עיין ערך התמדה: אין קיצורי דרך
הפופולריות הגוברת של הניו אייג' מבטאת את הצימאון העכשווי הגדול לרוחניות. הבעיה היא שרק מעטים מוכנים להשקיע ולהתמיד כדי להגיע לתוצאות משמעותיות
מהו הכלל הגדול בתורה? ידועה תשובתו של רבי עקיבא: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. הרבה פחות מוכרת היא דעתו של רבי שמעון בן פזי הגורס שעיקרה של התורה נמצא בפסוק העוסק בפולחן הקרבנות: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.
הבחירה בפסוק הראשון מובנת, מי לא מאמין בחשיבות האהבה ורואה בה ערך מרכזי בחיים? לעומת זאת, בחירתו של שמעון בן פזי תמוהה. אך עם נעמיק בו עוד קצת נראה שהמסר של המדרש אינו חשיבות פולחן הקרבנות אלא של ערך כללי יותר, ערך ההתמדה. על האהבה הכול מדברים – הכול רוצים בה, מחפשים אותה וכואבים את חסרונה. אולם לחשיבות ערך ההתמדה מודעים פחות, וזאת למרות שלעתים רבות מאוד היעדר התמדה הוא שתוקע
הפופולריות הגוברת של הניו אייג' מבטאת את הצימאון הגדול בזמננו לרוחניות. יותר ויותר אנשים מבינים שאושר ומשמעות לא יושגו על ידי שיפור תנאי המחיה החומריים של חייהם אלא בפיתוח עולמם הפנימי. אולם הרושם הוא שמתוך הרבים שרוצים לצמוח בכיוון זה רק מעטים מגיעים להוויה הרוחנית שהם מקווים לזכות בה.
נקודת התורפה אינה נמצאת תמיד בשיטות העבודה שהם מתנסים בהן אלא מהיעדר היכולת של מתרגליה להשקיע בעבודה הרצופה. להשתנות ביחס לדברים עמוקים ומשמעותיים אינו מהלך פשוט. אין בכוחה של כל סדנה שהיא לשנות את החיים, וכל המאמין בכך אינו אלא שוגה באשליות. סדנה יכולה ללמד טכניקה, אבל רק על ידי תרגול לאורך זמן יש סיכוי אמיתי לממש את כוחה.
יש לי חבר שמדיטציית ויפאסנה השפיעה עליו עמוקות. מתוך התרשמות ממה שזה נתן לו, התעניינתי בסדנה הבסיסית של השיטה, שבה מתמסרים במשך עשרה ימים, יומם וליל, לטכניקה המשתמשת בנשימות כבסיס למדיטציה.
אבל את אלה שמתעניינים בסדנה הוא מזהיר: "אם רק תעשה את הסדנה, תהיה לך חוויה מעניינת, אבל אם כן אתה לא מתכוונן להמשיך לתרגיל, בסופו של דבר זה לא ישנה אותך". בהתאם, אותו חבר סיכם לי פעם את סוד ההצלחה בחיפוש הרוחני: "כדי להגיע למים צריך לחפור עמוק, מי שכל הזמן מתחיל חפירות חדשות לעולם לא יגיע".
מעשה באדם שנסע למנזר המפורסם בשאולין ללמוד קונג פו. הכניסוהו למים והטילו עליו להכות בידיו את המים כל היום וכל הלילה. אחרי כמה חודשים בהם ציפה שסוף סוף יגלו לו את סודות הקונג פו, נמאס לו לחכות וחזר לביתו. כאשר בביתו שאלו אותו מה הוא למד, הוא הודה שלא למד כלום, ומרוב תסכול הכה על השולחן. להפתעתו, השולחן התנפץ לרסיסים.
יש פתגם שרבי נחמן מברסלב מרבה לצטט: "כל ההתחלות קשות". אולם כפי שציין לפניי אחד מתלמידיי, הרבה פעמים האמת הפוכה, "כל ההתחלות קלות". להתלהב מדבר חדש זו משימה פשוטה, אבל להתאמן שוב ושוב על טכניקה מסוימת לאורך תקופה ממושכת גם כאשר היא מייגעת – זה הרבה פחות מפתה.
הקרבת קרבן התמיד בכל בוקר ובכל אחר צהריים מבטאת לא רק את ערך ההתמדה אלא גם את ערך הקביעות. בלי קביעות קשה להתמיד, והאדם מבזבז המון אנרגיה בלחפש את הזמן המתאים לדבר שהוא רוצה לעסוק בו. לעתים קרובות הוא לא ימצא את הזמן ובכל יום מחדש הוא ידחה זאת למחרת.
בואו נדמיין שאדם מעוניין בסדנה לעבודה רוחניות. הסדנה דורשת רצף של עשרים וארבע שעות בהן יהיה חייב לשמור על משטר קפדני כדי ליצור את האווירה המבוקשת.
באיזו תדירות ניתן לצפות מאדם להרשות לעצמו לקחת פסק זמן מהמרוץ של החיים ולהצטרף לסדנה כזאת? פעם בשנה, פעמיים בשנה? האמת היא שסדנה כזאת כבר קיימת, ויש אנשים – גם אלה שעובדים ויש להם ילדים – שמצליחים בכל שבוע להשתתף בה, לסדנה הזאת קוראים שבת.
חוששני שאילו נדרשנו לקבוע לעצמינו בכל פעם מחדש מתי מתאים לעשות שבת, היא היתה מזמן מתבטלת. ממד זה של השבת נכון ביחס להרבה מהמצוות. המצוות יוצרות מסגרת שעבור השומר מצוות הופכת להיות מובנת מאיליו ונקודת מוצא ראשונה ביחס לחיים. המסגרת דווקא משחררת את האדם, שבמקום להתעסק בשאלות חיצוניות כמו מה? מתי? איך? האם? הוא חופשי להתמקד בעומקם של הדברים.
יש שמוטרדים משגרה שבה פועלים בלי לחשוב ובלי להחליט, אבל דווקא בזה נמצא עוצמתה. חבר שלי רץ כל יום שישי 12 קילומטרים. הוא סיפר לי שפעם היה חמסין, ולכן באותו יום הוא הפסיק את הריצה באמצע. בשבוע הבא, היה לו הרבה יותר קשה לגמור מסלול משום שכפי שהוא ניסח את זה "ידעתי שיש אופציה". יכולת בחירה היא יסוד לייחודיות האדם, אבל יש להבחין מתי ההתעסקות בשאלת הבחירה מקדמת אותך ומתי תוקעת.
ומה עם התחדשות? ידוע הפתגם של הרקליטוס שאמר שאי אפשר לטבול באותו נהר פעמיים. שתי הסיבות לכך הן ראשית שהנהר אינו אותו נהר - כאשר מתמידים בדבר, אותו הדבר משתנה, קצב השינויים אולי איטיים ופחות ניכרים לעין, אבל יחד עם זה הם עמוקים יותר, ולרובנו ממד העומק הוא מה שחסר. שנית, האדם אינו אותו אדם. עם הזמן האדם משתנה וממילא המשמעות של המפגש בינו לבין המרכיבים הקבועים בחייו הוא שונה.
בבית המקדש, קרבן התמיד שעיצב את המסגרת של כל יום, הוא הקרבן הראשון והאחרון של היום. ביניהם כל מי שרוצה או צריך יכול להביא קרבנות אחרים. אפילו בימים מיוחדים כגון שבת, ראש חדש וחגים לא מוותרים על קרבן התמיד ולא החליפו אותו בקרבן המיוחד של היום, אלא הוסיפו את המיוחד.
ככה חשוב גם בנוגע לחיים. המרכיבים הקבועים מעניקים לחיים יציבות. כולנו יודעים שלחיים יש כל הזמן עליות וירידות. הקיום של מרכיב בטוח וקבוע בהם יכול להוות עוגן לאדם שלא ילך איבוד, עוגן שיאפשר אותו להיות מושרש ולא תלוש.
עד כה עסקנו בחשיבות ההתמדה כאמצעי לצמיחה, אולם ההתמדה לא פחות חשובה כערך בפני עצמו. בואו ניקח למשל מערכות יחסים; חשיבות ההתמדה במערכות יחסים אינה רק שעל ידי ההתמדה שתביא להשקעה הקשר יתעמק, אלא יותר מזה.
האדם מביע אהבה אמיתית וגם את נאמנותו לזולת כאשר הוא מוכן להתמיד בקשר. לא רק כאשר קל לו או מתחשק לו אלא גם כאשר זה קשה לו.
כמו שזה נכון במערכת יחסים שבין בני אדם, זה נכון גם במערכת היחסים שבין האדם לאלוהים. היה לי תלמיד שהתגייס ליחידה קרבית מובחרת בה מתאמנים קשה. הוא סיפר לי על התסכול שלו שכאשר בסוף היום, כשהוא מותש מהאימונים, הוא מתפלל תפילת ערב בלי יכולת לכוון.
סיפרתי לו שעל פי התלמוד, בזמנו התפילה היא במקום קרבן התמיד. בחירתו לא להיכנע לעייפות אלא להמשך להתמיד היא מימוש של היסוד הרוחני של קרבן התמיד.
לאתר של יעקב נגן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם