מחול האהבה: זווית אחרת ליום כיפור
הדימוי של איש ואישה בסיפור המקראי על יום כיפור אינו רק מטפורה ליחסי אלוהים ואדם אלא הוא בא ללמד אותנו משהו על נשים ועל נשיות ביהדות
עובדה זו נשכחה אולי משום שיום הכיפורים כבר עמוס באירועים רבי עצמה ורבי משמעות – צום, כפרה ועבודת הכוהנים בבית המקדש באותו יום. אולם מהמשנה מתברר שריקוד הבנות אינו שולי ליתר אירועי היום, שהרי הריקודים הם הם הביטוי ש"לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל...ּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים". מה סודו של הריקוד? למה הוא דווקא מבטא את השמחה המיוחדת של יום הכיפורים?
יום הכיפורים הוא היום היחיד שבו הורשה האדם הורשה להיכנס "לפני ולפנים" למקום הקדוש ביותר בבית המקדש – קודש הקודשים. בלב קודש הקודשים שוכן ארון הברית ועליו שני הכרובים, וביום הכיפורים האלוהות מתגלה ביניהם בענן.
מסופר בתלמוד שהכרובים היו מחובקים כאיש ואישה כדי להראות שהחיבה בין אלוהים לישראל משולה לאהבתם של איש ואישה. עוד מסופר ששני הבדים של הארון (מוטות העץ שהיו מחוברים לצדי הארון) בלטו החוצה מקודש הקדשים ויצרו בפרוכות שתי בליטות שהיו "כשני דדי אישה" (שם).
כשהתלמוד בא להסביר את פשר הדבר הוא מביא את הפסוק משיר השירים "צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין". (שיר השירים א, יג). כלומר כניסתו של הכוהן הגדול – שדמותו מייצגת את העם כולו – לקודש הקודשים, משולה להתייחדות אינטימית בין שני אהובים. עניין זה הוא לב לבו של שיר השירים, הממשיל באופן ציורי ביותר את היחסים בין אלוהים לישראל ליחסים רומנטיים שבין הדוד לרעייתו.
אפשר שנוכל ללמוד מכך על פשרו של המחול שחוללו הבנות. מתברר שיש בו הרבה יותר מניסיון לפתור את בעיית הרווקות. כדי להעמיק בדבר נעיין בסיפור במשנה: "אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ?...". (משנה, תענית ד, ח).
בגדי הלבן שלבשו המחוללות הם כבגדי הלבן שלבש כוהן גדול בעת כניסתו לקודש הקודשים. הלכה במשנה אגדתית זו, "כל הכלים (=בגדים) טעונים טבילה", אף מחזקת את הקשר של מחולות הבנות לעולם המקדש ולטהרה החמורה הנהוגה בו. מכל זה נראה שהריקודים מכוונים לאלוהים. כלומר כשם שהכהן נפגש עם אלוהים על ידי פולחן המקדש, כך הנשים באות לפניו בריקוד.
מה אפוא מבטא הריקוד? בהמשך המשנה דורשת את הפסוק משיר השירים
אם כן, מחול הבנות הוא מימוש הפסוק בשיר השירים על שמחת הלב ועל יום החתונה, כאשר את השמחה וחתונה המשנה קושרת למקדש. נראה שהבנות מייצגות את הרעיה כאשר הדוד אינו אלא האלוהים.
הריקוד מלמד לא רק שהנשים שותפות פעילות בפולחן המקדש אלא שכמו בשיר השירים, ביחסים בין ישראל לאלוהים ישראל היא הצלע הנשית. התפיסה של ישראל בדמות אישה היא הסיבה, על פי הקבלה, שהלוח העברי נסמך על הירח – שהוא סמל נשי, ולא על השמש – שהיא סמל זכרי.
הפמיניסטיות מוחות על ביטויים גבריים בשפה משום שהצורה ה'נייטרלית' מיוצגת בשפה בצורת הזכר (למשל במשפט "all men are created equal"). בישראל, לפחות בהקשר של העמידה לפני האלוהים, 'סתם' אדם הוא דווקא אישה.
המשנה מסבירה כי 'יום חתונתו' בפסוק בשיר השירים מוסב על מתן תורה. פירוש זה משקף את התפיסה שמתן תורה היה בבחינת ברית נישואין בין אלוהים לישראל. אולם לדימוי היפה הזה יש צד אפל – שאם כך, חטא העגל כמוהו ככלה הנואפת מתחת לחופתה (מדרש שיר השירים).
מכאן נוכל לגלות עוד רובד של משמעות בריקוד הבנות ביום הכיפורים. בעקבות חטא העגל, שובר משה את הלוחות, אירוע שנמנה בין האירועים הרעים שאירעו לישראל בשבעה עשר בתמוז (משנה תענית ד, ו). ואילו התאריך של תיקון לשבר, הורדת הלוחות השניים, אירע ביום הכיפורים!
עכשיו מובן פשר המחול של הבנות. שבירת הלוחות היתה שבר במערכת היחסים בין אלוהים לישראל, ואילו מתן הלוחות השניים ביום הכיפורים היא החוויה המתקנת. ריקוד הבנות בכרמים מייצג את הזוגיות המחודשת של הרעיה ודודה, של הכלה ואהובה.
לריקוד הבנות יש גם משמעות ארצית – חיפוש אחר חתן, כפי שמפורש במשנה. אולם הקרבה והאהבה בשתי המשמעויות של הריקוד קשורות זו לזו. שיר השירים מלמד לא רק על יחסנו לעולם של מעלה, אבל גם על המציאות על פני הארץ. רבי עקיבא, שהילל את שיר השירים וכינה אותו קודש קדשים (משנה, ידים ג, ה), הוא שאמר "איש ואשה זכו שכינה ביניהם" (תלמוד בבלי, סוטה יז ע"א).
הדימוי של איש ואישה אינו רק מטפורה ליחסי אלוהים ואדם אלא המפגש עם האלוהות נמצא במערכת היחסים בין בני אדם. אם כן, מחול הבנות ביום הכיפורים מעורר את האהבה הארצית ואת האהבה השמימית, ואפשר ללמוד ממנו על נשים ועל נשיות ביהדות, כמו על ישראל ועל אלוהים ועל היחסים שביניהם.
לאתר של יעקב נגן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם