בלוז לחופש הגדול: בטלה בריאה
עידו רוזנטל מתחבר לאנרגיה של הקיץ ומנסה ללמוד לנוח
ואני מול מסך של מחשב, מת להוציא את העפיפון מהבגאז', להכניס את הרגליים למים ופשוט להסתלבט. דווקא אין לי כרגע לחץ בעבודה ואולי בגלל זה אני כל כך מתקשה להתאפס על עצמי. אני אחד שצריך קצת לחץ בשביל להתמקד וכשהלחץ מתפוגג, גם אני מתפוגג איתו, מעופף כמו העפיפון שלי.
מאות אלפי תלמידים חזרו רק בחמישי האחרון ללימודים אחרי שבילו את מרבית החופש הגדול בבית ועשו בדיוק מה שצריך בן אדם לעשות בקיץ – שום דבר מיוחד. במשרדי החינוך ברחבי העולם הבינו כבר מזמן שזה פשוט בלתי אפשרי לדרוש מהילדים לשבת על התחת וללמוד בעונה החמה, אבל בנו, הגדולים, אף אחד לא מתחשב. לקיץ יש אנרגיה משלו, ממש כמו לסתיו, לחורף ולאביב. האנרגיה של הקיץ היא אנרגיה של פיזור והאטה והיא משפיע על כל עולם החי והצומח.
אני לא היחיד שסובל מקוצים בתחת ואני רואה וגם שומע על הרבה אחרים שפשוט לא מצליחים לתפקד ומקבלים על הראש מהבוסים, שמצידם סובלים מאותה בעיה, רק עם הדלת סגורה. זה לא סוד שלמחזורים הטבעיים הגדולים והקטנים יש השפעה ישירה עלינו. ממש כמו שהצמחים הפסיקו לעלות ולצמוח והכלבים רובצים בפינה של החדר, יאה וגם נאה לו לאדם- לא לחתור נגד הזרם אלא להתחבר למחזוריות הטבעית – ולנוח בקיץ, או לפחות להוריד הילוך.
כשהגשת פרויקט הגמר שלי נדחתה בקיץ ההזוי של 2006 (מלחמת לבנון השניה), סבלתי מאותה הבעיה. חוסר הרצון לעבוד בשילוב תאריך הגשה לא ידוע השתלבו בהרמוניה מבישה עם הקודקוד השלישי למשולש – תירוצים מעולים. איך אפשר לשבת בריכוז ולשרטט כשכל כמה שעות יש אזעקה וקטיושות או לפחות חדשות על אזעקות וקטיושות במקומות אחרים?
זו הייתה התקופה שבה שכללתי את השיטה האותנטית שהמצאתי, "ריפוי בעישוב", לכמעט שלמות. הייתי קובע לי פרקי זמן של, נאמר
גם במקום העבודה שלי היום דאגתי לגינה שתאפשר לי גיחות עישוב מדי פעם, אבל כמות העשבים כאן קטנה בהרבה ולא מספקת לי די תעסוקה. בפעם הראשונה בחיי אני מצטער שאני לא מעשן, הרי חמש-עשר דקות לסיגריה פעם בשעה זו לא דרישה מוגזמת.
לפני שבועיים כששוב ישבתי לבד במשרד עם כאב ראש ולא הצלחתי לעשות כלום במשך שעה, יצאתי לכמו-הפסקת סיגריה והלכתי לשוטט על החוף. הרוח המלוחה והאוויר הטרי עשו את העבודה פחות או יותר, אבל המצפון והחום התחילו לייסר אותי ומהר מאוד חזרתי למזגן.
זכיתי לפריבילגיה לעבוד במקום שבו אף אחד כמעט לא "יושב לי על הראש" ואני משתדל בכל מאודי לא לבגוד באמון שהמערכת נותנת בי, גם אם אחרים מסביב לא תמיד נוהגים כמוני.
זוגתי לימדה אותי "להיכנס לראבק" ברגעי המשבר ולהשתמש בהתלהבות מתוצרת עצמית בשביל להתקדם בעבודה. כיוון שלא ניחנתי בגנים שלה, הרבה יותר קשה לי להדליק את עצמי ברגע, ככה שעלי זה עובד הרבה פחות טוב.
למעשה, עוד לא מצאתי מתכון מנצח לנוח תוך כדי עבודה (ואני יודע שזה אפשרי!) ומה שנותר לי בינתיים זה לשמוח שבמדינת ישראל, מוקצה לי זמן רשמי למנוחה – שישבת.
ביום רביעי האחרון, כשקצה נפשי מלהתרגז על חוסר היעילות שלי, הכרזתי שמחר אני לוקח חופש ומצטרף לבת זוגי שהשכילה טוב ממני לחוש מתי די לה. חזרתי הביתה מותש, נשכבתי על הספה והודעתי שאותי יוציאו מפה רק עם טרקטור.
מיום רביעי אחרי הצהרים ועד למוצ"ש ניסיתי בכל מאודי להתבטל וכמובן שגם בזה התקשיתי מאוד. למשל, מהרגע שנכנסתי הביתה, הארגזים שעוד נותרו בסלון ממעבר הדירה שלנו, התחילו להסתכל אלי בעיני המסקינגטייפ החומות שלהם וביקשו ממני מדף להניח עליו את ישבניהם.
אל קריאותיהם הנואשות הצטרפו הקרשים שאספתי במהלך השבוע מפחי האשפה של הנגריות הסמוכות והמסור הגדול שהבאתי מאבא לצורך זה ממש. אוי כמה כיף לשלב תחביב כמו נגרות עם שריטה כמו פדנטיות.
אבל למרות הפיתוי, עמדתי בפרץ. על פני שלושה וחצי ימים הצלחתי למרוח הכנה של שניים מתוך ארבעה מדפים מתוכננים והקצבתי רק מעט עבודה לכל יום. את הבקרים ניצלנו להליכה לים, לרכיבה על אופניים, לבישול, לקריאה, ואת הערבים השארנו בעיקר לקפה נינוח במרפסת הקדמית.
אבל ביום שבת, כשכל הביתיות הזאת התחילה להעיק עלינו, יצאנו בשעות הבוקר המאוחרות לחפש לנו ארון בחנות יד שנייה ומצאנו את עצמנו חוזרים אחרי הצהרים, עייפים ומותשים מעודף נהיגה, קניות (רק דברים שצריך, באמת!), שיטוטים באתרים ציוריים וחיפושים אחר מסעדה מזרחית שלא מאוכלסת על ידי שאר עם ישראל. שוב, הצלחתי לקלקל לעצמי את המנוחה.
בשיעור הזה של החיים אני משתתף כבר לפחות 12 שנים ועדיין אני מצליח לפשל בבחינות. אמנם כבר קורה לי פחות שאני מגיע ליום ראשון עם תחושת עייפות והחמצה, אבל לא פעם אני תוהה כמה קל היה יכול להיות לי, לו הייתי חובש כיפה ונהנה מ"עונג שבת" אמיתי במקום המצב בו אני נאלץ לכפות על עצמי מנוחה.
הקיץ הוא תקופת שיא בדרישה הטבעית למנוחה אבל מבחינתי, ללמוד לנוח בזמן המנוחה זה עדיין קשה. אני זקוק לבטלה בריאה, לצאת לחופש ללא מטרה מוגדרת מלבד המנוחה עצמה. אני לא רוצה להרגיש רע עם עצמי אם חודש בשנה אני יוצא קצת מאיפוס.
אני יודע שאני צריך לשמור על פוקוס אבל לא במחיר המתיש של מלחמה בטחנות הרוח של הטבע. השיעור הזה אמנם קשה אבל נדמה לי שאת העקרונות כבר תפסתי. אני יודע שהשיעור הבא הוא ללמוד לנוח בכל רגע ורגע, גם בשיא העשייה באופן שהרצון לצאת לחופש יזום, הוא פשוט – מיותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם