אלוהי ההרגלים הקטנים: לרוקן ולהתרוקן

בשביל למלא דלי של ספונג'ה במים נקיים צריך קודם לרוקן אותו מהג'יפה. עידו רוזנטל נאלץ לזרוק אינספור חפצים בלתי שימושיים בעליל ועל הדרך להיפטר מכמה הרגלים ישנים

עידו רוזנטל | 30/8/2011 9:13

תגיות: תודעה, מובינג, הרגלים, התרוקנות, לא מחבק עצים

אני יושב בחדר הקטן שבבית הקטן, במועצה הקטנה שאליה עברנו בשבוע הקצר שעבר. חוץ מעקבות טריות של החתול על הקיר, כל תכולת החדר מונחת על הרצפה והשום-דבר הלבן שמסביב רק מודגש על ידי המנורה החסכונית הבהירה מדי שמעלי.

עוד בזמן שדחפתי את ארגזי המנופחים אל האוטו הכתה בי ההכרה - אין מנוס. חייבים, אבל חייבים לזרוק משהו ארכיון

בית חדש, דף חדש, שלב חדש בחיים. אני וחגית עוברים סוף סוף לגור ביחד ומאחדים בתים אחרי חודשיים של המתנה מעיקה. אבל, אלוהים, כמה דברים יש לנו.

אחרי שירדתי עליה שהעמיסה שלושים וכמה ארגזים למשאית הגיע תורי לרוקן את חצי המרתף שגרתי בו, ומסתבר שגם אצלי הצטברו ערימות ממצאים ארכיאולוגיים נטולי בושה. בשישים וחמישה המטרים הרבועים ששכרתי היה גם מחסן פנימי קטן שאיפשר לי סוף כל סוף להביא להורים קצת נחת ולרוקן את הארונות אצלם בבית מכל הקלסרים הישנים, ציוד הקמפינג שלי ואפילו כמה סלעים נבחרים מ"אוסף הטבע" שלי מלפני חצי חיים.

אבא היה מבסוט ואני סוף סוף איחדתי בין שרידי ילדותי הנוסטלגית לחפצי בגרותי, שנדמה היה לי שתקפו אותם געגועים עזים זה לזה על אף שמעולם לא נפגשו.

עכשיו אני יושב בבית קט ונטול ארונות, בלי אפילו מדף זעיר להניח עליו את מברשת השיניים שלי. בסלון שוכבת לה חתולה מוכת נשירה ומסתכלת באימה על ערימות הארגזים שלנו הניצבות סביבה ומאיימות להסב אותה לפוסטר. אפילו זמן לחפש ארון בגדים מיד שנייה עוד לא היה לנו וגם חלומי התמים להתקין מדפים בסוף השבוע נגוז כש"הצלחתי" לנעול את כל כלי העבודה שלי במחסן, בעודי מנסה להתקין לו צילינדר חדש.

שכונת הארגזים

עוד בזמן שדחפתי את ארגזי המנופחים אל האוטו הכתה בי ההכרה - אין מנוס. חייבים, אבל חייבים לזרוק משהו. השאלה היא, את מי? כלומר את מה? איך אוכל להשליך לפח האשפה עשרה מטרים רבועים של לוחות קשיחים ועליהם פרויקט הגמר התקדימי שלי? האם יש בי את הכוח למחוק מעל דפי ההיסטוריה את כובע הסומבררו הענק שקניתי ב-2003 בדליית אל-כרמל ושהיה תלוי לי מעל המיטה כבר שש דירות ברצף? ומה לגבי תכולת המגירה החביבה עלי? מלאת שטויות נפלאות שתמיד, אבל תמיד, אני מוצא משהו שימושי בתוכה בשביל לאלתר איזה תיקון או יצירה. אוי, פשוט כואב הלב לזרוק.

עכשיו נשאלת השאלה האם אנחנו מסוגלים לנהל מיני-משק-בית יחדיו, מבלי לנגוס זה לזו את הראש ארכיון

במעבר יש כמובן גם נקודת בוחן קטנה ביחסינו, הצועדים אט אט לעבר יום מיסודם הרשמי. האם אנחנו מסוגלים לנהל מיני-משק-בית יחדיו מבלי לנגוס זה לזו את הראש על עוד הפרה בוטה של אחד מעשרות החוקים הבלתי כתובים שחוקקנו לעצמנו בשלושים וכמה שנות חיינו?

למשל, "את המיטה יש לכסות בבוקר בכיסוי מיטה". זה בכלל לא משנה לי אם שני יצורי פרא ממשפחת החתוליים ניהלו בלילה על גבה קרבות טריטוריאליים עזים והותירו בה פרווה לרוב – עדיין, לאבק אסור לתת שום הזדמנות להניח עליה את ידיו המטונפות במהלך היום. או למשל – "לשולחן האוכל שניצב בכניסה יש זכות מלאה להיות מחסן זמין לכל דבר שאין לו מקום כרגע", פשוט משום שהוא משטח אופקי

פנוי וזה לא משנה לה אם צריך להביא בולדוזר קטן כדי לפנות עליו מקום לצלחת.

בניסיון להשלים את הפסקה האחרונה באופן שוויוני, יצאתי לי לשוטט בבית בחיפוש אחר מקומות בהם נכנעתי אני ל"חוקים" של זוגתי ולהפתעתי התקשיתי מאוד. למעט איזו קערת גבישים ואבנים יפות שאינה לגמרי לרוחי ושעומדת לצבור אבק על סף החלון במטבח גיליתי שזוגתי לא ממש כפתה עלי שום דבר.

אפילו על שולחן האוכל הנ"ל היא הסכימה אתמול להתפשר ולהשאיר שני שליש פנויים לצרכים קולינאריים ולהותיר שליש לצרכים אדמיניסטרטיביים. נראה לי פתאום שצריך אופי די פשרני בשביל לחיות איתי בבית אחד עם כל הסטנדרטים שלי, בעיקר סביב נושא הסדר והניקיון.

ואולי הגיע הזמן שגם אני אתפשר? לא, פשרנות היא לא בדיוק המילה. אני צריך לשנות, להחליף, להתחדש. שינוי חיצוני הוא גם הזדמנות לשינוי פנימי ובשביל למלא דלי של ספונג'ה במים נקיים צריך קודם לרוקן אותו מהג'יפה. הגיע הזמן לרוקן מדפים, להיפטר מחפצים לא שימושיים, לזרוק הרגלים ישנים, רגשות, מחשבות.

יש דברים ששימשו אותי נהדר פעם והגיע הזמן לומר להם שלום. זמן לומר שלום לסידור האינסופי של המקרר. תחפש רגע ותמצא את היוגורט. הוא לא במדף השני, אבל הוא במקרר. זמן גם לומר שלום לעשרה קלסרים עבים מהתואר, שלא נפתחו מאז שנסגרו לפני חמש שנים. אם לא הסתכלת בהם עד עכשיו כבר לא תסתכל בהם לעולם.

עת לומר שלום גם לשבתות עמוסות מדי בעשייה ומזל גדול שהפעם המחסן ננעל והיה לנו יותר זמן ביחד. כדאי גם להפסיק להתרגש בכל פעם שהבלגן חוגג. הרי הבית כולו מהפכה כבר שבוע, ואתה יודע מה? לא קרה כלום. אז מה אם יש נציגות לכל פריט ביגוד בכל חדר? טוב שהבית מהפכה, יאללה, תתמודד, תראה שהשד לא נורא.

ואם כבר לשנות ולזרוק, אני צריך להתרכז יותר. אני חוזר הביתה מאוחר מניקיונות בדירה הישנה ויש אוכל מוכן ועוד ארגז שמוין, ומגנטים צבעוניים על המקרר. עם תשומת הלב שלי לפרטים שום שינוי לא חומק ממני, אבל אני שוכח להגיד תודה, שוכח לציין שראיתי, שהיה לי טעים, שאני שמח שדברים נעשו, שזה יפה מה שאת לובשת היום.

ואני גם צריך להתרגז פחות, אני צריך להקשיב יותר, אני צריך לשמור בלב פחות, אני צריך לחלוק יותר, אני צריך למצוא את האיזון במיליון דברים בחיים. להוריד מפה, להוסיף משם. לעבור ארגז ארגז ולהחליט – רלווטי או לא רלוונטי? אני ב א מ ת צריך מחבט זבובים מפלסטיק צהוב שישכב בארון? לא הגיע הזמן לזרוק, למשל, את הנטייה לדחות דברים למחר?

חולני, אני יודע

לפני כמה ימים כאבה לחגית הבטן וכשניגשתי בג'נטלמניות להכין לה תה גיליתי שנגמרה לנו המרווה. חיטטתי בארונות ומצאתי שתי קופסאות עם תיונים מעורבבים. שלפתי תיון מרווה ולימונית וגיליתי כתמים וחורים מוזרים. נראה שחלקתי מבלי דעת את התה בדירה הישנה שלי עם צורות חיים נוספות שיש להן יותר משתי רגליים.

פתחתי תיון נוסף והמצב המביש חזר. ככה מצאנו את עצמנו עומדים כתף אל כתף בשעת לילה, פותחים וממיינים תיונים. בסופו של דבר הפח של הכיור התמלא עשרות תיונים מקולקלים, בארון ניצבה בגאווה צנצנת בודדה ויפה עם תיונים ממוינים היטב וחגית שתתה תה קמומיל.

האנקדוטה הלילית הקטנה הזו הצטרפה לתחושת ה"ייאשת" של חגית, בעודה בוחנת את הררי הקופסאות הפתוחות למחצה שריכזנו בסלון. אני לעומתה התמלאתי השראה שמקורותיה ספק פדנטיים ספק רוחניים. המיון הזה של התיונים, אחד אחד, לפתוח, לבדוק, לזרוק או לשמור - עבודה סיזיפית, אבל בסופה לא היתה כבר כפילות בכלים, לא היו תיונים "רעים" וכל התיונים הטובים שכבו להם יחד מאושרים. תחושת שלווה אפפה את עולמי הפנימי, בדומה לתחושה שמשרה כיור ריק ומשטח שיש מבריק. חולני, אני יודע.

אבל המשל מבחינתי מדויק להפליא. שינויים אמיתיים נעשים לאט, תיון תיון, צעד צעד. הדרך להיות בן אדם טוב יותר מחייבת להסתכל על עצמך בעין בוחנת, למיין, להעז, לזרוק ולשנות. זה קשה כי ההיקשרות היא עזה, הנוסטלגיה היא דביקה והאגו... האגו מת עלינו בדיוק כמו שאנחנו, משוכנעים בצדקת דרכנו בזמן שאנחנו שוקעים בביצה.

לפעמים צריך להיפטר מכמה צלחות מכוערות, שאלוהים יודע למה שמרנו, בשביל להיזכר שמה שנכון לעולם שבחוץ נכון לעולם שבפנים ושני הצדדים משפיעים זה על זה. עבודה רוחנית היא חיפוש אחר התחדשות יומיומית, והיא תמיד גם פנימית וגם חיצונית. תתחדשו.