מונא ליזה: על מסעדת "מונא" בירושלים
קפצנו לאכול במסעדת "מונא" והכל חזר אלינו: שנות השבעים העליזות, בתי האבן המקסימים בשכונת שמואל הנגיד ורוח ירושלמית שכה התגעגענו אליה
שמואל הנגיד, ופתאום הכל חזר. אמצע שנות השבעים העליזות, אני סטודנטית באוניברסיטת תל אביב, שלוש מחברותיי הטובות לומדות וחיות בירושלים, כולנו עדיין רווקות, עם כל שברונות הלב והאושר שאין לו סוף שכרוך במצב הזה. אין אמצע.
כשאחד ממצבי הקיצון הללו יורד או עולה מעבר לקו אדום מסוים, מיד מחייב הדבר התכנסות של כולן - או כדי לתמוך ולעודד, או כדי להתבשם מסיפור האהבה הגדול שנפל לרגליה וללבה של אחת מאתנו. הרי אם זה קרה לה, זה בטח יקרה גם לנו תוך זמן קצר. מיותר לציין שתוך כמה חודשים התכנסנו שוב כולנו כדי לנגב לה את הדמעות. לא נורא, העיקר שנפגשים.
ירושלים כמובן הייתה אז אחרת לגמרי. העיר כולה נראתה, הרגישה, זרמה - כמו אותה ירושלים שמצאנו בשעות הערב המוקדמות ברחוב שמואל הנגיד. בתי אבן שתאמו בדיוק את הדימוי שביתו של אדם הוא מבצרו, רחובות מלאי צל וגינות קטנות, מספר קטן של מכוניות חולפות בהם, אנשים צעירים עם "תיקי שכל" (מונח שעבר מהעולם) חולפים מדי פעם ברחוב, בלכתם או בשובם מהאוניברסיטה, מהרהרים בשיעור האחרון של הפרופסור המלומד והמכובד ההוא או הזה, שהיו הסלבס של הימים ההם.
כן, הכל חלף מהעולם. כל חברותיי, ואיתן עוד רבים מספור מאלו שהכרתי אז בירושלים, עזבו אותה מבלי להביט לאחור, ממעטים לבקר בה, ממש כמונו. פה ושם נשמרו איים קטנים של ירושלים ההיא. קטנים מדי. בטלים בשישים. בית האמנים הוא אחד מהם.
תיאטרון החאן, שהגענו לירושלים כדי לחזות באחת מהצגותיו המרתקות ("מולי סוויני"), הוא עוד אחת משמורות הטבע מחממות הלב. ומכיוון שכבר הגענו לירושלים, ענין די נדיר למרות שבסך הכל 50 דקות מפרידות בינה לבין תל אביב, היה ברור שחייבים להקדים ולאכול ארוחת ערב מוקדמת, שכן השילוב בין תיאטרון לאוכל הוא גם הכרחי וגם מנצח - במידה ושניהם טובים - ובמקרה שלנו הם היו מעולים.
בחרנו לבלות את פרק האוכל במשוואה במסעדת מונא, שממוקמת באותו בנין אבן גדול ומרשים, שנבנה בשלהי המאה ה-19. הוא שימש במשך שנים שלוחה של "בצלאל", וכבר כמעט 50 שנה משמש כבית של איגוד הציירים והפסלים בעיר. אילו היה זמננו בידינו היינו משלבים גם סיור בתערוכות ובאוספים ששוכנים בבית הזה. עוד נעשה גם את זה.
באחד החדרים הגדולים והמקסימים של בית האמנים הזה שוכנת כבר שנים רבות מסעדת "מונא". חצר גדולה בכניסה מהווה תוספת נחוצה למסעדה, ומרפסת יפהפיה, בתוך גן קסמים אחורי, יוצאת ממנה בעבור מי שבוחר לאכול את ארוחתו כאשר רוח הערב הירושלמית מנעימה את זמנו.
אנחנו בחרנו לשבת בפנים, במזגן, עדיין לא יודעים מה מחכה לנו בשלב האוכל, שהוא בכל זאת השלב החשוב ביותר כאשר באים למסעדה. וכאן כבר חיכתה לנו הפתעה ענקית.
לכאורה מדובר על אותו האוכל, פחות או יותר, שמקבלים היום בכל מסעדה שהשף שלה מוכשר מאוד ויצירתי מאוד. ובכל זאת, במונא, הכל היה קצת שונה. היה בו את אותו "שפיץ" שמרבים לדבר בשבחו היום.
המנות שקיבלנו היו מעניינות ומיוחדות, מדויקות וטעימות להפליא. באף מנה לא חשנו את אותה החמצה שמרגישים לעתים, כאשר המנה בסדר, ובכל זאת רוצים משהו קצת מעבר. טעם שיענה על הציפיות, שייתן מענה למה שעבר לנו בראש כשהזמנו דווקא את האוכל הזה.
למנות ראשונות אכלנו שרימפס עם חומוס ויוגורט כבשים (54 שקל), כבדים בגריל ברוטב שמן זית, שום ועשבי תיבול (34 שקל), צלחת אנטיפסטי שהכילה פלפלים, ארטישוק, סלק, עגבניות ומוצרלה באפלו (38 שקל), קנלוני מפסטה טריה במילוי בשר סרטנים, שרימפס ודג בחמאת עגבניות ומרווה (56 שקל), וסלט עגבניות שרי עם זעתר, בזיליקום וגבינת צאן בולגרית (49 שקל). במה נבחר כמנה מנצחת? קשה לבחור. התענגנו על כולן. המנות נדיבות, ואנחנו נידבנו להן מחמאות רבות.
למנות עיקריות הגענו הרבה יותר מסוקרנים מצד אחד, ובטוחים מצד שני. ברור שמדובר על שף (גיא סלוק שמו, והוא
שתי מנות הדגים נבחרו כמנצחות בענק (כולה מתוך שלוש), והיו נפלאות. הפפרדלה היתה קצת פחות מוצלחת, אולי מפני שהמנה לא הוגשה חמה מספיק.
שתינו, אלא מה, בקבוק של מאסי ולפוליצ'לה איטלקי (170 שקל), שהיה בחירה מוצלחת ולא יקרה במיוחד. ככלל, תפריט היינות של מסעדת מונא גם מגוון וגם איכותי. ניכר שבחירת היינות נעשתה בידי מישהו שמבין עניין.
את המנות האחרונות והקפה שתינו על המרפסת, כאקורד סיום מתבקש לבילוי מושלם. הזמנו מוס שוקולד נהדר ועוגת גבינה (35-30 שקל), אמרנו את הדברים הרגילים על מזג האוויר היבש והנעים של ירושלים, שבשבע בערב אכן היה כזה, וגם את הדברים הנאמרים תמיד על כך שצריך להגיע יותר לירושלים. מונא היא בהחלט סיבה טובה לכך.
מונא, בית האמנים, רחוב שמואל הנגיד 12. טלפון: 02-6222283.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם