לא מחבק עצים: נתלשנו כך
איך הפכנו, רוחניים שכמותנו, לטיפוסים שנתפסים בחברה כתלושים מהמציאות (במקרה הטוב)? עידו רוזנטל מבכה את השם הרע שהוציאו הרוחניקים לרוחניות ומנסה להחזיר עטרה ליושנה
"רגע, תמשיך מאיפה שהיינו", אומרת לי עליזה, "דיברת על ייעוד, זה מעניין". אחרי שהסתובבנו בחצי רמת הגולן סובבתי את ההגה מערבה ונסענו לפגישה הבאה בסדר היום. "ייעוד", אני אומר לה, "זה לאו דווקא המקצוע שבחרת או הסטטוס המשפחתי שלך. ייעוד זה משהו שקורה כל רגע, דברים קטנים כמו לבחור לעצור או לא לעצור לטרמפיסט ההוא שעברנו עכשיו", אני מצביע אחורה מעבר לכתף.
עליזה לא שואלת אלא בעיקר מקשיבה, אולי כי אני לא נותן לה
"אתה מבין בדברים האלה?", היא שואלת אותי ואז מנסה להשחיל משהו על קוהלת שאמר בדיוק אותו הדבר.
"סביר להניח שכן", הפטרתי, "כולם דיברו על אותו הדבר".
עליזה, שנסעה איתי בשבוע שעבר באוטו, היא קולגה לעבודה בת חמישים פלוס. היא עושה לי רושם של טיפוס ריאליסטי-אינטלקטואלי, טיפוס שדווקא לא שקוע עמוק בחומריות המערבית, אבל גם לא ממש פוזל לכיוון הרוחני. אחת שפשוט קיימת, כמו רוב האנשים שאני מכיר.
כשהתחלתי את הדרך שלי, לפני כמה שנים, הייתי גם אני בדיוק כמוה. לא היו לי שאלות קיומיות ולא תהיתי מה אני עושה כאן ולאן אני הולך. קמתי בבוקר, הלכתי לעבודה, חזרתי אחרי הצהרים והעברתי את הזמן בלי דעת, עד שהגיע הזמן לישון. החיים שלפני נראו לי מאוד צפויים וההתרגשות העיקרית היתה האם הבחורה שאני יוצא איתה כרגע היא במקרה "האחת". לא סבלתי בחיים שהיו לי, אבל גם לא בדיוק נהניתי.
"החיים, הם קצת כמו אדריכלות", הרהרתי השבוע. אני יכול לתכנן בית וגינה שיתפקדו בסדר ויחיו בהם אנשים. אם אני לא גרוע במיוחד, מי שיכנס לחצר או לבית יגיד, "מממ...נחמד". מאות מיליוני אנשים מעבירים חיים בינוניים כאלה ו/או גרים בבתים בינוניים, בלי לדעת אפילו שאפשר לשאוף ליותר.
אם באמת אטרח ואחקור את עקרונות התכנון הטוב (פאנג שווי, פלאדיו, ויטרוביוס ואחרים), אם אשקיע ואעמיק יותר ויותר בכל עשרות או אלפי הפרטים הקטנים שעושים את ההבדל - השינויים המינוריים, התיקונים, התוספות וגם המחיקות הנכונות - יוכלו אנשים להיכנס אל מקום שתכננתי ולחוש "וואוו". את זה לא לומדים בקורס של סוף שבוע. גם לא איך לחיות.
יש כל מני שיטות לעשות "אדריכלות טובה", כלומר גם פרקטית, גם נעימה וגם יפה. הנושא נמצא בחקירה מהיום שהונחה אבן על אבן לראשונה. גם החיים נחקרים כבר אלפי שנים. כשהתחלתי ללמוד תפיסות עולם של תרבויות קדומות זה היה מתוך עניין אינטלקטואלי נטו ולא מתוך איזה חיפוש חסר מנוח אחרי משמעות.
הסתבר לי שאני נתקל בחיים בהמון שאלות ואני עונה עליהן באוטומט כל כך מהר, שאני אפילו לא שם לב שהיתה שם שאלה בכלל. אני לא מתבונן, אני לא "ער", אני נמצא בתוך נקודת המבט הבועתית-סובייקטיבית שלי ומקבל את החיים כעובדה שאינה בשליטתי.
אחד הדברים שאני שונא בתופעת העידן החדש זה השפע המוטרף של חכמולוגים שמנסים להמציא מחדש את הגלגל ומוכנים לתת לנו את הדרך המהירה אל האושר והעושר בשיטה החדשה שהם עובדים עליה "כבר" חמש שנים. אלפי שנות חכמה אנושית, חקירה סבלנית עמוקה ועם הצלחה מוכחת, יכולות להירקב להן בצד בזמן ששיטות "אינסטנט" עכשוויות, שבמקרה הטוב כוללות אזכורים רצוצים ומעוותים של חכמה שצלחה מאות של דורות, תופסות את ההמונים הצמאים לכיוון.
"יש חוברות הפעלה לחיים", התאמצתי להבהיר את עצמי לעליזה, "יש דרך נכונה לחיות. יש תשובה בדוקה לשאלה איך להתייחס לאינסטלטור שמנסה כרגע לגבות ממני מחיר מופקע על תיקון מינורי וגם בעט לי בכלב בכניסה הביתה".
"מה התשובה?", היא מקשה.
"זה תלוי, כל אחד והתשובה שלו, כל אחד והיעוד שלו, המקום ה.. סלחי לי, רוחני, שהוא נמצא בו. הדרך שעניתי לאינסטלטור היום לא תהיה מתאימה בעוד שנה גם בסיטואציה זהה עם אותו האינסטלטור. וגם הפתרון שנכון לי לא נכון לך, אבל העיקרון זהה...".
רק שרוב האנשים לא שואלים את עצמם בכלל שאלה כמו איך לנהוג באינסטלטור, הם פשוט מגיבים. אנחנו חיים בבתים "סבירים" עם גינות "חביבות" (שתכננו לנו אדריכלים חובבי טרנדים ורודפי תהילה) וחיים בתוכם את חיינו ה"סבירים", משוכנעים ל ח ל ו ט י ן שהאושר שמור ל"רגעים" בלבד.
אנחנו מגיבים, שורדים, זורמים, אבל לא חיים ב"וואוו" שלו נועדנו. אני מאמין שה"מחפשים" למיניהם, הם אותם אלה שמאסו בחיים הסבירים-מדי שלהם ורוצים יותר. לעיתים קרובות מדי, הם מסתפקים ב"טעינה" יומית או שבועית של "רוח" במקום לחיות אותה כל דקה. רוחניות זו פרקטיקה יומיומית, לא עוד ריטריט להתמרת הצ'אקרה הקוסמית או מלמול מנטרות לצלילי מפלים מוקלטים.
אני בכלל לא אוהב להגיד שאני בן אדם "רוחני". זה לא נשמע טוב, גם לא לי. כשאבא שלי אמר לי בערך חצי שנה אחרי שהתחלתי לכתוב את "לא מחבק עצים", שלא ברור לו "איך יצא לנו ילד רוחני", הבנתי שגם הוא בעצם עוד לא מבין (זה בסדר אבא, לא נעלבתי או משהו:) והוא ממש לא לבד. הסלידה מ"רוחניות" נובעת מחוסר הבנה בסיסית, אפילו (ואולי בעיקר?) של ה"רוחניים" עצמם.
בשבוע שעבר תומאס הובל דייק כאן יפה באמירה ש"אנשים עושים רוחניות כתחביב" ובדיוק ככה זה גם נראה. נכון שהיום אפשר ללמוד איך לתקשר עם "ישויות אור", אבל הרבה יותר חשוב ללמוד קודם לתקשר עם בני אדם בשר ודם וזה שיעור שלומדים כל החיים. אפשר גם לספר לחברה סביב המדורה על גילוייך האחרונים בנושא הגלגולים הקודמים שלך וזה אולי מגניב ש(גם אתה) היית פעם קליאופטרה בכבודה ובעצמה, מה שמזכיר לי מערכון טוב של "קצרים":
אבל אולי כדאי קודם להתמקד בגלגול הנוכחי ואיך, למשל, לא לצאת כל יום עם כאב ראש מהעבודה.
לא משנה מה מדבר אליכם, אם זה קבלה, בודהיזם, איסלאם, טאואיזם או שינטו - איפה שלא תבדקו, כולם אומרים שלחיים יש משמעות רבה יותר מהתבוססות פסיבית בתוכם. החיים הם לא רצף של אירועים הנגמרים רק במותכם וממש אין צורך להסתובב בעולם בעיוורון בניסיון נואש לרכך את ההיתקלות בעצים. יש הרבה דרכים ותיקות וטובות לפקיחת עיניים והליכה בטוחה ביער.
אני מקווה שהסקרנות של עליזה תדחוף אותה להיכנס בדלת שניסיתי להראות לה ושתבחר בדרך רוחנית תכ'לסית ולא במקסמי שווא. לא רוצה שיסתכלו עלי מוזר כשאני אומר שאני "רוחני", אנשים רוחניים לא אמורים להיתפס כאנשים תלושים מהמציאות אלא דווקא מחוברים אליה הרבה יותר מאחרים, אדריכלים של החיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם