הלב שקפא הפשיר: על אושו והמונדיאל בדרמסלה
שתי אנקדוטות הכי ישראליות בעולם שהתרחשו בדרמסלה הביאו את יעקב נגן למסקנה הבאה: מה שיוצא מהלב יכול גם יכול להיכנס ללב
בוקר אחד הסתובבתי בשוק בדרמסלה לעשות נפשות לשיעור שתכננתי להעביר באותו הערב. מתוך כך, פגשתי בחור ישראלי, שי, והסברתי לו על מה יהיה השיעור.
"נשמע מעניין אבל אני לא יכול להגיע", הוא אמר לי.
"למה לא?", אני שואל.
"אחי, הערב יש מונדיאל".
על אף שעד היום אני לא מצליח להבין מי נגד מי בכדור רגל, אני יודע שאצל ישראליים המונדיאל זה כמו משחקי הגמר (World Series) של בייסבול שעליו גדלתי (חוששני שיש כמה קוראים שיגידו "להבדיל"). לכן הופתעתי כאשר למרות זאת שי הגיע בערב לשיעור.
נתקפתי ייסורי מצפון שאני זה שגורם לו להחמיץ את המונדיאל. אולי הייתי צריך לשנות את זמן השיעור (או לשכנע את FIFA לשנות את שעת המשחק) ולא להכניס את שי לתוך הדילמה הזאת?
ואז קרה הנס הראשון. פתאום הכל חושך – מתברר שיש הפסקת חשמל בכל דרמסלה שתמשך זמן רב. לא על מצפוני ששי לא ראה את המונדיאל. הדלקנו נרות והעברתי את השיעור.
כמה ימים אחר כך הייתי בסעודה שלישית ב"בית היהודי" ("הבית היהודי" משמש כמרכז ביתי, גשמי ורוחני, למטיילים ישראלים בהודו). בצאת השבת אני רואה שיש בדיוק מספיק אנשים לקיים מניין לתפילת ערבית. אני מכריז בשמחה שיש לנו מניין, אבל שי, שאני בונה עליו כאחד מהעשרה, טוען שהוא לא יכול לעזור לנו.
"למה לא"? אני שואל.
"אני לא מאמין באלוהים, איך אני יכול להשלים מניין?".
אני מעריך את היושר של שי אבל אני לא מוכן לוותר כל כך בקלות על המניין.
שאר החברה כבר מתחלים להתפזר ואני ידוע שבעוד רגע המניין יהיה אבוד.
מתוך ייאוש אני פונה בניסיון אחרון לשי : "אספר לך סיפור, אחר כך תחליט אם
וכך סיפרתי: ארוחות השבת בבית היהודי הן על גג הבית. כאשר יורד גשם יש נוהל לזרוק למטה את המזרונים הדקים שיושבים עליהם כדי להכניס אותם כמה שיותר מהר לתוך הבית. לכן בשבת הקודמת, כאשר התחיל לרדת גשם זרקתי למטה את המזרון שעליו ישבתי. אולם שכחתי לקיים את הפתגם המפורסם "תסתכל לפני שאתה זורק" ולמבוכתי (ולמבוכתה) המזרון נפל על ראשה של יעל (שם בדוי) בחורה דתייה ירושלמית, והפיל את המטפחת מעל ראשה.
אחרי החטא הגיע העונש: בארוחת צהריים של שבת הנוכחית, עמדתי באותו מקום שבו בשבוע שעבר עמדה יעל, אלא שעכשיו יעל היא זו שעומדת על הגג ומחזיקה בסיר החמין של סעודת השבת.
כידוע, תמיד נשאר קצת ג'יפה בתחתית של סיר חמין, והיא החליטה לרוקן את זה למטה, ולצערי בלי להסתכל. הכל נפל על ראשי, ממש כמו המדרש במגילת אסתר על בתו של המן שזרקה בטעות את פח הזבל עליו (אני מקווה שיש קוראים שיגידו כאן 'להבדיל').
מידה כנגד מידה. יש דין ויש דיין הקרמה יהודית.
שי הקשיב לסיפור ואז קרה הנס השני – היה מניין.
האמת היא שהבנתי איך הצלחתי לשכנע את שי להתפלל אתנו, רק בזכות סיפור נוסף שקרה כמה ימים אחר כך כאשר אכלתי ארוחת צהריים עם אלון. אלון הוא בחור גבוה ורזה, עם שיער ארוך ומתולתל. הוא מדבר בהתלהבות על אושו (1931 – 1990, מהגורים הבולטים של המאה העשרים) ועל האשראם שלו בפונה.
אני מנסה לצנן אותו עם עובדות ידועות: איך אושו קנה לעצמו צי של תשעים ושבע מכוניות רולס-רויס מכספי תומכיו, ואיך ניצל מינית וכלכלית את תלמידיו בקומונה שהקים בארצות הברית. אבל לכל שאלה מתברר שיש תשובה. ואלון עונה להתקפותיי בתשובות הרגילות: לא היו דברים מעולם, ואפילו אם זה קרה אושו אישית לא ידע מזה, ובטח השותפה שלו אשמה בכל: הצי של הרולס רויסים לא מבטא התמכרות לחומריות אלא סאטירה על התרבות החומרית וכולי.
תוך כדי הדיון מצטרף אלינו בחור נוסף, שמו ירון, הוא מורה ליוגה ולזן שחי ומלמד בדרמסלה כבר כמה שנים. ירון שומע שמדברים על אושו והוא לא יכול לעצור את עצמו: "אושו! הוא פלספן!! אושו.. הוא לא רציני!" ואז מתוך התרגשות כנה הוא מגיע לנקודה שממנה נובע הזעזוע שלו: "אושו כתב ספרים על זן בלי שהוא מתרגל בעצמו זא-זן (מדיטצית זן)!".
אישית, נראה לי שהטענה של ירון די חלשה. ראשית כל, איך הוא יכול להוכיח שאושו לא היה קם באמצע הלילה ואחרי תיקון חצות תרגל זא-זן עד עלות השחר? וגם אם אכן הוא לא תרגל, למה שזו תהיה סיבה לא לקרא את ספריו אם אכן יש בהם הרבה תובנות על החיים? אבל לתדהמתי, דווקא לנוכח דבריו של ירון, אלון שותק וחושב ולא מציע שום הגנה או תשובה.
ניסיתי להבין אחר כך למה דווקא הדברים שאמר ירון היו כל כך יותר משמעותיים עבור אלון ממה שאני אמרתי, הרי אני הבאתי עובדות ידועות וחמורות?
התובנה שהגעתי אליה לימדה אותי הרבה על מה זה לשוחח בכנות ומה זה להקשיב באמת. היו שני הבדלים בין מה שאני אמרתי לבין מה שירון אמר: ראשית כל, אני דקלמתי טענות ידועות ולכן זכיתי לתגובה שגם היא דקלום של טענות ידועות. ולכן כמו שאלון לא באמת הקשיב לשאלות שלי, אני לא באמת הקשבתי לתשובות שלו.
לעומת זאת, ירון העלה נקודה מקורית ומפתיעה, ולכן זכה לגרום לאדם השני להקשיב ואחרי זה לעצור ולהתבונן. שנית, האמת היא, לא הייתי הופך לחסיד של אושו גם אם הוא היה נוסע בסובארו ולא ברולס רויס, ממילא כל מה שאמרתי היה רק בגדר "טענות" ולא הנקודה האמיתית עבורי.
לעומת זאת, ירון דיבר מתוך הלב על נקודה שכאבה לו: הוא כאב את הפער שיש בין הקלות לדבר על הדברים - ואפילו לנסח רעיונות רוחניים גבוהים - לבין העמל שנדרש לממש אותם.
אתם עוד זוכרים את השיחה שלי עם שי ב"בית היהודי"? שם התקיים שני האלמנטים הללו בדיוק:
לא דקלמתי אלא דיברתי מכיוון מפתיע, כאדם שחווה את המפגש עם אלוהים מתוך הסיפורים הקטנים שבכל יום ויום. ומה שיוצא מתוך הלב גם יכול להיכנס לתוך הלב. האמת היא, תובנה זו יקרה לי יותר מ"שני הנסים" שקידמו לה.
לאתר של יעקב נגן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם