לחיות ללא אשמה: אודטה מייעצת ומשחררת
מהיכן נובעים רגשות אשמה וגם: רעיון נהדר להעיף חבילות ישנות מהסיסטם, ומתקשר ליגה. לגזור ולשמור
דיברתי פעם עם איש עסקים מבוגר על עסקיו, והשיחה גלשה מעט גם לחייו האישיים. הוא סיפר לי שיש לו ילדה קטנה, שמתגוררת עם גרושתו. "ואתה נפגש עם הילדה כמה שאתה רוצה? אמא שלה לא מפריעה לכם לקשר?", שאלתי אותו. "אייי", הוא נאנח בהבעה של קדוש מעונה, "אמא שלה לא מפריעה לנו לקשר. אבל לצערי, אני עסוק נורא, ורואה אותה רק פעם בשבועיים-שלושה, ואני מרגיש בגלל זה המון אשמה". "בטח אשמה", הסכמתי איתו כולי צוחקת, "כי זה כל כך יותר נוח להרגיש אשמה, מאשר פשוט ללכת לבקר אותה".
ככה זה: קלפו מכל סיפור את כל "המורכבות המרטיטה" - וגם אתם תראו שם בקלות את האמת העירומה והפשוטה. יום אחד ניסיתי לפצח את העסק. כי הרי אשמה היא רק השעון המעורר החיוני. היא הנורית האדומה הנדלקת בראשנו כשאנחנו מבצעים סטיית תקן מהסטנדרטים שקבענו לעצמנו, או שהסכמנו להם. אז למה גם אחרי שהבחנו בנורית הזו, ולכאורה היא סיימה את תפקידה, אנחנו מתנדבים להמשיך להרגיש אשמה? כי האשמה גורמת לנו להרגיש אנשים טובים והגונים יותר, בלי לחולל שום שינוי בדברים.
זה למה. זה הדיל המטומטם. ובכל פעם שנחוש אשמה (בלי בחירה, מיד, להלן), מותר לנו לספר לעצמנו את האמת: שככה אנחנו עושים מעצמנו באינסטנט, בלי לעשות שום דבר בקשר לעניין, אנשים "יותר טובים". ואם עדיין בא לנו על זה ככה, נו, אין חוקים נגד בחירות מטופשות.
אשמה היא רגש, ואי אפשר לשנות רגשות. אבל רגש תמיד יושב על פלטפורמה של רעיון מסוים, ורעיונות דווקא ניתן לשנות. והתרופה היא להפסיק לבלבל את עצמנו ורק לבחון מחדש את הנושא שבגללו אנחנו אשמים. איש העסקים הזה, למשל, יכול היה להחליט שאלה פרקי הזמן שיש לו להקדיש לילדה - כי זה מה יש וזו המציאות שלו - ולוותר על האשמה. או שהוא יכול היה להחליט שהוא יראה אותה יותר (ואכן לבצע את זה), ושוב לוותר על האשמה. הוא לא עומד בהחלטה הזו שלו? שיחזור לבחירה הראשונה. כי בניגוד למה שרס"רים אומרים, ש"אין לא יכולת - יש לא רוצה", בנקודה מסוימת, הבנאדם צריך להודות באמת שלו, ושם זה באמת "לא יכול".
ואם לא לעשות את הבחירה הזו למענו - אז לפחות למען הילדה. מפני שככה הוא היה מפסיק לשדר לה דרך האשמה שלו שעליה להרגיש מקופחת. כשהורי היו עוד בחיים, אין ספק שאמי הייתה עושה בשבילנו, הילדים, הרבה יותר הקרבות מאבי. ולמרות זאת, אף פעם לא כעסנו עליו על חוסר ההשתדלות שלו, ולא הרגשנו מקופחים אצלו. היו לו שריטות אחרות, אבל את העניין הזה דווקא לא החשבנו לו כחיסרון. ולמה? כי הוא לא זייף לנו את עצמו אחרת ממה שהוא היה. מה שראינו זה מה שקיבלנו, והוא לא התאמץ להציג לנו חזות "יותר טובה", כמו שאמי עשתה. וזה לימד אותי כמה האמת (ולא משנה מה היא, ובלבד שהבנאדם שלם איתה) טובה. כי היא מאפשרת לזולת לדעת בכל רגע נתון איפה הוא מולך. וזה הוגן, כי זה מאפשר לו בחירה.
כל מה שתיארתי עד כה בקשר לאשמה, זה רק "הביצה הקטנה". כי הדבר החמור ביותר בקשר לאשמה הוא, שאשמה גוררת עונש. אנשים אשמים ממגנטים אליהם ומביאים על עצמם דברים רעים, מפני שבשאיפתנו הלא מודעת לאיזון, ככה אנחנו מענישים את עצמנו ואפילו אין לנו מושג שהדברים קשורים. בוודאי שרע קורה גם בגלל שהוא פשוט קורה, אבל היא הנותנת: האם לא די בכך? את רובנו גידלו עם "את/ה לא בסדר". ועל כן, רובנו "אשמים בקבע". ועשו לנו את זה, מפני שזה הרבה יותר קל לשלוט על יצורים אשמים.
אבל אי אפשר להעליב בנאדם שאין בתוכו עלבון עמוק (שהוא נושא בכיסיו עוד מהבית), ואי אפשר להאשים בנאדם שאין בתוכו מוכנות לשאת בתור רפלקס מותנה באשמה בסיסית עמוקה )כשיטה לתקשורת אנושית זמינה(. אז תפסיקו לדבר את ה"שפה". וכשבפעם הבאה מישהו ינסה לאפסן אצלנו את האשמה שלו עם: "את/ה לא בסדר, את/ה" או "אני מתפלא/ת עליך" (על משהו שאמרנו או שעשינו), מותר לסרב לקבל את ניסיונות ההשתלה. אפשר לענות להם ב"נכון", עליז שמודה ותומך בעצמנו, והמתנה הצנועה הזו מיד חוזרת אל הבנאדם ששלח לנו אותה.
הרעיון הטוב הזה מסתובב בעולם באלף גרסאות, אבל הנה אחת טובה ויעילה: תחת הכותרת: "למה אני מרגיש/ה אשמ/ה?". נכתוב לעצמנו "רשימה למכולת" (ארוכה ורבת סעיפים ככל שנזכרים) לאמור: "את מי רימיתי?" וגם: "למי עשיתי עוול?" (אמיתי, גבולי, או מופרך). כותבים למי עשינו את העבירה, מה עשינו (בכלל, או לבנאדם מסוים), מתי ואיפה זה קרה. מתחילים למנות את כל הדברים מהרגע שאנחנו זוכרים את עצמנו, ילדים דבילים שלא ממש מבינים את מה שהם עושים, ועד היום. שקר ששיקרנו לאחד ההורים (לבד, או במצוות ההורה השני), גניבת דעת שעשינו, מעילה באימון, בילוף, רמאות, הרמת יד, לעג, התעללות, רכילות, צביעות, הפחתת ערך, סחיבה, גניבה, או לקיחת פרוטה.
מפרטים כל פיפס, כל שטות, קלה כחמורה. ואחרי שמסיימים לכתוב (וזו כתיבה שמלווה בהמון צער ובכאב אמיתי), אנחנו סולחים לעצמנו. פשוט סולחים. כי כשהבנאדם יודע יותר טוב - הוא פועל יותר טוב. ואנחנו גם מקבלים ככה הזדמנות מדהימה לראות בשל אילו שטויות עתיקות ומטופשות אנחנו מתייסרים. ואז אנחנו קורעים את כל הדפים האלה לפיסות קטנות, וזורקים אותן. ומה שקורה אחר כך בתוך החיים שלנו, זה ברמת נסים גלויים. חתימה טובה, חברים.
אם בא לכם להכיר מתקשר ומרפא אנרגטי יוצא מהכלל, שהוא ליגה לעצמו, לכו לאמנון יוסטינג, ממושב בני ציון שבשרון. הוא מתקשר בפגישות אישיות, אבל גם בטלפון, מה שאומר, שניתן לעשות איתו תקשורים מכל מקום בארץ, ובטח מחו"ל. כתוב: "תמימים יירשו ארץ" ובעיני הוא אחרון התמימים, עם לב נקי כמו בדולח. שיטת העבודה שלו היא לדייק את הפציינט שלו למקסימום, כדי להאיר לו את דרכו במקסימום. אל תחמיצו אותו, כי הוא פשוט חוויה. לפרטים נוספים amnonchanneling@gmail.com.
הצעות, בקשות, טיפים? שלחו לאודטה פקס 03-5682892 או מייל odetta@maariv.co.il אנא ציינו את מספר הטלפון שלכם
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם