רפי ואני: ניצחון הרוח
אתם מכירים אותו - הקול הפנימי הקטן שאומר לכם עזבו, אין סיכוי. לא תצליחו, תשכחו מזה. רן ובר משוכנע שאפשר לנצח אותו במלחמה. כל מה שצריך זה לא להזדקן בדרך
רפי היה דבוק למסך הטלוויזיה שלו – 43 אינצ' של ריגושים אלקטרוניים עם מערכת דולבי אימתנית סיפקו לו את כל מה שהוא היה צריך. פתאום הוא צרח 'גוווווווווווווול' וקפץ ממקומו. בדרך הוא הפיל קצת מהפופקורן וניסה לבלוע את מה שנתקע לו בפה תוך כדי שהוא מצביע בפראות על הטלוויזיה ופותח עיניים ענקיות – "ראית את זה?!".
"לא. הרגע נכנסתי".
"כאילו שהיית מסתכל", אמר רפי ביובש ולחץ על השלט כדי לכבות את הטלוויזיה.
ניסיתי להרים את הידיים ולהצביע על הטלוויזיה, לא רציתי שהוא יסבול בגללי.
"עזוב", הוא אמר ונופף בידיו לביטול, "עכשיו יש פרסומות. אני שונא פרסומות בכל מקרה. המשחק נגמר".
"מי ניצח?".
"מי אתה חושב?", שאל בעיניים בורקות.
חשבתי לרגע ואז אמרתי - "מי שמחזיק את כלי הקרב בידיו".
רפי שתק לרגע ואז הביט בי בתמיהה, "סליחה? חמיצר, אתה יכול לגלגל את זה קצת יותר לאט?".
התחלתי לצחוק. "זה משהו מהזוהר הקדוש".
"אוקי ד"ר, תתיישב. בוא נשמע קצת זוהר".
התיישבתי לידו. "האמת שבאחד הלימודים של רבי נתן לסוכות הוא מביא את הקטע הזה מהזוהר ומבאר אותו".
"סוכות?", שאל רפי ונראה כאילו הוא נזכר במשהו. "תגיד, רוצה לרדת לסוכה של הבניין? בר אשר בנה אחלה סוכה למטה עם כל ההדורים. אולי אני אפילו אשיג לך את המשקה הדוסי המבעבע הזה בצבעים זרחניים!".
"סופר דרינק?".
"בדיוק!".
"לא לא. תודה אחי", אמרתי בחיוך, "עוד לא הגעתי לרמה הזאת. מים מינרליים בהחלט יספיקו".
ירדנו לסוכה של הבניין של רפי. היא היתה מקושטת בפשטות. שולחן לבן מתקפל במרכז, קצת קישוטים על הקירות וכמה משתלשלים מהסכך. שמחתי להיות שם.
רפי התיישב על כיסא פלסטיק לידי ואז הביט סביבו בדאגה, "לא משהו, אה? אבל העיקר הכוונה", הוא ניסה להרגיע.
"למה
רפי שחרר חיוך קטן.
"אשרי בר אשר. הוא זה שמשקיע פה בכל הקטע הזה. אם לא היית מגיע אני לא יודע אם הייתי יורד לכאן. האמת שזה מזכיר לי את הסוכה כשהייתי ילד. נחמד מדי פעם כל החגים האלה".
הסתכלתי מסביבי על הסוכה.
"תגיד", שאל רפי בעיניים בורקות, "אז מה אמרת עם כל הכלי קרב האלה?".
"אה... מי שמחזיק את כלי הקרב הוא המנצח".
"כן, זה נשמע כמו 'אמנות המלחמה' או איזה ספר סיני עתיק אחר", קבע רפי והמשיך תוך כדי חיקוי סיני: "אמר לאו טסו: 'מי שמחזיק את כלי הקרב הוא המנצח'". הוא נראה די מרוצה מעצמו.
"בזוהר מוסבר שכדי לדעת מי ניצח יש לבדוק מי מחזיק את כלי הקרב ביד שלו. זאת אומרת שבסוכות כשאנחנו מחזיקים את הלולב ביד זה מראה שניצחנו את עמלק. בראש השנה וביום הכיפורים אנחנו נלחמים בעמלק בעזרת הצדיקים ובסוכות רואים שניצחנו. איך? בזה שאנחנו מחזיקים את ארבעת המינים".
"ממש מובן", אמר רפי ובהה בי.
"זה בדיוק מה שרבי נתן שואל!", אמרתי, "הוא שואל מה הקשר? אז מה אם מישהו מחזיק את כלי הקרב. מה זה אומר? אם אני מחזיק חרב ביד זה אומר שניצחתי? אפילו אולי צריך להגיד להפך. אם אני מחזיק חרב ביד זה אומר שעדיין לא ניצחתי. אם הייתי מנצח הייתי שם את החרב בנדן, הולך הביתה ואוכל איזה סטייק".
"נכון", אמר רפי בעניין, "באמת מוזר הקטע הזה. למה שמי שיחזיק את הנשק יהיה המנצח?".
"פה מתחיל רבי נתן להסביר שהמלחמה האמיתית עם עמלק היא מלחמה נצחית מדור לדור. בסופו של דבר מי שינצח את עמלק זה רק השם יתברך. הוא זה שיחסל אותו סופית. אז מה התפקיד שלנו? התפקיד שלנו הוא פשוט להילחם. פשוט לא לוותר. לא לתת לו לחסל אותנו. לא לתת לו להרדים אותנו".
"להרדים?".
"כן. היצר הרע מייאש את האדם ואומר לו שכל מה שהוא עושה אין לו ערך. שחבל על המאמץ, שכדאי להפסיק. שאין סיכוי".
"מוכר, מוכר", אמר רפי בחיוך מריר, "לא משנה מה אני מנסה לעשות, תמיד יש איזה קול פנימי שאומר לי עזוב, אין סיכוי. תשכח מזה. לא תצליח. ניסית? אז זהו תפסיק. זה לא ילך. חבל על הזמן".
"בדיוק! זה היצר הרע. הוא מנסה לייאש ולהחליש אותך. ומה אתה אמור לעשות?".
"להניף את החרב ולהילחם!", אמר רפי בחיוך והרים מקל קטן שהיה לידו. הוא התבונן במקל והניף אותו.
"זה הניצחון רפי", אמרתי, "לא להתייאש. פשוט להמשיך ולחתור לטוב שלך. להוסיף טוב כנגד כל הסיכויים, כנגד כל מה שאומרים לך. לא להיחלש מזה. לא לנסות לשנות את העולם, לא לנסות לנצח את כולם אלא רק את הנקודה המתייאשת בך – ואיך? פשוט להמשיך ולהמשיך. לקום ולעשות שוב. לא להירדם ולא להגיד לעצמך שכבר ניסית אלא לנסות שוב".
"וואו", אמר רפי, "מדליק".
"כן. זה מדליק וזה העניין. להמשיך להדליק את עצמך אל הטוב, להמשיך להילחם. לא להזדקן במלחמה. לא להוריד את כלי הקרב ולהגיד – זהו, אני לא יכול יותר. אנחנו יכולים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.. רבי נחמן פעם אמר – ניצחתי ואנצח, גמרתי ואגמור. הניצחון לא נגמר אלא הולכים מחיל אל חיל. וחוץ מזה... יש לנו נשק סודי!".
"נשק סודי?!".
"כן. כתוב בגמרא במסכת קידושין: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו, שנאמר אלוהים לא יעזבנו בידו".
"נו, נשמע די נורא. זה אומר, אם הבנתי נכון, שהיצר הרע מנסה להרוג אותנו כל יום ואנחנו לא יכולים לבד לנצח אותו?".
"נכון, אבל ההמשך הוא שהקדוש ברוך הוא עוזר לנו. זה הנשק הסודי. אנחנו אמורים רק לעשות את ההשתדלות הקטנה שלנו, להמשיך ולא להיכנע. לא להיכנע לייאוש, אבל מי שיגמור את המלחמה זה הקדוש ברוך הוא. לא עלינו העבודה לגמור, רפי. אתה לא אמור לנצח".
"לא?".
"לא".
רפי נשף את כל האוויר מראותיו. "נרגעתי", וחייך.
"אתה רק אמור להמשיך להילחם. אתה רק אמור להמשיך להניף את החרב".
רפי החזיק בידו את מקל העץ והניף אותו אל האוויר – "ניצחתי ואנצח!".
לאתר של רן ובר, התחלות חדשות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם