איך לזהות שרלטנים אנרגטיים?
וגם: משפט מחוזי מאוד. לגזור ולשמור. הטור של אודטה
אהלן חברים, לרוב האנשים אין מושג איך שודדים לנו את האנרגיות, או מה עושים "ערפדי האנרגיה" האלה, שאחרי כל מפגש איתם אנחנו נותרים מדולדלים ובלי אוויר בריאות. אבל הקטע פשוט: הגנבים האלה מייצרים עם הזולת "עסקת אנרגיות" (וכל אינטראקציה אנושית היא "עסקת אנרגיות"), ואז הם לוקחים מהם ברמייה את האנרגיות האלה. איך? "עסקת אמת" לעולם תכיל שני אלמנטים: מבקש אותנטי, ונותן אותנטי של תשומת לב, שהיא אנרגיה. כשאחד מהתנאים חסר (ובכל הצלבה או סידור עבודה), זו תהיה "עסקת רמייה" של אנרגיה, שלעולם שודדת אותה מאחד הצדדים. ואם שודדי האנרגיה האלה עדיין מסתובבים בינינו ועושים את פעולתם הרעה, זה רק בגלל שאנשים לא למדו לזהות אותם במידי. אז הנה איך.
לתת אנרגיה (קרי: תשומת לב) בשיטת "נוכחים נפקדים", שאגב , זהו פטנט ידוע של הורים, שמרבים לזייף ככה עסקאות אנרגיה לילדיהם. הם עושים את עצמם מקשיבים לילד, אבל בראשם הם נמצאים במחוזות אחרים. ואחר כך הם מתפלאים למה ילדיהם "נודניקים". ברור שנודניקים. כי ילד נודניק הוא ילד מורעב אנרגיה, שלא זכה לה דרך משוב ממוקד ואמיתי: כן, אני מכיר בקיומך, כן אני מאשר לך ששמעתי אותך עם כל ההתכוונות שלי. הוא ייתלה על ההורה הממאן בדרישה לקבלת אנרגיה, עד שהוא ישבע על אמת, מחומרי אמת. או שהוא יפנים שהוא גורנישט, או שהוא ילמד שאנרגיה שודדים, כי אין דרך אחרת. ויש לסייג: אין לתת להם את פרס תשומת הלב הזו כשהם עושים מעשים שליליים. ולצערנו, זה בדיוק מה שאנחנו עושים. כי גם תשומת לב רעה של גערות, היא תשומת לב.
הסימן הכי (הכי) בדוק לכך שמרמים אותנו בעסקת האנרגיה, ומזייפים לנו שיחה ערה כשלמעשה לא מקשיבים לנו בשיט, הוא כאב הגרון הקטן. הוא מגיע לנו מההתאמצות הלא מודעת שלנו להתגבר על מה שאנחנו חווים כמחסום אנרגטי. בטח מחסום. הוא היה שם מראש, רק לא שיתפו אותנו במידע. ולמה שישתפו? אם היינו יודעים, לא היינו משתפים פעולה, ואיך הייתה מתבצעת לנו גניבת האנרגיות? וכשלא באמת מקשיבים לנו, בעודנו סבורים שכן, אנחנו מתעייפים כמו כלבים. אם נשאל, יכחישו לנו את חוסר הקשב, אבל אם באמצע השיחה פתאום כואב לנו הגרון - אין קשב בצד השני. בדוק.
זו, אגב, הסיבה לכך שמורות מסתובבות עם כאבי גרון ועייפות כרוניים. הם נובעים ממאמציהן להתגבר על התנגדות התלמידים לקבל מהן את נתינתן. אם הן היו נותנות דעתן לאריזה אטרקטיבית, מעניינת ורלוונטית יותר של השיעורים, את עצמן הן היו מצילות - לא רק את התלמידים. עוד סיבה לכאב הגרון האופייני היא הרגלים רעים. אנשים כל כך רגילים לחוסר קשב, שהם כבר מתאמצים באוטומט, גם כשנותנים להם אותו.
המצחיק הוא שאם מישהו היה מבקש מאיתנו דקת תשומת לב שותקת ("אמא תראי אותי) והיינו מסכימים לכך, לא היינו מתעייפים. כי הייתה מתבצעת שם "עסקת אמת". אבל כשבנאדם מקבל את הריגוש מהרעיון שהוא שודד לעצמו דברים במרמה, הוא תמיד יעדיף "עסקת רמייה". וחובת הזיהוי היא עלינו, כדי שנפסיק אותה לאלתר.
הם לא אומרים לנו משהו רע ולא פוגעים בנו. ובכל זאת, בתום כל תקשורת איתם אנחנו מותשים וחשים כלפיהם כעס כבוש ללא פשר. אז הנה הפשר: הכעס הוא על כך שהם גרמו לנו להתאמץ מאוד להקשיב לתקשורות הדלות שלהם. שילמנו בהרבה מדי "צומי" על פחות מדי תקשורת אמיתית, שזה שוד אנרגיות. ומדובר באנשים האלה שכמעט לוחשים, או ממלמלים, כי לא בא להם להזיז את השפתיים, וככה הם מאלצים אותנו להתאמץ נורא כדי לפענח כל מילה.
ויש את אלה ששמים אותנו באטימות על ספיקר הסלולרי המשבש קליטה, למרות בקשותינו. או אלה שמדברים כנוהל קבע לא לפומית, או אלה שמכניסים לנו בטלפון גם את קריאות הצד שלהם לסביבתם בלי להתנצל (כדי שנדע להבדיל), והרבה כזה, כדי שנתאמץ טוב טוב בכל תקשורת איתם.
ויש את אלה האונסים אותנו להיות מרותקים אליהם עם תאטרון שלם וצפוף של עצמם. באמצע המשפט הם ימחאו כפיים למחוץ יתוש בלתי נראה, ויגרדו בראש ויקללו את מה שמגרד, ויקומו, וידגימו, והבעות פנים, וגוני קול משתנים. וזה בעיקר מתיש, כי זה מאלץ אותנו לריכוז על כדי לעקוב אחריהם, כשהם מבצעים עלינו את הטכניקה הזו שלהם, לשוד צומי ("שוד אנרגיה"). וזו לא הפרעת קשב שלהם, כי הם יודעים גם אחרת.
ויש את אלה המחרישים לנו את המוח עם קול רם מעבר למידת האדם. וזה מעייף, כי זה לוקח המון אנרגיות להדחיק את הכעס שהדציבלים האלה מעוררים אצלנו. ויש את "הבדרנים הכפייתיים". מספרי הבדיחות בכוח. הטריקי-דיקי האלה שמילותיהם רגילות, אבל בתוך גון קולם יש תוקפנות מטורפת. הם לא יודעים היכן לפרוק את האגרסיות, אז יאללה, על המוח שלנו. ורגשות זה דבר מידבק, והם מדביקים אותנו באגרסיות האלה שלהם, וכבר אנחנו ברתיחה בלתי מדווחת לעצמנו. וכדאי לפתח אוזן מוזיקלית, ובכל מחיר לא להרשות לכל אלה לעשות לנו את זה. גם במחיר היציאה שלנו מהסיטואציה, ברגליים.
לטווח קצר, הם יודעים לזייף ממש באמנות את עסקות האנרגיה הטובות האלה שהם עושים איתנו. הם ייתנו לנו חומרי אמת רק עד שנירדם, וניפול ברשתם. ואז הם יפסיקו באחת את חילוף האנרגיות הזה. ואנחנו, בניסיון להחזיר לעצמנו את התחושה הנהדרת שחווינו איתם עד כה, מתמקדים בהם ונותנים להם שפע תשומת לב. שלא בטובתנו אנחנו עושים הרבה את הצד שלנו בעסקה, בתקווה שהאנרגיה המדהימה הזו שחווינו מהם, תחזור.
אבל השודדים האלה בונים על זה שככה בדיוק ניפול להם כמו פרי בשל לתוך הרשת, כדי להצליח לשדוד מאיתנו את האנרגיה בלי להחזיר לנו אותה. והכלל פה פשוט: אם היה לנו עם מישהו חילוף אנרגיות מדהים שפתאום הפסיק להתקיים ולא ממשיך להתקיים גם אחרי בירור ויישור ההדורים - אין ליזום בירור נוסף. כי יחפפו לנו את המוח בלשלשת תרנגולות, דבר שיותיר אותנו עוד יותר מבולבלים.
יש רק להאמין למציאות, ומיד, בתמונת מראה, לתת להם את אותה האדישות בדיוק (קרי: למנוע מהם את תשומת לבנו, שהיא נתינת האנרגיות שהם רוצים לשדוד לנו ברמייה). והטוב ביותר הוא פשוט להבין את הפרינציפ, ולברוח מהם על נפשנו.
הצעות, בקשות, טיפים? שלחו לאודטה, פקס 03-5682892 או למייל. אנא ציינו את מספר הטלפון שלכם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם