ראשי » סגנון » ניו אייג' » פרשת השבוע בראי הקבלה

טעויות קטנות: פרשת השבוע של אלי רייפמן

במשך אלפיים שנה הצדיקה היהדות את קיום האמונה על בסיס שכר ועונש כי מישהו שכח לקרוא את האותיות הקטנות. למעשה, אלוהים איננו מעניש אותנו יותר מכפי ששומן טראנס מעניש אותנו בסתימת עורקים. פרשת בחוקותי

אם נרצה לבחון את המקום שבו החלה הדת לאבד את אמון הציבור באופן גובר והולך, הרי נגיע לנושא השכר והעונש. בעוד שמשחר הימים נטה האדם להתרפס בפני כל ישות או אדון חזקים ממנו על מנת לקבל חסדים או להימנע מעונש, הרי שהאדם המודרני, ההומו-ציניקוס, יאמר לעצמו: "רגע לפני שאני מתחיל לקיים פה מצוות ולנסות לשחד את אלוהים בהתחנפויות ובמנחות, הייתי רוצה לקבל הוכחה שכל המאמצים שלי אינם לחינם וכי אמנם אקבל שכרי על התרפסויות אלו!".

אחת הטרגדיות של היהדות היא הפיכתנו למאמינים בשכר ועונש אלוהי ובניית כל חיינו סביב "עבודת השם" למטרת קבלת שכר או כבסיס לתחינה שימנע עונש זה או אחר מאתנו. לא ניתן לשים את האצבע על התאריך המדויק שבו חל המפנה, אך התרבות היהודית, שהיתה תמיד מושפעת באופן מהותי מתרבויות הכובשים אותה, הן בארץ והן בגולה, "אספה" כנראה את עניין השכר והעונש אי שם בין ההלניזם האלילי

לנצרות.

במקורה, מעולם לא נסבה היהדות סביב ריצוי בוס עליון וחזק למטרות שכר. ההפך הוא הנכון. עוד מראשית הדרך מבדילים חז"ל בין יהדות "לשמה" לבין "שלא לשמה". היהדות לשמה היא דת שלא על מנת לקבל שכר, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. הזהר הקדוש אף מבחין באופן ברור וחד משמעי בין יהודי הנחשב ל"עבד", שהוא זה המצפה לשכר כלשהו בעד אמונתו, לבין יהודי הנחשב ל"בן", העושה אמונתו מאהבה ללא כל ציפייה לתשלום או תגמול מכל סוג שהוא מבורא עולם.

נטייתנו הטבעית "לסנג'ר" את אלוהים לצרכינו ("עשה לי! "תן לי!" "רפא אותי!", "פרנס אותי!") הוקעה על ידי התנאים באופן מוחלט ונחשבה לצורת האמונה הנחותה ביותר, שאין בה כל קדושה ובטח שלא רוחניות או התקרבות לבורא עולם. הנטייה המודרנית להאמין שמזוזות שומרות עלינו וציציות מושכות "שפע" לגופנו הינה לא פחות מאשר עבודת אלילים במלוא חומרתה.

הנפילה בת אלפיים השנים ברוחניותנו החלה מפסוק קצר בתלמוד: "לעולם יעסוק בתורה ומצוות שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה - בא לשמה...". כלומר על אדם לעסוק בעבודת השם גם מתוך ביטוי רצון אגואיסטי ("שלא לשמה"), משום שבשלב מסוים, מתוך עבודה טכנית זו שכל מהותה היא סיפוק צרכים עצמי, יגיע האדם להארה רוחנית, ידחק הצידה את אהבת העצמי שלו ויעבור לאמונה לשמה שהיא אמונה זכה שלא על מנת לקבל שכר כלשהו. זוהי תפיסה מקבילה לתפיסה המודרנית האומרת Fake it 'till you make it. הבעיה היחידה במשפט זה (שיש בו גם הרבה הגיון) היא שהוא איננו מגדיר שום מסגרת זמן, כלומר מתי יגיע ה"לשמה" הנכסף? ופה ממש נפלנו - כמו שאר הדתות בדיוק.

היהדות השתמשה במשפט זה כדי להצדיק את קיום האמונה על בסיס שכר ועונש במשך אלפיים שנים כי מישהו שכח לקרוא את ה"אותיות הקטנות" שבאות לאחר מכן, שעל פיהן אדם יכול לעסוק בתורה ומצוות שלא לשמה רק במשך שלוש עד חמש שנים! יתרה מכך, אם אחרי שלוש עד חמש שנים לא גילה האדם את האור ולא החל לקיים את אמונתו שלא על מנת לקבל שכר, אזי "תהפוך לו תורתו לסם המוות...".

וכך, כשאנו פוסחים על סעיף זה בתלמוד, נגררנו מאז חורבן בית שני ליהדות אלילית שהיא למעשה עבודה זרה. על פי הקבלה, כאשר יהודי עובד את השם מתוך רצון לקבל שכר אזי הוא למעשה עובד את צרכיו שלו עצמו, קרי - עובד את עצמו - שזו ההגדרה הקבלית ל"אלוהים אחרים" ו"אלוהי מסיכה", עבודת האדם את יצריו ותאוותיו שלו במסווה של עבודת השם.

לא ניתן ממש לכעוס על אף אחד, כי נבראנו עם יצר אגואיזם כה חזק, שפסיכולוגית אנו לא מסוגלים להשתחרר מתפיסת האלוהים כערכאת ערעור עליונה שתמיד ניתן לפנות אליה בשעת מצוקה ולקבל עזרה שאין אף אחד אחר שמוכן או יכול לתת תמורת ויתור מסוים על נוחות מודרנית. אנו מוצאים את אלוהים לפתע למשל כאשר ילדנו חלילה גוסס ואין רופא שייתן מזור. או אז אנו מתפללים ומבטיחים הבטחות שוחד כאלה ואחרות - הנחת תפילין יומית, הפסקת אכילת שרימפס וכד' - אם רק יבוא לעזרנו.

גרוע מכך - בכל תפילותינו ובקשותינו, אנו משלבים באופן אוטומטי את "זכות האבות" המפורסמת שמופיעה בפרשת השבוע. ה"זכות" ש"מגיעה" לנו על בסיס ההבטחה שניתנה לאברהם, יצחק ויעקב על ידי אלוהים לפני כ-3,500 שנה, שאנו תובעים מהבורא שתקוים למרות (ואני לא צוחק) ש"אין אנו ראויים", ולמרות ש"פשענו, חטאנו" מאז חתימת הברית ועד ליום זה!
כמו בנושא ה"לא לשמה", גם כאן שכחנו לבחון את תאריך התפוגה ואנו שרים "והיא שעמדה לאבותינו ולנו" על אותה ה"זכות" בקולי קולות, כאילו שבאמת "מגיע לנו" או כאילו באמת הזכות עודנה עומדת לנו היום.

אם רק היינו קוראים באותיות הקטנות של מסכת שבת בתלמוד או מקשיבים לדברי "קטנים" כגון הרמב"ן ורבנו תם (נכדו של רש"י), היינו נזכרים שאמרו מפורשות: "זכות אבות תמה!" (ולדבריהם כבר לפני בערך 1,700 שנה).

"מה עם 'צדקה תציל ממוות'?" שואלים אותי, "זו לא הבטחת שכר?". ומתוך מאה איש ששואלים, 99 אינם חושבים ולו לרגע שהמשפט איננו מכוון לנותן הצדקה - אלא למקבלה! הזהר הקדוש מבהיר את הנקודה הזאת בפרשת בחוקותי, ולא לחינם - כי מקריאת פשט הפרשה אנו טועים שנית בפירוש עניין השכר והעונש בדיוק כפי שאנו טועים בעניין הצדקה: "אם בחוקותי תלכו ומצוותי תשמורו" איננו תנאי לשכר אלא הבהרה של חוק פיזיקלי/רוחני. שמירת המצוות יש בצידה חיים טובים יותר, בדיוק כמו שבצידה של אכילת מזון בריא יש חיים טובים יותר - זו בחירתנו אנו ואין "מעניש" מלבדנו.

אלוהים איננו מעניש אותנו יותר מכפי ששומן טראנס מעניש אותנו בסתימת עורקים. אנו פשוט כה עסוקים בשירות צרכינו אנו עד כי איננו מעמיקים לבחון את מהותה האמתית של היהדות - זכות הבחירה החופשית ואחריות מוחלטת לטוב ולרע הקורה לנו.

פרשת בחוקותי מחזירה אותנו לבסיס - בדיקת תאריכי תפוגה ויהדות לשמה. כל שצריך הוא לקרוא באמת.

לאתר קורסי הקבלה של אלי רייפמן

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

פרשת השבוע בראי הקבלה

איש העסקים אלי רייפמן התעמק בכתבי הקבלה ורכש לעצמו ידע עמוק בתחום. זה כמה שנים שהרצאותיו בנושא קבלה מעשית ומדע מושכות אליהן קהל גדול ומגוון מכל רחבי הארץ

לכל הכתבות של פרשת השבוע בראי הקבלה