אשרי המאזין: לאהוב דרך האוזניים
בניגוד למה שנהוג לחשוב, הביטוי המובהק ביותר לאהבה הוא דווקא הקשבה. אבל מהי הקשבה אמיתית? התשובה במילה אחת: נוכחות
לעתים קרובות הפן הזה מוחמץ במערכות יחסים. משום מה הדיבור נחשב לנתינה ואילו ההקשבה לקבלה, וכך אדם האוהב את אהובתו רוצה להעניק לה ושח לה. ולעתים קורה שכל אחד מבני הזוג מחכה בקוצר רוח שבן זוגו יסיים את דברו כדי שיגיע תורו לדבר ולהעניק.
אבל האמת הפוכה. ההקשבה היא הביטוי המובהק לאהבה ואילו חוסר הקשבה הוא סימן (וגם סיבה) לחוסר אהבה. כאשר אוהבים אדם, מעניין אותנו לשמוע מה יש לו לומר ולכן אנו רוצים ומסוגלים להקשיב לו. ההקשבה עצמה אינה פסיבית אלא היא אמנות הדורשת מאמץ רב, ואכן יש אינספור רמות ואופנים שלה.
זכורה לי שיחה עם חתן טרי שסיפר לי במבוכה שהוא אינו מבין מה אשתו רוצה ממנו; היא מתלוננת שהוא אינו מקשיב לה, אבל לטענתו זה כל מה שהוא עושה – בכל ערב היא מדברת שעות, ואילו הוא מקשיב. בהמשך השיחה התברר שהבחור חשב שדי לו לשמוע את המילים היוצאות מפיה, ואילו היא חיפשה הקשבה אמיתית. אבל מהי הקשבה אמיתית? הקשבה אמיתית היא במילה אחת: נוכחות. איכות ההקשבה תלויה במידה שהאדם נוכח כאשר הוא מקשיב לזולת.
בזמן שמקשיבים צריכים להתנתק מן המחשבות והטרדות ולהיות פנויים לחלוטין לזולת. הקשבה מתוך נוכחות היא שמאפשרת לאדם המדבר להפיג את בדידותו הקיומית ומאפשרת לו שלא להיות לבד ברגשותיו ובסיפורו האישי.
כאשר מקשיבים ונותנים למילים להיכנס עמוק לתוכנו, זו הדרך שבה אנו מכילים את הזולת ומקבלים אותו. נראה שלהיות עם הזולת במקומות הפנימיים שלו, מתוך קבלה והכלה, זו בדיוק אהבה.
בטקס החתונה היהודי, הגבר הוא הנותן והוא המדבר. התובנה על משמעותה של ההקשבה מלמדת שדווקא לאישה ניתן התפקיד הבכיר – ההקשבה למילות האיש וקבלת הטבעת ממנו הן ביטוי לקבלתו ולהכלתו. על שם ההכלה של שניהם יחד נקראת האישה בחתונתה "הכלה".
יסוד מרכזי בספר היצירה הוא שהדיבור הוא תכונה אלוהית, ועל ידי הדיבור האדם מדמה לאלוהים. אולם גם ההקשבה, במקורה, היא תכונה אלוהית. בתפילת ימים נוראים אומרים "אל רם ונישא.. מאזין...ומקשיב". פעמים רבות איננו רואים מענה לתפילתנו במציאות. אבל גם כאשר התשובה שלילית, האמונה שאלוהים נוכח וקשוב לתפילתנו מאפשרת לנו לחוות את אהבתו אלינו תמיד.
הדרישה הבסיסית ביותר מכל יהודי היא להקשיב: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו,ד). בפסוק הבא אחריו רואים שמתוך ההקשבה מגיעים לאהבה: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". בשני הפסוקים האלה אנו מוצאים את אברי האהבה שמנה ספר היצירה – אוזניים ולב.
תוך כדי קריאת "שמע ישראל" נהגו ישראל לכסות את העיניים. את משמעות הדבר נוכל להבין מתוך התבוננות בספר 'הנסיך הקטן'; הדבר החשוב באמת סמוי הוא מן העין וצריך לראותו מהלב.
תוכן ההקשבה של 'שמע ישראל' הוא: "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". כלומר בכל מקום חווים חוויה זהה: ה' אחד. המשמעות העמוקה של חוויה זו אינה רק שאין שני אלוהים בעולם אלא ש"אֵין עוֹד מִלְבַדּו" (דברים ד, לה), ו"לית אתר פנוי מיניה" (תיקוני זוהר, קכב ע"ב אין מקום פנוי ממנו).
כלומר אלוהים נוכח בכל דבר והאלוהים האחד הוא יסוד האחדות בחיים ומתוך האחדות מגיעים לידי אהבה. כשאדם חווה את האחדות בכל מקום הוא חווה לא רק את קרבת אלוהים אלא הוא מבין שגם הוא חלק מן האחד, מן האחדות. ידוע שלמילה "אחד" ולמילה "אהבה" יש את אותו ערך בגימטריה (13). אהבה פירושה להתאחד עם הזולת, ממש כמו הסיפור בגן עדן, שמייצג את אב הטיפוס של זוגיות: "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד).
ספרו של הרב דוד זלר ז"ל "מסע בשביל הלב – פגישות עם אנשים מופלאים" מתעד מסע רוחני של אדם מיוחד במינו. זלר נולד בארצות הברית למשפחה יהודית רפורמית ואחרי הרבה תחנות ביניים הגיע להודו וחי בה כנזיר ("סאדהו") והקדיש את חייו לעבודה רוחנית.
בשלב מסוים הוא חווה עוד מהפך בחייו שבסופו הפך לרב אורתודוקסי, עלה לארץ ישראל וקבע בה את ביתו. נקודת המפנה שהחזירה אותו אל חיק היהדות היתה רגע של הארה שחווה דווקא כאשר התכונן לפגישה עם האֵם, ראש האשרם של שרי אורובינדו:
"במהלך המדיטציה, קודם שפגשתי את האם, התחלתי לומר מנטרה שנלמדה באשראם. לפתע חשתי זרם כמעט חשמלי. הבזק של אור לבן הופיע וראיתי ושמעתי את המנטרה היהודית הבסיסית של הכרה באחדות ה', 'שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד'. החיזיון לווה בתובנות וגילויים ברבדים רבים של עומק ושל משמעות – לא שכלית אלא חווייתית, ולא בראש, כי אם בלב. חוויתי את המילים 'שמע ישראל' כקריאה לשמוע ולהאזין מתוך עומק העצמי והנשמה שלי...ובאותו רגע חוויתי ממש שאחדות ה' אין פירושה היות ה' האל היחידי או האל המונותאיסטי היחידי.
"האחד האלוהי הוא אחד כולל-כול, האחד הכולל את כל מה שמצוי בבריאה ואת כל מי שהוא חלק ממנה. הייתי כהלום רעם, ולרגע חשתי שאני מתמזג עם הנצח. הרגשתי וידעתי בבירור שאני חלק מן השלמות. הייתי אחד עם ה'. הייתי שוב בבית. מאותו יום התחלתי לומר 'שמע ישראל' כמנטרה אישית הספוגה בכל הגילויים שהאירו לי. (עמ' 136-135).
כאשר סיפר זלר לאנשי אשרם על החוויה היהדות שחווה, סיפרו לו שהאֵם עצמה ממוצא יהודי. אחרי שנים גילה זלר שהאם היתה תלמידה של מקובל בצרפת בשם תאון והתברר לו שהסמל של האשרם – מגן דוד ופרח לוטוס – הוא הסמל של אותו מקובל צרפתי והשילוב של הפרח במגן דוד נוצר בהשראת שיר השירים, שם ישראל משולה לשושנה.
וכך זלר מסכם את הגילוי שהשיב אותו אל היהדות: "הלכתי את כל הדרך להודו כדי לחוות את המשמעות העמוקה של 'שמע ישראל', של אחדות ה', לב היהדות. הפכתי ליהודי שומר מצוות, וכעת אני כאן בירושלים, מגלה שהאוצר טמון בביתי שלי. שוב למדתי לדעת שביהדות ישנה מסורת עתיקה ועמוקה של מדיטציה. אינני רק מייבא ומאמץ משהו מן המזרח הרחוק. אינני רק שוקע בפינוק עצמי מופרז. אני מתחבר אל מסר עתיק וחי. גם למדתי לדעת שמאחורי השאלות או הדיונים המיותרים או המטרידים ביותר לכאורה [...] מסתתר אלוהים אוהב וצוחק שקורא לי – וגם לך – הביתה" (שם, 188).
אולם בזה לא תם סיפור ה'שמע ישראל' באשרם. בספר "סיפורה של הנשמה" (The Story of a Soul) מתארים אנשים את המפגש שלהם עם זלר. שרמין אמסלם, גיורת צדק מהודו, מספרת שהמעבר שלה מהינדואיזם ליהדות היה קשה מאוד למשפחתה. דודתה, מלומדת הינדית, התפלמסה אתה כל הלילה, ובעלות השחר שלפה את הקלף האחרון: האֵם, ראש האשרם של שרי אורובינדו, היתה יהודייה שראתה את האור והגיעה להינדואזים.
מותשת נפשית נסעה שרמין ללונדון. בליל שבת היא התפללה בבית כנסת 'יקר', והתברר שאורח השבת היה הרב דוד זלר שבחר לספר לקהל איך חוויית שמע ישראל באשרם שרי אורובינדו החזירה אותו אל חיק היהדות. שרמין לא יכלה להתאפק ויצאה החוצה, הביטה לשמים והחלה לצחוק. היא חשבה על המעגלים בחיים שמחברים בין בני אדם ועל בני אדם שהופכים להיות מלאכים של אלוהים גם כאשר הם אינם מודעים לשליחותם כלל. היא חשבה גם על דוד זלר, שבאותו הלילה היה המלאך שלה.
לאתר של הרב דוד זלר ז"ל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם