לא מחבק עצים: הרצוי, המצוי והפרדוקס
דווקא כשאנחנו הכי רוצים משהו הוא בורח מאתנו כמו ממגפה. ככה זה עם הארה, ככה זה עם אהבה. עידו רוזנטל מתאמן בלהרפות את שרירי הרצון, כדי להשיג את מה שהוא רוצה
והרי סיפור קצר: לפני כמה חודשים ננעלתי באמצע ספונג'ה מחוץ לבית. מצאתי את עצמי תקוע מחוץ לבניין, יחף, מיוזע ולגופי החיוור שרוואל בלבד. הטלפון נשאר בבית ואיתו נשאר גם המושג מתי תבוא זוגתי לחלץ אותי ממצבי המביש. ברור היה לי שלטייל ככה ברחובות העיר עלול לגרור בעיות, לכן התיישבתי בקומת העמודים ובהיתי ברחוב בתחושה מבשרת רעות של שעמום קרב ובא. אחרי דקות ארוכות של המתנה חסרת סבלנות בציפייה שהשעון יתחיל להזיז את ישבנו קדימה החלטתי שכל הסיטואציה ממש לא מתאימה לי והתחלתי להתבונן מסביב ללא מטרה אבל בפוקוס.
מהר מאוד גיליתי שבאופן מוזר ומסקרן כל החפצים והדברים שראיתי מולי "יישרו קו" זה עם זה באיזשהו אופן שרק המתין לגילוי. פתאום שמתי לב שהענף של העץ היה בדיוק בקו שממשיך את כידון האופניים על המדרכה, או שפח הזבל מתיישר עם הקו שיוצר המעקה בקומה השנייה בבית מולי ועם החלון של הקומה הראשונה ואפילו בסימטריה. לא משנה לאן הסתכלתי, מצאתי חוקיות או הגיון הזוי כזה או אחר שגרם לי לרגע אחד מטושטש (או אולי בהיר?) לראות רובד אחר ומסתורי של המציאות.
מה שזה לא היה, אין צורך לנסות את זה בבית כי הפואנטה היא שברגע שהפסקתי לצפות לשינוי במצבי המשועמם ופשוט להיות שם ולקבל את מה שיש הזמן עבר לי במהירות ובכיף עד שמושיעתי הופיעה מעבר לפינה, אם כי ללא מפתח נוסף...
נדמה לי שבודהה הוא שאמר ש"המחסום הגדול ביותר בדרך להארה הוא הכמיהה להארה". אפשר בקלות להחליף את "הארה" בכל מילה אחרת והדוגמה המבוקשת ביותר היא כמובן "אהבה".
"מכירים את הקטע הזה שאתם שלוש שנים לבד ודווקא כשאתם מתחילים לצאת סוף סוף עם מישהי, מתחילה איתכם נערת השער של פלייבוי? איפה היא היתה שלוש שנים, איפה?". טוב, זו שורה לא רעה לסטנד-אפ, אבל זה מסוג הדברים שקורים גם במציאות, למעט אולי הקטע עם השפנפנה. בדיוק כמו שאין כמעט אחד שלא מכיר סיפור על איזה זוג שניסה וניסה להביא ילדים לעולם ורק כשנשבר ואימץ ילד פתאום נכנס להריון.
אותו הדבר כשמחפשים אהבה. הרבה פעמים, כשאת/ה רווק/ה האנטנות שלך משדרות S.O.S לכל עבר. "לא רוצה להיות לבד! רוצה מישהו/י דחוף!!". את/ה כל כך רוצה שהפעם זה יהיה הדבר האמיתי, אבל הלחץ ה"סמוי" שאת/ה משדר/ת בוהק למרחקים ובעצם מבריח את הדייטים. אירוני? נראה לי שהאירוניה היא רק בעיני המתבונן.
או אז מנסים להרפות מעט מהחיפוש ובניסיון נואש לשדר "קוליות" וזרימה עם המצב, נרשמים לאתרי היכרויות, משנים סטטוס בפייסבוק ל"מעוניין/ת ב", כביכול מורידים לחץ ומצפים שהעולם יבוא לעזרה. יש שקוראים לזה "זימון" של אהבה, אבל למעשה יש כאן בדיוק את אותה אנרגיה של השתוקקות שיש בלצאת לאיזה פאב בתקווה שאהבת חייך תיפול עליך משמיים דווקא היום. אני יודע כי גם אני הייתי שם.
"זימון" אמיתי מגיע דווקא ממקום מאוד עדין,
והרי עוד סיפורון: לא מזמן התבקשתי על ידי חברה לבנות לה שולחן קטן בהשקעה מינימלית. יצאתי מביתה וחשבתי על פלטת עץ במידות מסוימות שאני צריך למצוא. עשר דקות אחר כך בצומת הכניסה לעיר נמשכתי לסובב את ההגה דווקא אל דרך שונה מהרגיל ושלוש מאות מטרים הלאה משם מצאתי את הפלטה המושלמת ממתינה לי ליד פח האשפה, בדיוק איפה שציפיתי למצוא אותה. נלהב מהצלחתי החלטתי לזמן גם רגליים לשולחן, אבל לא משנה כמה התאמצתי בשבועות הבאים לבקש מהעולם את הקרשים הנכונים, הם פשוט סרבו לצוץ. אין אפס, גם "לרצות לזמן" זה עדיין - לרצות.
אז איך לשחרר את מה שאני כל כך רוצה? התשובה הנכונה והמעצבנת ביותר היא "פשוט תרפה" או "תפסיק להשתוקק", שזה למעשה ניסוח נורא מדויק, אבל אם לא מתנסים בזה מספיק פעמים כנראה שאין ברירה וצריך להמשיך בקצת אנליזה.
אם ככה, הייתי מחלק את הנושא לשני חלקים: הרפיה בטווח קצר וארוך. הרפיה מידית דורשת "לחתוך" את הכמיהה למשהו בבת אחת. למשל, להפסיק לחכות שיום העבודה ייגמר. זה מסוג הדברים שדורשים המון אימון והצלחות קטנות, כמו אימוני קפיצה לגובה לקראת המשחקים האולימפיים. בהתחלה אתה מצליח לא לחשוב על השעון שלא זז במשך שתי דקות, בהזדמנות אחרת אתה מתאמן בלקבל את העובדה שהאוטובוס שפספסת לא יגיע בקרוב בין אם תשב נינוח על הספסל או תתופף בעצבים על הברכיים ותשגע את כל מי שאיתך בתחנה.
השינוי אפשרי רק כשקיימת קבלה של המצב שבו אתה נמצא. אותה שליטה עצמית ו"חיתוך" במצב התודעה יכולים להוביל לא רק להרפיה ברגע אחד אלא גם לסליחה ברגע או להרגעת עצבים ברגע. גיליתי שאפשר אפילו לבחור ברגע אחד לשכוח משהו מתוך בחירה, משהו ששווה לא לזכור, כמו פליטת פה מיותרת של אדם אהוב.
הרפיה ארוכת טווח כמו "להפסיק לייחל לזוגיות על מנת שזו תואיל בטובה להגיע" היא בדרך כלל קשה יותר. קודם כל אפשר להפסיק להשתמש בביטוי "תואיל בטובה להגיע", מה שחושף בפניך שאתה עדיין לא "שם". אחר כך פשוט להפסיק "להתעסק" בחיפוש האובססיבי, גם אם זה אומר לדחות הזדמנויות והצעות שידוך (על אף ש"אולי דווקא הפעם זה זה?") ואפילו להתנזר באופן מכוון.
לשחרר את הרצון ממשהו יכול לפתוח את העיניים לדבר האמיתי שחסר. אם מפסיקים לחפש אהבה מבחוץ עשויים לגלות שהבעיה היא מחסור באהבה מבפנים. רק כאשר יושלם החוסר הזה יהיה מקום להתקדמות. המשהו הזה יכול להיות למשל גם כסף. לפני כמה שנים עוד הייתי נלחץ בטירוף כשהייתי נכנס למינוס, אבל למדתי לא להתרגש יתר על המידה. לא שהבעיה נעלמה, אבל גיליתי שמינוס בא ומינוס הולך ונדמה לי שבאופק אפילו מסתמן איזון.
לשחרר את הרצון ממשהו יכול לפתוח את העיניים גם למה שכבר יש. המבקש להשתחרר מכבלי ההשתוקקות לאהבה, כדאי שיפסיק לברוח מהבית להסחות דעת עם חברים אלא דווקא יתחיל להתיידד עם הלבד ולבלות זמן איכות עם עצמו בצירוף ערימת דיסקים טובים. המשתוקק להרזות עשרה קילו כדי להיות "מאושר" יגלה שקבלה ואהבת גופו כפי שהוא עשויה דווקא היא להביא לאושר. למעשה, סביר מאוד שדווקא שמחת חיים חדשה זו היא שתביא לירידה המיוחלת.
הסבל, אומר ידידנו בודהה, נגרם מהשתוקקות, בין אם זו השתוקקות שדבר רע יגמר או השתוקקות שדבר טוב כבר יגיע. בדיסק הראשון שלה, אלאניס נשארה עם התסכול מהאירוניה של העולם וללא תשובות. אחר כך היא נסעה להודו להרפות קצת, וחזרה עם "אולי הגיע הזמן שלשם שינוי אהנה מהרגע". כשמבינים טוב יותר את טבעו של העולם, כנראה שאין כבר צורך להסביר את המציאות כאירוניה. תודה לך הודו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם