עיר האלוהים: פרשת השבוע בראי הקבלה
אוהבים לקבל עצה מקוראים בקפה, קוראים בתהילים, מתקשרים ומעלים באוב למיניהם? אם מישהו מאלה פוגע לגביכם בול - סימן שאתם בצד הקללה. פרשת ראה
אחד המאורעות שקיבע את מעמדה של ירושלים לדורות היה בניית בית המקדש על ידי שלמה המלך, בנו של דוד. לכאורה, ברור ומובן מאליו שהעיר היא "משכנו של האל" וכך היה מאז ומעולם. אך פרשת ראה באה להבהיר דברים לאלה מאתנו שמעדיפים את האוטומט על פני חקר ולימוד המקורות.
אין דבר כזה "עיר האלוהים". בפרשה זו, המגוללת רבות מן המצוות שחייבים בהם בני ישראל לקראת כניסתם לארץ המובטחת, מסביר הבורא כי בני ישראל הם עם סגולה, שונה מכל העמים עובדי האלילים, ולכן אל להם לאמץ את דרכי הגויים המאכלסים כרגע את הארץ ובונים במות אלילים בכל מקום שיחפצו.
בני ישראל מצווים לעבוד את השם במקום אחד בלבד: "כִּי אִם-אֶל-המָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם, לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ, שָׁם--לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, וּבָאתָ שָּׁמָּה..." - המקום אשר יבחר אלוהים ולא האדם. בפועל, אין ולו רמז קל ביותר בכל התורה כולה על המקום שאותו בחר אלוהים, ואנו נשארים עם שאלה שהיא מהגדולות שבהן עסקו חז"ל במהלך ההיסטוריה - מהי בחירתו של אלוהים למקום עבודת השם?
בעל "הטורים", ר' יעקב בן אשר, פוסק הלכה ענק בן המאה ה-13 לספירתם, עסק לא מעט בחיפוש רמז כלשהו בתורה לגבי מיקום משכן האל והציע מבט מפותל שלא היה מבייש את "צופן דה-וינצ'י".
בחישובי גימטראות המילה "מקום", שמשקלה 186 בגימטריה, שווה למילה "לציון" שגם היא משקלה 186. הוא לא הסתפק בניסיון זה אלא אף הוסיף כי אם ממירים את המילים "אל המקום" בצופן
זה אולי די מרשים, אך המרחק שחז"ל נאלצו ללכת כדי "לאשר" את ירושלים כמקום בחירתו של האל לעבודת השם מצביע על הלחץ הפסיכולוגי הכללי למציאת פתרון לבעיה משמעותית זו.
כ-460 שנה לאחר שניתנו ההוראות "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה, בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ--שָׁם, תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ; וְשָׁם תַּעֲשֶׂה, כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ", לוקח על עצמו דוד המלך את היוזמה. העיר ירושלים נרכשת בחמישים שקלים (!) מארונה היבוסי ודוד מחליט ששם ימוקם משכן האל, שלבסוף נבנה על ידי בנו שלמה. אין כל עדות לכך שבחירה זו כוונה על ידי אלוהים.
נכון שבירושלים נמצאת "אבן השתייה", שעל פי המסורת מהווה מעין פתח לנקודה הרוחנית שממנה הושתת היקום כולו; נכון שהאגדה המסורתית מספרת שמאדמת ההר שעליו נבנה בית המקדש נלקח עפרו של אדם ראשון; נכון גם שהמסורת מזהה את הר המוריה עם המקום שבו נערכה עקדת יצחק. כל אלה מהווים משקל מסורתי משמעותי להפוך מקום זה מיוחד לעם ישראל, אך עדיין, אלוהים אמר שהוא "יבחר" את המקום - ולא נזכרת כל פעולת בחירה על ידו שאמורה להוות גושפנקא מוחלטת למיקום המקדש.
על בסיס בעיה זו נוצר הקרע ההיסטורי בן 2,500 השנים שבין היהודים לשומרונים. בפרשה הנוכחית מגדיר אלוהים מפורשות את הר גריזים כ"הר הברכה", והשומרונים, שהם יראי שמיים שומרי תורה ומצוות, הביעו תדהמתם שבני ישראל אינם לוקחים את דברי התורה הברורים יותר וההגיוניים יותר לעניין המקום לעבודת השם אלא מעדיפים הכרעה מלכותית של בשר ודם.
עד היום השומרונים חוגגים את פסח ושני הרגלים האחרים על הר גריזים ומסרבים לראות בירושלים את מקום עבודת השם. התלמוד אף מציין במגילת תענית כי השומרונים ביקשו מאלכסנדר מוקדון להרוס את ירושלים בזמן כיבושה על ידו. לטענה זו אין תיעוד היסטורי, אך המסר העולה ממנה חזק וברור.
הבעיה האמיתית הנובעת מהדיון הנ"ל היא ההתרחקות שלנו מאמונת האמת. הפכנו את העיקר לטפל והטפל לעיקר. היהדות מאז ומתמיד היתה אמונה שבה פנימיות הדברים חשובה לא פחות מחיצוניותם. עבודת השם התמימה הינה בלבו של אדם. המיקום הפיזי חשוב, אך מתגמד בהשוואה. לא סתם נאמר "ושכנתי בתוכם" ולא "בתוכו". אלוהים שוכן בכל יהודי שמפנה מקום בלבו לאהבת השם, בכל מקום שנותנים לו להיכנס, בכל מקום שה"אני" מקטין עצמו כדי שעוד משהו יוכל לשכון בלב מלבדו.
תילי תלים נאמרו ונכתבו על ידי חז"ל על משמעות האמונה הפנימית. כל כך הרבה מלחמות היו נחסכות וכל כך הרבה דם ומחלוקת ושנאת חינם בין יהודים היו נמנעים לו רק היינו מטמיעים את עניין פנימיות הדברים ולא רק חיצוניותם.
אין זה לומר שהחיצוניות איננה חשובה. הביטוי המעשי של קיום המצוות ודבר האל, בניית המשכן הגשמי כמו גם הפנימי והרוחני, הינם חלק מהיהדות. אך בכל פעם שאנו שוכחים אחד על חשבון השני, אנו מביאים על עצמנו חורבן וכליה - גשמיים ורוחניים.
אך יותר מכל, באה פרשה זו לסתום את הגולל על שאלת השאלות: האם גורלו של האדם מוכתב מראש או שקיימת לו בחירה חופשית אמיתית? התשובות הן יוצאות מן הכלל בעומקן ההגותי והשפעתן על חיינו. ראשית, כבר ברמת הפשט אומר הכתוב: "ראֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה..." - קרי, ישנה זכות בחירה, והיא בידינו. הברכה מגיבה ישירות לכל אדם המקיים מצוות, כלומר המושל בנפשו הבהמית, באהבת העצמי שלו, באגו.
אך החלק המעניין ביותר מגיע ברמת הסוד, בתורת הקבלה. כאן מעמיקים ומבהירים שרק אדם שמתעלה מעל האגו של עצמו, מעל הסטרא אחרא שבו, הוא בעל זכות הבחירה האמיתית, וכי אלה מביננו ששקועים בעצמם, נשלטים על ידי תאוותיהם ועושים כאוות נפשם ללא כל מחשבה על האחר ועל טובת הכלל - מהם נשללת זכות הבחירה וחייהם הופכים לצפויים מראש לחלוטין.
מכאן נובעת מסקנה חשובה לכל אלה מביננו שאוהבים לקבל עצה מקוראים בקפה, קוראים בתהילים, מתקשרים ומעלים באוב למיניהם: אם מישהו מהם פוגע בול לגבי חייכם, עברכם ומה שעתיד לקרות לכם - סימן שאתם בצד הקללה. משום שכאשר אדם התעלה מעל יצרו וזכה בברכה, הבחירה היא בידו ולא בידי גורמים חיצוניים לו. לכן עתידו לוט בערפל עבור מיסטיקנים והם אינם יכולים לקרוא אותו! זכרו שעל פי הקבלה החדשות הטובות ביותר שתוכלו לקבל הן לא תשובות לדאגות שמטרידות אתכם אלא שלא ניתן לספק לכם תשובות כלל כי לא ניתן "לראות" את עתידכם.
לאתר הרצאות הקבלה של אלי רייפמן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם