותו היום שנבראו בו גם בעלי החיים וגם האדם: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן (בראשית א, כד).
מהעובדה שגם לבעלי החיים וגם לבני האדם יש "נפש חיה" סד"צ מסיק על המשותף ביניהם וכותב, "היינו אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה' (תהלים לו,ז) אחד בכלל האחר נמצא, בהמה בכלל האדם" (זוהר ב, קעח ע"ב). במילים אחרות באדם יש מן הבהמה ואת משמעות הדבר ננסה להבין בהמשך.
סד"צ מגדיר את שני הצדדים שבאדם: "כאשר יורד האדם למטה בדיוקנה העליונה, נמצא שתי רוחות משני צדדים, ימין ושמאל כללות האדם, של ימין נשמה קדושה, של שמאל נפש חיה". הנפש החיה באדם היא חלק ממהותו הטבעית, כפי שירד מלמעלה. גם מקורו של האדם ב"דיוקה העליונה", כלומר באלוהים.
בהמשך סד"צ מגדיר את החטא ואומר שהוא למעשה התפשטות של צד שמאל של האדם: "חטא אדם התפשט [צד] שמאל". החטא הוא למעשה הפרה של האיזון, כאשר הצד החייתי מתפשט אל מעבר לגבולות הראויים לו.
במצב המתוקן יש שותפות בין שני הצדדים, כפי שממשיך סד"צ: "כאשר דבקים זה בזה מולידים, כמו חיה שמולידה הרבה בקשר אחד". ברמה הפשוטה אפשר להסביר שכדי להוליד אנו נזקקים לגופניות. אולם נראה שיש כאן עניין נוסף על ההולדה, שהרי ההולדה כאן מתייחסת לכוח היצירה בכלל שבא מעצם הדבקות של שני הכוחות האלה בתוך האדם – הצד הרוחני והצד הבהמי.
ההכרה של השותפות של הצד הארצי של האדם בכוח היצירה רמוז בזיקה בין המילים יצירה ויצר, מה שמלמד שהיצר אינו דבר שלילי כשלעצמו אלא כוח שנדרש לכוונו.
ידועה הדרשה של הזוהר שהכפילות במילים "לך לך" מורה שעיקר המסע של האדם הוא לעצמו, אל עולמו הפנימי. יש ויכוח בחסידות איך לפרש את המילה הבאה בפסוק: "מארצך"; לדעת המגיד ממזריטש, "לך לך מארצך" פירושו שכדי להגיע לעצמך עליך לצאת מהארציות, כלומר להשתחרר ממנה.
לא פלא שמשושלת המגיד יצאה חסידות חב"ד, שכפי שראינו קודם סוברת שיש מלחמה תמידית בין הצד הבהמי באדם לבין הצד האלוהי שבו.
אולם יש דרך אחרת לפרש את הפסוק. רב נפתלי מרופשיץ מציע ש"לך לך מארצך" בא לומר שמתוך הארציות דווקא יצליח האדם להגיע ליעדו.
שיא הגופניות – היחסים האינטימיים בין איש לאישה – יכולים להיות מרחב של קדושה גדולה, העלאת הגופנית מעלה, אך גם יכול להיות ההפך, הורדת האדם מטה מטה. המורכבות של חיי אישות היא בסיס לדרשה נועזת של הזוהר על הפסוק הראשון של פרשתנו: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה.
בספר התורה האל"ף של המילה 'ויקרא' נכתבת באות מוקטנת. יש שהסבירו זאת לשבח, ביטוי לענוותנותו של משה, אולם הזוהר רואה בזה דווקא כביטוי לחוסר שלמותו של משה, שכדי להידבק באלוהים פרש מאשתו. הזוהר שם מגדיר את השלמות "כשעולה למעלה יתקשר למעלה ולמטה וכך יהיה שלם" (זוהר, ויחי רלד ע"ב).
בהמשך מנגיד הזוהר בין משה לאדם הראשון. בפסוק 'אדם שת אנוש' (דברי הימים א' א, א) האל"ף של המילה "אדם" כתובה באות מוגדלת. לדעת הזוהר זה ביטוי לשלמותו של אדם הראשון, שלא כמשה, היה "אדם שלם, זכר ונקבה". (זוהר ויחי א:רלט ע"א).
התפיסה של הזוהר מתחדדת בדברי הרב קוק: "[אצל משה] הגופניות נשארה קצת במעמדה ...ומתוך כך פירש מן האישה. [ואילו אדם הראשון] מתעלה כל הגופניות כולה, "אני אמרתי אלוהים אתם"' (שמונה קבצים ח,ח) את הזכות להיות "אלוהים אתם (תהילים פב:ו)" משיגים לא מתוך ניתוק מהחיים אלא מתוך העלאתם.
לאתר של יעקב נגן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם