רק היום: המשבר לצרכן
את תחושת הריקנות שלנו לא יכול למלא שום אוטו חדש ושום תואר נוסף. את מסע הקניות החיצוני צריך להחליף במסע פנימי. עידו רוזנטל לא קונה את תרבות הצריכה, גם לא בשקל
בעודי מחטט בערימת הצעצועים המשומשים שקיבלתי עבור הזאטוטה שלי נתקלתי ב"צעצוע" מטריד מאוד, בדמותו של כרטיס אשראי מפלסטיק לילדים. ממש אין דבר טוב יותר מללמד את ילדך הקט את חדוות הקניות באמצעי הקסם הידוע שהחליף את המזומן. "תראה מתוקי, אתה כבר לא צריך את השטרות של המונופול, פשוט מעבירים את הצעצוע בחריץ, הנה ככה, ואתה יכול לקנות הכל!".
רק לפני שבועיים חגג הבן של השכנים יום הולדת שמונה והדי הרימיקסים הגרועים עודם מהדהדים בשכונה. את האירוע ניהל ביד רמה איזה מפיק אירועים זעיר שהוזמן לשעשע את העוללים לכמה שעות. איך גורמים לילדים
נו באמת, אפשר לחשוב שילדים בני שמונה הם איזה חמור עבודה חסר מוטיבציה שבלי לנפנף לו איזה גזר מול הפנים הוא לא יזוז. מה הפלא שאחר כך צריך לרדות בהם שיעשו שיעורי בית, להתחנן שלא יחזרו בשלוש בלילה מ"ערב כיתה" (עוד קוראים לזה ככה?) ולהתפלל שלא ישתו כשהם נוהגים? הרי הרגלנו אותם שלכל מעשה טוב יש גמול חומרי, לא? אז אחר כך הם גדלים ונהיים כמונו: "היה לי שבוע קשה, אני חייב לפצות את עצמי באיזה מסך LCD 52 אינץ'....".
לפעמים זה פשוט מטריף לקלוט כמה הורגלנו לרעיון הצריכה כאבן יסוד של החיים הטובים. ללא ספק העניין קשור להפצצה היומיומית של חושינו בפרסומות שקוראות לנו לצרוך. תקנה ותהיה יפה, תקנה ותהיה פופולרי, תקנה ויחשבו שאתה "יושב טוב", תקנה וסוף סוף תהיה מאושר.
כל אלה פורטים לנו על נימים עדינים ומאוד בסיסיים, אבל בעצם גם בלעדיהם - אנחנו אוהבים חדש כי מסיבה כלשהי זה עושה לנו טוב. עם יד על הלב – גם לי כיף ללבוש מכנסיים חדשים ולעבוד על מחשב חדש ומהיר, אבל הכיף הזה הוא קצר מועד ומהר מאוד החדש הופך למובן מאליו ואני כבר מחכה לריגוש הבא.
איזה כפתור נלחץ בנו שגורם לקונספט של קניות להיות כל כך קוסם? למה בילוי בקניון בכלל מוגדר כ"בילוי"? למה תרבות הצריכה בכלל מוגדרת כ"תרבות"? (אם כבר, צריך לקרוא לזה "תרבות את-צריכה", ויסלחו לי בנות המגדר היפה על האמירה השוביניסטית, כי גם אנחנו הגברים לוקים באותה מחלה - להשתכנע שאנחנו רוצים דברים שאין לנו בהם צורך).
מסע קניות, בין אם הוא כולל הרבה דברים "קטנים" ומיותרים או משהו "חד-פעמי" גדול ומיותר, הוא עדיין מסע קניות מיותר. למה? כי אחת הבעיות הקשות בצריכה שמעבר לצורך היא כמובן העובדה הפעוטה שמשאבי הפלנטה מוגבלים מטבעם. המהפכה התעשייתית אמנם הביאה לאדם עידן חדש ומעורר תקווה, אבל היא גם הביאה עמה צמיחת אוכלוסייה שאין לה אח ורע בעולם החי.
אחרי עשרות אלפי שנות דשדוש דמוגרפי, זינקה אוכלוסיית האדם במאה בודדת למימדים מבהילים. בטבע, אם אוכלוסיית העכברים התרבתה מאוד בעקבות שנה גשומה שהביאה עימה הרבה אוכל, הרי שהשנה הממוצעת הבאה תגרום לצניחה במספר העכברים. נכון לרגע זה הטכנולוגיה עדיין מאפשרת לנו להתחמק מגורלם של העכברים, אבל אי אפשר לעבור על חוקי הטבע לאורך זמן.
חוק טבע נוסף הוא ששום דבר לא יכול לגדול לנצח. התל"ג לעומת זאת פשוט חייב להמשיך ולצמוח, כי אחרת הכלכלה תתרסק ואתה, כן אתה, תהיה מובטל. חייבים לצרוך כדי להניע את גלגלי ה"תרבות" - חייבים לקנות כדי שנוכל להמשיך לייצר, כדי שנוכל להמשיך לקנות.
יכול להיות שהצורך לקנות יושב על הצורך המאוד הטבעי שלנו להתפתח. הבעיה היא שהאדם כבר שכח מזמן שבתום תקופת בית הספר לא תם הלימוד ולא תמה ההתפתחות. חוק הטבע ה"מחייב" את הציפורים של דארווין להתמיין למינים חדשים "מחייב" גם אותנו להתפתחות, ולא רק פיזית.
לאדם העתידי, אומרים המדענים, יהיה הרבה פחות שיער בגוף מכיוון שכבר אלפי שנים יש בו פחות ופחות צורך. אבל האדם העתידי גם יהיה בעל הבנה מעמיקה יותר וראיה רחבה יותר ובשביל זה לא צריך לקרוא מחקרים או טקסטים עתיקים.
כל מי שחווה מדי פעם איזו "תובנה" מעמיקה לגבי סיטואציה בה הוא או אדם אחר נמצאים, כל מי שמסיט לרגע את הווילון ה"הגיוני מדי" של האינטלקט וקולט פתאום את התמונה הרחבה – נוגע בשלב הבא. זוהי התפתחות, או אבולוציה, והיא דבר שקורה בין אם נרצה ובין אם לא, אבל בניגוד לקרפדות ולשועלים, לנו יש מודעות רבה יותר ולכן גם שליטה על הקצב.
הדחף להתחדש הוא דחף בריא רק אם מנתבים אותו נכון. את מסע הקניות צריך להמיר במסע פנימי. את תחושת הריקנות שרבים כל כך מסתובבים איתה לא יכול למלא שום אוטו חדש ושום תואר נוסף. פתרונות חיצוניים לא ימלאו חלל פנימי אלא רק פתרונות פנימיים.
מה אני באמת צריך? מה אני לא צריך? האם טוב לי באמת בעבודה המכניסה שלי? האם הזוגיות שלי היא תוצר של אינרציה או של אהבה חיה ונושמת? האם אני משאיר זמן לדברים שאני באמת אוהב או שהזמן הפנוי שלי מנוצל להתאוששות מכל הדברים שאני שונא אבל "חייב" לעשות?
כדי להתפתח צריך לשאול וכשיש תשובות צריך גם אומץ לשנות. כמו שבשביל להחליף סלון חדש חייבים קודם להיפטר מהסלון הישן, כך חייבים להיפטר מדברים מסוימים כדי להתחדש פנימית.
להיפטר מהרגלים רעים, להיפטר מהנחות יסוד שלא הוכיחו את עצמן, להיפטר מדפוסי התנהגות.
כל מי שמנהל משק בית חכם, ולו של בן אדם אחד – יודע כי לקניות חייבים לצאת עם סל ריק ובעיקר עם מטרה ברורה, אחרת מבזבזים הרבה יותר ממה שהתכוונו.
אם מאסתם בחיים של סתם, חיים שפשוט קורים ואין להם מטרה – זה הזמן לצאת להתחדשות פנימית (או להתפתחות רוחנית אם אתם מתעקשים להשתמש במושג המציק הזה). אבל אל תיפלו בפח, כי גם לצורך הטבעי הזה יש היצע אינסופי ובעיקר ב"עידן החדש".
הרבה יותר מדי אנשים שמגדירים את עצמם כ"רוחניים" עסוקים בדילוגים אינסופיים מסדנה לפסטיבל ומפסטיבל למעגל, טועמים קצת פה וקצת ושם ולרוב לא מתעכבים כדי ללעוס אלא רק נהנים מתחושת השופינג ואולי אפילו מהילת ה"אני רוחני".
כמו שלפני יציאה לקניות כדאי לעשות סקר שוק, כך גם לא מומלץ לקפוץ על כל גורו מקומי שגילה לפני שנתיים את הדרך אל האושר בשלושה שלבים וארבעה תשלומים. יש מספיק דרכים ותיקות שהוכיחו את עצמן.
זה לא משנה אם אתם בוחרים בקבלה, בבודהיזם, טאואיזם, טיפול אצל מתקשר ותיק או סתם פסיכולוג טוב, אפילו כזה שלא מבין ברוחניות. כל עוד הכיוון הוא התפתחות אישית, עמוקה, כזו שאת עקרונותיה אפשר לממש בכל רגע בחיים ולא רק חצי שעה לפני השינה – אני חושב שהכיוון הוא טוב. כל עוד אתם יוצאים לקניות עם מטרה – קדימה ולמעלה – אתם צרכנים נבונים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם