להתגבר על המחסום: צעדים ראשונים בתרגול הרוחני, פרק 7
בתחילת המסע הרוחני שלי חשבתי שאם אקדיש את כל כולי ללימוד, מדיטציה ומיקוד בפן החיובי של החיים, זה יפתור את כל הנושאים הלא מטופלים בתוכי. ובכן, זה לא עבד
פחדים, תשוקות, צרכים, ציפיות, הצפות רגשיות, ערפול של מחשבות, אמונות מגבילות – כל אלה הם צורות משתנות של אתגרים שכל אדם פוגש מרגע לרגע. השאלה היא מה לעשות איתם, איך מתמודדים נכון עם אותה תחושת תקיעות פנימית, עם אותן תפישות עצמיות וזהויות כוזבות שמייצרות שוב ושוב מציאות שלילית ודיסהרמונית בחיינו - מדיטציה? התבוננות ללא הזדהות? התעלות? לוחמה רוחנית? התעלמות אלגנטית? כל התשובות נכונות?
בשלב הראשון נשלול את כל הדרכים שלא עובדות, שמתישות אותנו ומשאירות אותנו באותה נקודה, עם סוג של תחושה אשלייתית שזה כל מה שביכולתנו לעשות.
אם ננסה להתעלם מהחסימה היא לא תעבור – בתחילת המסע הרוחני שלי חשבתי שאם אקדיש את כל כולי להגות, לימוד, מדיטציה ומיקוד בפן החיובי והשמח של החיים, זה יפתור בדרך מסתורית את כל הנושאים הלא מטופלים בתוכי. ובכן, זה לא עבד. התעלמות מהאתגר אינה מעלימה אותו, כי אם רק דוחה את המפגש איתו. בסופו של דבר, רק הכרה ישירה בדבר, כפי שהוא, היא השלב הראשון והבסיסי בעבודה נכונה עם דפוסים וחסימות.
הלקאה עצמית, ביקורת עצמית ושאר תגובות רגשיות קיצוניות כלפי עצמנו גם כן אינה מסייעות לחסימה להשתחרר. מדובר במבנה מחשבתי שבעצם משלים את הדפוס עצמו. לדוגמה, אני מכורה לסיגריות וגם כועסת על עצמי שאני מעשנת סיגריות, למרות שאני יודעת שזה לא בריא לי. הדפוס והכעס על הדפוס הם אחד, הם חלק מאותו מבנה רחב יותר של התמכרות.
כאשר אנחנו מלקים את עצמנו על הדפוסים שלנו אנחנו לכאורה יוצאים "בסדר" כלפי עצמנו, אך למעשה נותנים לעצמנו אישור להמשיך לנוע בנתיבים המוכרים והמוגבלים של הדפוסים האישיותיים שלנו. ראייה אמתית וישירה של דפוס דורשת נוכחות דוממת, שקטה וחסרת תזוזה, שאינה שופטת, מגיבה או נעה לעבר הדפוס או ממנו. היא רק מה שהיא, ריקה.
הכחשה או הדחקה של החסימה יכולות לעתים לדחות את קץ ההתמודדות איתה.
דרושה בשלות פנימית אמתית כדי להתחיל להתיר נקודות עיוורון שלנו ביחס לעצמנו, מוכנות בוגרת להביט נכחה ולראות את עצמנו כפי שאנחנו, להשיל את הדימויים העצמיים הרבים שאנחנו מחזיקים ביחס לעצמנו – ולראות את תכולת התודעה שלנו על כיעורה, כיווציה, לחציה ומגבלותיה.
אחת הגישות היותר פופולריות היא מלחמה בדפוסים – אנחנו יוצאים לקרב, נשקינו בידינו, מנסים לשכנע את עצמנו שאנחנו יותר גדולים מאותו הרגל עקשן וילדותי, ומה שקורה ברוב הקרבות הללו הוא שאנחנו יוצאים מהם חבולים ומופסדים, מגלים שוב שהדפוס יותר חזק, שאין בידינו מספיק כוח, ושהתנגדות אליו פשוט לא עובדת.
אנחנו עשויים לנסות גם נתיבים ביהביוריסטיים (התנהגותיים) – למשל, בעזרת משמעת עצמית להכריח את עצמנו להפסיק להגיב בכעס כשבת/בן הזוג עולה לנו על העצבים, או להרגיל את עצמנו לאכול רק פירות וירקות כשכל תודעתנו מלאה בדימויים על אוכל עתיר פחמימות ושומנים. במקרים נדירים, זה יכול לעבוד. ברוב המקרים זה יחזיק מעמד לזמן מסוים, ואז נחזור לסורנו, כי משמעת עצמית לבדה אינה מספיקה כדי לערוך שינוי במערך הרגשי-נפשי-פיזי שלנו. יש צורך בעבודת עומק, שתקדד מחדש את תת המודע שלנו.
הנטייה החביבה על מתרגלים רוחניים עשויה להיות התבוננות בדפוס בחוסר הזדהות – שימוש במדיטציה ככלי להתעלות מעל הדפוס. כעיקרון, קיימת מידה של אמת בבחירה הזו, אולם מדיטציה לבדה עוד לא הצליחה לשחרר אדם מהרגלים, פחדים, צרכים ותשוקות. יש צורך ביותר מזה.
הבעיה המרכזית בכל הדרכים המתוארות כאן היא שכל אחת מהן לכשעצמה היא חלקית, היא אינה לוקחת בחשבון את הכוליות של הדפוס כחלק מהמסע ההתפתחותי, ומנסה לבודד את החסימה ולהתמודד איתה בנפרד מכל השאר.
מה המשמעות העמוקה של החסימה? תארו לכם שאתם נוסעים ברכבכם בדרך הביתה ופתאום נעצרים אל מול גזע עץ כבד שחוסם את הדרך. האם הייתם חושבים להתעלם ממנו, למדוט עליו, להתבונן בו עד שייעלם, לכעוס על הגזע על שהעז להפריע את דרככם? באותה מידה שבה אנחנו נדרשים להסיר באופן ישיר את גזע העץ מהכביש עליו נסענו, דרושות גם תושייה, גבורה, יצירתיות וחוסר פחד כדי לפגוש את המגבלות הפנימיות שלנו ולהתמודד איתן.
התהליך דורש את כל כולנו, כל ניסיון חלקי להסיר את הדפוס סופו להיכשל, יש צורך במפגש הוליסיטי, שלם ואמיץ שיאפשר התגברות אמתית ושחרור. ברמה העמוקה ביותר, כל חסימה פנימית או חיצונית שאנחנו פוגשים בחיים היא היא המסע ההתפתחותי בעצמו. אלה אינן טעויות בתוכנית האלוהית, אלה החיים עצמם.
השאלה הבסיסית שעלינו לשאול את עצמנו בנקודה הזאת היא האם אנחנו מוכנים לחוות את החוויה האנושית על כל רבדיה. ברגע שאנחנו נענים, אנחנו הופכים לשותפים למסע החיים שמשרת את התפתחות התודעה האנושית הפרטית והקולקטיבית.
ברנדון בייס (מפתחת שיטת 'המסע'), ביירון קייטי (מפתחת שיטת 'העבודה'), שי טובלי (מפתח שיטת 'האור הלבן'), ד"ר גבריאל קזאנס (מפתח טכניקת 'זירו פוינט'), מייקל ניוטון (מפתח מודל לתראפיה דרך שחזור גלגולים) – כל אלה ואחרים הגו דרכים מעשיות ופשוטות להתמרה של חסימות, פחדים, תשוקות, רגשות שליליים, התמכרויות וכדומה.
כל אחת מהשיטות הללו חולקת עיקרון משותף לפיו החשיכה (החסימה, הדפוס או המגבלה) ניתנת להתמרה, והיא טומנת בחובה סוד שהוא צורה חדשה של אור - אותו אור יכול להתגלות כתובנה לגבי יעודנו בחיים האלה, כמנעד של רגשות חיוביים לחלוטין שרק חיכה לזמן הנכון להתבטא דרכנו, כתפקיד שעלינו למלא ולהגשים ולשרת דרכו אנשים אחרים, כאמת עמוקה לגבי משמעות חיינו ומשמעות הקיום בכלל ועוד.
במילים פשוטות - מה שנדמה לנו כמרחב חסום, מוגבל וכואב בתוכנו מסתיר מרחבים בלתי מוגבלים של שמחה, אקסטזה, חיוניות וחכמה. עלינו להשתמש בכלים מתאימים כדי לאפשר לסודות הללו להתגלות בחיינו ובכך לשנות אותנו מן היסוד.
כילדה חונכתי ביד קשה. אבי היקר האמין בתום לב שכעס, נוקשות ומשמעת יסייעו לי ולאחיי לגדול ולהיות ילדים מחונכים יותר. שנים סחבתי על גבי שק כבד מנשוא של זיכרונות טראומתיים, סבל, כאב, תחושות אובדן, כעס, טרוניה, שנאה, רצון לנקום ולפגוע בו, פחדים ועוד.
לאט לאט, מבלי משים, הפכתי להיות נוקשה בעצמי, חסרת מודעות, מתהלכת בעולם בלב סגור ומאוים, חוששת להתרכך שמא אפגע שוב. שנים של עבודה מעמיקה ואינטנסיבית חשפו בפניי אמת פשוטה להחריד, שאינני מעוניינת לשאת יותר את השק הכבד הזה על גבי, אני לא זקוקה לו, הוא מגביל את חופש התנועה שלי, ומצמצם את יכולתי לאהוב.
ההתמרה של הכעס, הפחד, הכאב והסבל אפשרה לי להיוולד מחדש בתור לב שאוהב, סולח, חומל, מבין את אבא שלי, וגם את אבא שלו (שנהג כלפיו באותה צורה). גיליתי ששינוי הוא אפשרי, כשהבנתי שכנשמה התנסיתי בחוויה של חוסר אהבה, רק כדי שאוכל לגלם ולהיזכר שהנני לנצח אהבה.
באופן טבעי, התובנות והריפוי שקרו אפשרו יצירתם של יחסים חדשים עם אבא, נטולי עבר פצוע וכואב, רווים בנוכחות פשוטה של אכפתיות שבין אב לבת. ההתבגרות הזו התאפשרה על ידי שילוב של מספר ממדי עבודת מודעות וריפוי במקביל - הבנת שיעור הנשמה, הריפוי הרגשי, ההיזכרות של הלב שרוצה רק ללמוד לאהוב והעמקה דרך מדיטציה לתוך זהותי העמוקה והדוממת שמעולם לא זזה, לא נחבלה ולא נפגעה, היא תמיד היתה ועודנה מה שהיא, נחה בתוך עצמה.
ההסכמה לפגוש את החיים כפי שהם, עם האתגרים הרבים שבהם, היא מה שמאפשר לנו לגדול ולהתפתח באמת. כל חסימה, דפוס או מגבלה הם למעשה מתנות מן החיים, הזדמנויות פז לגילוי של מהותנו החיובית והמוארת לנצח.
לאתר של דורית בר אימון אישי. קורס מדיטציה 'לפגוש את הדממה שבתוכנו' בהנחיית דורית בר יפתח ב- 24.6 בתל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם