ממלאי תפקידים: בוגדים נאמנים
למי אתם הייתם נאמנים לו לא הייתם סוגרים את החודש, למעסיק עושק המעניק לכם פרנסה דחוקה או לאנשים שנמצאים באותו מבוי סתום כמוכם ונלחמים גם למענכם?
הבודהיזם, כהרגלו, מצליח לצרור היטב את כל החבילה. בחשיבה הבודהיסטית אין הבדל בין נאמנות לעצמי לבין נאמנות למישהו אחר, כי בסופו של דבר אין דבר כזה "אני" ו"הוא".
אותו לא תראו בסרבל אדום יוסי אלוני
אבל בחיים כמו בחיים, לא כל מי שמסתובב בשטח פועל וחושב כמו בודהיסטווה, ואנשים מוצאים את עצמם בסיטואציות שבהן נאמנות לאחד היא בגידה באחר. אם במוחם של האנשים האלה היה עובר הרהור כלשהו שנוגע לשאלת הנאמנות-או-בגידה זה עוד היה טוב, אבל יש להניח שלא תמיד כך קורה. אם זה כן היה קורה, הם היו מגלים שהאחר הוא הם והאחד הוא האחר. מסובך? לא כל כך.
אירועי הימים האחרונים גדושים במקרים שבהם תאים אלימים מהרקמה האנושית האחת שאנו אמורים להיות, בגדו בנו ובעצמם, לכאורה מתוך נאמנות לתפקיד: עובדי קבלן של עיריית תל אביב פינו בכוח אוהלים ממאהל המחאה, חלק מהאוהלים היו שייכים למחוסרי דיור.
מאהל ג'סי כהן בחולון, שהיה בית לכמה אנשים שאין להם שום בית אחר, פונה על ידי אנשי יס"מ. ביום שלישי השבוע שוטרים ואנשי יס"מ הוציאו בכוח משפחות מחוסרות דיור, על טפן ורכושן, מהבניין הנטוש בירושלים שאליו פלשו.
במוצאי שבת של השבוע שעבר עובדי חברת החדשות של ערוץ 10 מצאו את עצמם משדרים לציבור הצופים התנצלות על עוול שלא נעשה, וכך דירדרו עוד יותר את מהימנותה של התקשורת שממנה הם חוצבים את פרנסתם.
כל בוקר אנשים בסרבל אדום, ששייכים לעשירונים רחוקים מאוד מהצלחת, יוצאים לעבודת יומם: חלוקה בחינם של עיתון שמופץ מטעמו של אדם שמרחיק אותם מהצלחת. טוקבקיסטים מטעם השלטון מציפים בתגובות את כל סיקורי המחאה החברתית וגורמים למעט התגובות הכן אותנטיות של מבקרי המחאה להיראות כמו פיברוק מוזמן מראש.
אז במבט ראשון מדובר באנשים ש"רק ממלאים את תפקידם". מי יודע, אולי בערבים החופשיים שלהם הם באו להביע תמיכה במאהלי המחאה, התפקדו לחד"ש וכתבו בסטטוסים שלהם בפייסבוק שהעם! דורש! צדק חברתי!! אבל אנחנו הרי כבר יודעים שאנשים שרק ממלאים את תפקידם יכולים להיות סכנה גדולה, גם אם אינם מזדהים עם התפקיד.
פרנסה מעוורת
מצד שני, קשה לבוא בטענות לשוטרים, עובדי קבלן, קריינים, טוקבקיסטים יח"צניים ומחלקי עיתונים שחייבים להתפרנס. חייבים להתפרנס במציאות שבה קשה להתפרנס – זאת בדיוק הבעיה.
השוטר, עובד הקבלן, הטוקבקיסט השכור והאישה שאמרתי לה הבוקר לא-תודה על החינמון, קרובים הרבה יותר לאנשים שבהם הם בגדו השבוע. בכל מה שקשור להכנסה, רכוש, אינטרסים, כוח השפעה וסגנון חיים יש להם הרבה יותר במשותף עם פשוטי העם מאשר עם חולדאי, נתניהו, אדלסון, לאודר וכל היתר.
הם אולי היו רוצים לחיות כמו אדלסון ושות', הם היו שמחים לו ניתנו להם הכוח שלהם, המעמד, החסינות, אבל במציאות הם הרבה יותר דומים לסטודנטים תפרנים, לעבדי המשכנתאות, למחוסרי דיור ולצופי טלוויזיה יגעים שלועסים מול המסך את הבפלות היקרות מדי של עפרה שטראוס.
כאמור, האנשים האלה,
כמו כולנו, צריכים להתפרנס, לשלם עבור דיור, להאכיל משפחות, וקשה לבוא אליהם בטענות. הם יקבלו כסף תמורת העבודה שביצעו השבוע, אבל הכסף הזה לא יבטיח להם שיצלחו את גל ההתייקרויות הבא, שיוכלו להתפרנס עד הפנסיה, שיהיה להם איפה לגור גם בעוד שנתיים.
המציאות שיצרו שולחיהם גרמה לאנשים האלה לאבד את הנאמנות לרקמה העממית שאליה הם שייכים באמת ולאבד את הנאמנות לעצמם. האם כחלופה הם נאמנים לחולדאי, נתניהו, אדלסון ולאודר? אני מקווה שבאופן זמני בלבד.
אם נחזור רגע לתפיסה המאתגרת שלפיה כולם הם אחד, ולכן לאורגניזם הגדול והחי הזה שייכים גם אלה שעושקים אותנו, ובכן זה לא פשוט. אבל אנחנו יודעים שלא תמיד כל איברי הגוף בריאים, ובדרך כלל החלקים החולים הם ששואבים מאתנו את מרבית הכוחות. אז הלוואי שתהיה החלמה מהירה – להם ולנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם