עידן חדש וטוב: הניו אייג' כאן כדי להישאר
בעידן הנוכחי הפכו הקבלה, החסידות והמיסטיקה מעיסוקם של בודדים לנחלת רבים. ההתגברות של הרוחניות היא חלק מתהליך שינוי רחב שהחברה עוברת – תהליך ששם דגש על חוויה, רגש ודמיון
בדומה לסברה של הציונות, שהתחדשות הפן הלאומי בישראל היא למעשה חזרה להוויה היהודית של ימי התנ"ך, אפשר לראות בדגש המחודש על הרוחניות חזרה לפניה של היהדות התנ"כית. החוויה הדתית בתנ"ך מדגישה את השיח הישיר עם אלוהים, ואכן תקופת התנ"ך היא יותר מכל תקופת הנבואה.
הנבואה היא הוויה רוחנית ששואבת מהכוח המדמה של האדם והתקשורת עם ה'מעבר' היא על ידי דימויים. כפי שעמודו עליו רבים יש זיקה עמוקה בין נבואה למדיטציה, בין היתר משום ששתיהן עוסקות בהתעלות למודעות גבוהה יותר. התנ"ך רווי בשירה והוא משמש מקור השראה רוחנית עד היום. בולט עולמם הרגשי של גיבורי התנ"ך, הם אוהבים, שמחים ובוכים.
מתבקשת השאלה למה ההתחדשות מתרחשת כעת? למה בדורות הקודמים היו צדדים אלה של היהדות מושתקים יותר? ההכרה שתהליכים שעוברת היהדות בישראל אינם מובנים מאליהם בולטת לי במיוחד כאשר אני מבקר בארצות הברית ורואה עד כמה הלימוד השכלי תופש מקום מרכזי בשיח היהודי. האינטלקטואליזם והרציונליזם הם ה'בון טון'.
אחרי השואה היו כל ישראל בבחינת טמאי מתים, והאבל דיכא את הרגש והחוויה. עקב כך, כאשר פנים אלו של החוויה הדתית הצטמצמו,
הארגון הראשון להפצת יהדות, מייסודו של הרב שלמה, נועד להראות את השמחה ואת המתיקות בקרבת האלוהים ולכן הוא נקרא על שם הפסוק 'טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה'' ("Taste and see that God is Good", תהלים לד, ט). לפי תיאוריה זו, כשנוכל להתרחק מטראומות העבר נוכל לחזור למצבה הטבעי של היהדות.
אולם חוששני שהדברים מורכבים יותר. הרוחניות עוצמתית מאוד. התשוקה הטבעית אליה והמשיכה אליה הן יצר ממש. בתנ"ך מסופר שהחטא היחיד שישראל לא הצליחו להתנער ממנו היה בניין הבמות, מעין מזבח פרטי שהקריבו בו קרבנות לאלוהים. כלומר, למרות האיסור להקריב קרבן מחוץ למקדש, היה לאנשים דחף פנימי בלתי נשלט להקריב, והם הקריבו בדרכים לא לגיטימיות.
עצמה היא כוח מסוכן, קשה לרסן אותה וקשה לכוון אותה. פרשת שמיני מספרת על הטרגדיה של שני בני אהרן הכוהן. ביום השמחה הגדולה, מועד סיום חנוכת המשכן, ברגע של התגלות אלוהית, קרבו נדב ואביהו לפני אלוהים עם 'אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם' (ויקרא י, א). אבל המפגש הבלתי אמצעי עם הקדושה העליונה, מפגש בין הסופי לאין-סופי הוא מסוכן.. אף למשה נאמר 'לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי' (שמות לג,כ).
בלי הכשרה ראויה ובלי הכרת הגבולות המפגש עלול להיות קטלני, ואכן נדב ואביהו מתו. בתקופה מאוחרת יותר מסופר על ה 'ארבע שנכנסו לפרדס' ארבעה חכמים שנכנסו לעומקה של המיסטיקה היהודית. התוצאות לא היו מעודדות: ראשון מת, שני נטרפה דעתו, שלישי התפקר, ורק אחד, רבי עקיבא, יצא בשלום (בבלי, חגיגה יד ע"ב).
אבל מלבד זאת יש סכנה גדולה עוד יותר. דבר בעל עצמה עלול להשחית. כמו הפתגמים ש'כוח משחית', ו'כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו' (בבלי, סוכה נב ע"א), גם עצמה רוחנית אפשר לעוות ולהשחית.
תקופת התנ"ך נודעת כתקופה של רוממות רוח מצד ההוויה הרוחנית שהייתה בה. היא גם נודעת לשמצה בעצמת החטאים בה, ובייחוד רצח, גילוי עריות ועבודת אלילים. חז"ל תלו את חורבן המקדש בחטאים אלה (בבלי, יומא ט ע"ב).
החטאים הגדולים הם הצד האחר של הרוחניות, חטאים אלה נובעים מעצמת רגשיות ודמיון, וכפי שמסופר בתלמוד (יומא סט ע"ב) - יצר העבודה הזרה יוצא מקודש הקדשים, כלומר עבודה זרה היא עצמה רוחנית שהושחתה. גם בזמננו התופעה מוכרת היטב - גורו שהתדרדר והפך ממורה דרך רוחני למוקד לפולחן אישי המנצל את נאמניו.
הרב אברהם יצחק קוק ראה בחורבן המקדש ובהפסקת הנבואה תהליך עמוק יותר מסתם הענשה של הציבור. הנמכת להבות הרוחניות וייבוש מעיינות הנבואה אפשרו להשתלט על העיוותים הרוחניים ומתוך כך נבנתה היכולת להיבנות מחדש. שורש הבעיה הוא חוסר גבולות, היעדר משמעת, ולכן ההתמודדות קשורה לעיצוב הגבולות והקפדה על המשמעת הפנימית.
ביהדות התכונות האלה נקנות מתוך שימת דגש על לימוד ומתוך הקפדה על מצוות מעשיות. אם הדמות המאפיינת את בית ראשון הוא הנביא, הרי שבתקופה שלאחריו היה החכם העסוק בהגדרת תחומי המצוות לדמות המרכזית.
אולם החזון אינו להחליף את תכונות הנביא באלו של החכם, אלא בסופו של דבר להגיע למצב שאפשר יהיה להכיל את שתי התכונות יחד . אבל לא פשוט לשלב בין הדברים. בתולדות עם ישראל היו ניסיונות רבים לשוב אל היסוד הרוחני – הנצרות, השבתאות והפרנקיזם – אבל בניסיונות הללו לא היתה המשמעת של קיום המצוות המעשיות, ולמעשה בסופו של דבר כל התנועות הללו יצאו מחיק היהדות. התנועה החסידות הביאה לידי התעוררות רוחנית, ושוב החוויה והרגש הפכו להיות משמעותיים בהוויה היהודית.
הרב קוק סבר שהחזרה לארץ היא חזרה לחיים ולטבעיות וזה הזמן לשוב אל הרוחניות, אולם הרוחניות הזאת חייבת לבוא מתוך שמירה על התכונות שנבנו בעמל רב משך אלפי שנים, שאם לא כן, הגלגל עלול לחזור אחורה.
זכינו לחיות בזמנים מיוחדים. המשיכה לרוחנית איננה טרנד חולף אלא תנועה עמוקה המאפשרת ליהדות לממש את ייעודה. אני מודה לאלוהים שזיכני לחיות בתקופה שאוכל להיות עד ושותף לתהליכים אלו.
התהליך ההיסטורי מוסבר היטב במשל הקבלי של שבירת הכלים. על פי הקבלה, בתחילה קיבלה המציאות הארה, אור אלוהי המדומה לאור שנשלח לתוך כלי. הכלי לא יכול היה להכיל את האור ולכן הוא נשבר. מאז מטרת האנושות היא לתקן את הכלים כדי לאפשר להם לשוב ולקבל את האור מבלי להישבר.
הנמשל הוא שהרוחניות היא האור, ואילו האדם הוא כלי שמנסה לקבל את האור ולהכילו, אולם אם הוא לא די חזק ויציב, הוא עלול להתרסק. הוא חייב לעבור תהליך של חיזוק פנימי ורק מתוך כך יצליח לקבל שוב את האור.
את שני הכוחות שיש להכיל, הצבת גבולות ומשמעת בד בבד עם רוחניות זורמת, מקבילים במידה רבה ליחס שבין הנגלה לבין הנסתר ביהדות, בין ה'לעשות' לבין ה'להיות'.
לאתר של יעקב נגן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם