ראשי » סגנון » ניו אייג' » לא מחבק עצים

יוצאים נגד הנגד: הפגנה של אהבה

את האנרגיות המוטרפות שאנחנו משקיעים ב"נגד" יש להסיט לקידום ה"בעד". כדי להילחם בחושך צריך להפיץ כמה שיותר אור – זו המחאה הרוחנית. עידו רוזנטל לא פורש אוהל

אף פעם לא הייתי מאלה שרצים להפגנות, אבל שמחתי שיש את אלה שכן. לא מתאים לי כל הצעקות האלו, הזעם, הוויכוחים, המכוניות הצופרות והמחאה האלק-פאסיבית ש"רק" חוסמת כבישים. גם האחדות-לכאורה בין רסיסי החברה לא קונה אותי, ברור שרק ה"אויב המשותף" מאחד את המפגינים ולכשיעבור זעם נשוב לשנוא את רעינו כמונו.

בזמן כתיבת שורות אלו מתרחבת מחאת הדיור והולכת, אולי שואבת את כוחה ממחאת הקוטג' או מהמהפכה במצרים ובעיקר שואבת את כוחה מאלפי אנשים עצבניים. בארץ ישראל, שאינה שונה בעניין הזה מהרבה מדינות אחרות, נדמה שאם אתה לא צועק - אתה לא מקבל. מה עוד היה לנו לאחרונה? מחאת העובדים הסוציאלים, שביתת הרופאים, הפרקליטים, המתמחים, הדלק ועוד. הרשימה ארוכה, ולמען הסר ספק – זו היא רק ההתחלה-לה-לה.

האם המחאה עושה את העבודה? כן ולא. בטווח הקצר כן, אבל צולע. למשל, העובדים הסוציאליים לא קיבלו בדיוק מה שרצו, הרופאים שובתים כבר חודשים ותכף יקבלו צו מניעה וגם עם דיור מוזל, בעלי הבית יישארו חמדנים. אבל מה הלאה? נראה לי שצפויה לנו עוד רשימה ארוכה של שביתות ומחאות צודקות

לחלוטין על כל העוולות שנעשות כאן השכם וערב.

כאדם "רוחני" (שוב המילה הזאת?) אני שואל את עצמי – האם עלי להצטרף למחאה? אמנם לא מתאים לי לצעוק בפינת הרחוב, אבל זה די בסדר להחרים את הקוטג' לא? אני רוצה לשנות את העולם, אבל האם יש כאן הזדמנות שאני צריך או לא צריך לקחת?

כשהייתי ילד, היה לנו בקומת העמודים של הבית אזור לא מרוצף שהכיל משהו כמו חצי משאית של חול מזמן הבנייה. "ארגז החול" הפרטי שלנו שימש אותי ואת אחותי הקטנה למשחקים אין סוף, אבל משחק אחד אהבנו במיוחד. היינו מושכים צינור השקיה מהחצר אל הארגז שלנו, פותחים אותו על זרם קל ומתחילים לכסות את המים בחול.

בכל פעם היה הזרם פורץ ממקום אחר ואנחנו היינו מסתערים וסותמים את הפתח הדולף בחול חדש, עד שהזרם היה מפלס לו דרך בערימה ומגיח מנקודה אחרת. לקול צהלותינו הנלהבות היתה תלולית החול הרטוב צומחת ומתרחבת עד שאבא היה מגיע ונוזף בנו על בזבוז המים המשווע.

בסיכומו של המשחק היתה ניצבת לה במרכז ארגז החול מין יבלת גבשושית וגרוטסקית של חול רטוב ולצידה שני ילדים רטובים ומבסוטים. באופן תיאורטי, אם היתה לנו אספקת מים בלתי נדלית, היבלת היתה ממשיכה לצמוח עד שבשלב מסוים היתה בוודאי קורסת מהמשקל של עצמה.

"כולם יודעים שהספינה דולפת", שר לאונרד כהן כבר יותר מ-25 שנה וכנראה שהשיר יחיה עוד הרבה אחריו. כולנו יודעים שהמערכת רקובה, ועם יד על הלב, זה לא רק ביבי אשם, לא אולמרט, לא שרון וגם לא בן גוריון. ה"מנהיגים" שלנו הגיעו מתוך העם וכמו שהעם נראה גם הם נראים, "המערכת" היא יציר כפינו, דם מדמנו.

אני מדמיין את "המערכת" כמו אותה גבעת חול מכוערת מילדותי, הגבעה הזאת התחילה לצמוח כל כך מזמן שאנחנו בעצם כבר לא ממש זוכרים מי פה פתח את הברז. יום אחד אנחנו מתעוררים ומגלים כמה התלולית שבה אנחנו חיים היא מעוותת ובלתי צודקת ואנחנו זועמים. אנחנו יוצאים לרחובות, מחרימים מוצרים, בונים מאהלי מחאה, מטקבקים את עצמנו לדעת ושולחים את נציגינו שבכנסת לזעוק את זעקתנו הלגיטימית. 

מנהיגינו, המשולים לשני הזאטוטים בארגז החול, רואים את הזרם הפורץ לפתע מראשה של ערימת החול ועושים, מצדם, את הכי טוב שהם יכולים. הם סותמים איכשהו את החור, בידיעה ברורה שתוך זמן קצר יפרוץ הזרם במקום אחר ושוב ימצא פתרון יצירתי (רמז – עוד חול!) לחיסול השביתה התורנית.

בטווח הזמן הקצר – הזרם המפחיד נפסק, המפגינים חוזרים הביתה אחרי ששחררו קצת לחץ ולרגע הם מאמינים שהסדר שב על כנו. אבל אם נסתכל רגע מהצד נראה שהערימה גדלה עוד יותר ובעצם "המנגנון" ניצח.

על כל תיקון ותיקון הערימה גדלה, למען האמת - היא בנויה כולה מתיקונים על גבי תיקונים, כמו שמיכת טלאים פתטית. "המערכת" מוזנת ומועצמת על ידי המחאות. כל מחאה שעולה רק מגביהה את הגבעה - מחזקת את המערכת הכושלת והופכת אותה בירוקרטית יותר, מסואבת יותר, מתוקצבת פחות וצודקת פחות.

אחת הסיבות היא שהמחאה בנויה בדיוק מאותו החומר שבנויה המערכת – אמוציונאליות יתר, כוחניות, לא מעט אגוצנטריות והרבה ראייה לטווח קצר.

אם כך, לא פתרנו את הבעיה האמיתית ולמעשה, נוצר לנו כבר מגדל של חול שתיכף עובר את גובה הראש וסופו כבר ידוע. גם אם נחרים את הקוטג', גם אם נסרב לגור בתל אביב, גם אם נצליח איכשהו להפיל את הממשלה או להחליף את "השיטה" – הבעיה רק תעבור למקום אחר, והמערכת תמשיך להיות אותה מערכת.

אז אני לא משתתף במחאות. אתם תשאלו, ובצדק - האם ה"רוחניים" האלה שוב מעופפים להם מעל כולם, חיים את הרגע ומחייכים אל ההדיוטות בחמלה אינסופית? לא. הייתי מאוד רוצה לסגור את הברז, אבל זה כבר לא ישנה את העובדה שהגבעה תיכף קורסת.

האנרכיסטים יאמרו שכדאי להביא איזה זרנוק, להפיל אותה ולהתחיל מבראשית. אבל אי אפשר להילחם ברוע על ידי עשיית רוע, כמו שאי אפשר לכבות אש על ידי אש. מי שבוחר "ללכלך את הידיים" בשביל להרוס את המערכת, יתכן שיצליח, אבל יישאר בלי מערכת ועם ידיים מלוכלכות שאיתן ינסה לבנות - מערכת נקייה?!

אנחנו חיים בעולם אינסטנט - אנחנו רוצים פתרונות עכשיו, מגורים עכשיו, מחירים זולים עכשיו ושלום עכשיו. אנחנו רואים רק את עצמנו ואת סבלנו ובו בזמן שאנחנו מנצלים כל הזדמנות לדפוק את המערכת, אנחנו מתפלאים שהמערכת דפוקה.

בהזדמנות זו אני מבקש להחליף את הסטיקר ל"שלום אחר כך" ומזכיר שחוץ מאטריות סוג ד', שום דבר לא מוכן מיד. בשביל לתת פתרון אמיתי, לטווח ארוך, לנצח, צריך להיעשות שינוי פנימי עמוק, אמיתי וכולל. בשביל הספתח אני מציע להפסיק להטיל את האחריות על כל המחדלים בחיינו על מישהו אחר ולהתחיל להסתכל בראי.

אין צורך לחכות שהמגדל ייפול וגם אין צורך להיות פסימיים. מי שרוצה לפעול לטווח הקצר כי זה הכי רחוק שהוא יכול לראות ו/או כי הוא לא יכול לסבול עוד – מוזמן ואין לי מילה רעה נגדו. אבל במקביל אפשר וצריך להתחיל לבנות מערכת חדשה שעשויה מחומר אחר, מחברה חדשה. חברה כזו תצמח אך ורק משינוי האופן בו האדם תופס את עצמו ואת חלקו בעולם שסביבו – אנשים וטבע.

אסור לנו להיות פאסיביים, אבל זה לא אומר שצריך דווקא לצאת ולחסום רחובות. יש צורך להסיט את האנרגיות המוטרפות שאנחנו משקיעים ב"נגד" ולקדם את ה"בעד". ממש כמו בחנוכה - כדי להילחם בחושך צריך להפיץ כמה שיותר אור. זו המחאה הרוחנית.

אנחנו חייבים לשאוף להיות אנשים טובים יותר, לזרוע את זרעי החברה החדשה כאן ועכשיו. לתרגל יום-יום את ההבנה כי הכל קשור להכל. להפנים כי כל הפרדה ביני לבינך, בין הם לאנחנו, בין בעלי ההון לעניים, בין חוסמי הכבישים לחסומים בכבישים – היא אשליה. אחושלוקי אשליה, אבל עדיין אשליה.

כמו בתהליכי שלום, גם בכינון חברה חדשה אין "זבנג וגמרנו" וצריך כאן יותר מאשר סתם סבלנות. את הזרע שאנחנו זורעים היום יקצרו צאצאנו הרבה אחרי מותנו, אבל פשוט אין ברירה אחרת.
אז למה אנחנו מחכים? 

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

לא מחבק עצים

עידו רוזנטל הוא איש בתהליך, מחפש את האיזון בין ההזוי לשפוי

לכל הכתבות של לא מחבק עצים