פרשת השבוע בראי הקבלה: ועם זה ננצח
ההתנגדות למצבנו הנתון, ההתנגדות למציאות, לקיים, היא מקור הגברת הסבל ולא הייסורים עצמם. אלי רייפמן קורא לכם להשכין שלום פנימי, לפני הכל. פרשת חיי שרה
התפיסה הקבלית האומרת כי "האדם הוא עולם קטן" וכי עולמו הפנימי של האדם ומאורעות החיצוניים לו (כמו אירועים היסטוריים בתולדות האנושות) "אחוזים זה בזה" מתייחסת בדיוק לקשר הנעלם הזה, שמדי פעם מכה אותנו בתדהמה.
פרשת השבוע מגיעה בתזמון מושלם המחבר את קורות העולם הערבי בימים אלה עם אחת התובנות החשובות של התורה והקבלה
כפי שידוע לכולנו, על פי המסורת, העם הערבי הנו נצר לישמעאל, אחיו של יצחק, בנו של אברהם אבינו מהגר השפחה. בנקודה מסוימת נוצר נתק בין יצחק לישמעאל עקב דרמה משפחתית לא פשוטה שבמהלכה שרה מבקשת מאברהם לשלח את הגר ובנה מביתם עקב סיבות שאין זה המקום לפרטן.
אברהם איננו אוהב את ההחלטה אך עושה כדבר שרה ובחוסר רצון בולט שולח את הגר וישמעאל למדבר, שם הם כמעט מוצאים את מותם. מעשה זה גורר לא מעט ביקורת מדרשית על אברהם מצד חז"ל, ונחשב לכתם בביוגרפיה המפוארת של אבי האומות המונותאיסטיות. אך מעבר לכך, זוהי הנקודה שבה העולם הערבי ובני ישראל הפכו לאויבים לדורות.
חלק מהמדרשים מדברים בשבחה של הגר ואף מוסיפים שלאחר מות שרה החזיר אותה אברהם לביתו בניסיונו לתקן את המעוות, אך החץ שנורה בלבן של שתי האומות השמיות כבר עשה עבודתו ואלפי שנות איבה ורדיפה לא נמנעו גם מצעד חיובי אחרון זה מצדו.
אם נחליט שאנו מקבלים את אופיו הנבואי של הזהר הקדוש, הרי שהמצב שבו ממשלות ערב נופלות בזו אחר זו כאבני דומינו, נחזה בדיוק מפחיד במדרש הזהרי. אך החדשות הטובות הן שכל הדרמה השלטונית הזאת הנה אך רקע להפי-אנד נבואי שלא היה מבייש שובר קופות הוליוודי שבו בני ישראל (אנחנו) ובני ישמעאל (הערבים) חוזרים לשלום ואחווה הדדיים שלא היו כמותם מעולם ומתאחדים באהבת אמת של אחים עד קץ הימים.
אפילו בפרשת השבוע, למרות העוול הנורא שנעשה לישמעאל, מתפייסים האחים ומתאחדים בחברון, שם הם קוברים יחדיו את אברהם אביהם: "...וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל, בָּנָיו, אֶל-מְעָרַת, הַמַּכְפֵּלָה...". חז"ל חוזרים ומדגישים כי זהו החזון למועד וזו תהיה אחרית הדבר בינינו לבין אחינו הערבים, למרות שהדבר נראה כמעט בדיוני מנקודת מבטנו כיום.
זווית מעמיקה יותר של הנושא מתגלה רק בהמשך הפרשה ונותנת לנו הנחיות ברורות להנהגת חיינו ולהתמודדות עם קשיים הנופלים על כל אחד מאתנו כחלק בלתי נפרד מהחיים. שלושה משנים-עשר בניו של ישמעאל מוזכרים בפסוק נפרד מאחיהם: מִשְׁמָע, דוּמָה וּמַשָּׂא. חלק מהפרשנים ובהם הרמב"ם, רואים בשמות אלה רמזים רבי משמעות לנושא התנהלות בני ישראל במהלך הדורות כנגד רדיפתם על ידי בני ישמעאל - ומכאן שולחים מסר עצמתי חוצה זמנים ודורות לכל אחד ואחת מאתנו כיום.
בימי הרמב"ם סבלה קהילת יהודי תימן מעול הישמעאלים שרדפו את היהודים. הרמב"ם, אחד מגדולי היהודים בכל הזמנים, שולח להם את "איגרת תימן", מכתב אישי המחזק את ידיהם ומבהיר להם שרדיפות אלו הן כורח המציאות והנסיבות כפי שנקבעו אלפי שנים לפני כן באירועים המתוארים במקרא בין יצחק לישמעאל.
אך בד בבד, בעודו מצביע על הדטרמיניזם המוחלט של גורל היהודים ורדיפתם על ידי העולם הערבי, הוא מוסיף שהתורה הקדושה רומזת בצורה ברורה על האופן שבו היהודים אמורים להתמודד עם ייסורים אלה, דרך שמות בני ישמעאל.
שמות אלה, על פי הרמב"ם, הינם ציוני דרך, הנחיות הניתנות מפי הגבורה ממש. בהישענו על "תרגום יונתן" העתיק, הוא מבהיר שהשמות: "מִשְׁמָע, דוּמָה וּמַשָּׂא", מתורגמים למעשה ל"צמיתה, שתוקא וסוברא", דהיינו - שמע, דום ושא. שמות סמליים אלה באים ללמדנו לשמוע את חרפתנו, לנהוג בדומייה (לשתוק) ולשאת זאת בגבורה.
דבריו הולכים ומתרחבים להקיף גישה שנקט בה יהודי אחר בזמנים קדומים - להציג את הלחי השנייה למרות כל רגשות הזעם, התסכול וההתנגדות הגואים בנו לנוכח חוסר הצדק והעוולה כנגדנו. הוא מצטט את ישעיהו הנביא באומרו: "גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים, וּלְחָיַי לְמֹרְטִים; פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי, מִכְּלִמּוֹת וָרֹק... ".
דברים אלה נוגעים ישירות בכל אחד ואחת מאתנו. הרי כל אדם נופל לבירא עמיקתא בשלב זה או אחר של חייו. באותם רגעים, מציף אותנו הסבל. אנו מתנגדים בכל ישותנו וכוחנו לגורל זה וזועקים כנגד העוולה, כנגד הרדיפה, כנגד הישמעאלים - הייסורים - הרודפים אותנו ללא צדק.
אך כאן בדיוק מניחה התורה הקדושה את ידה הרכה על ידנו, וכמו הורה אוהב מנחה אותנו להרים את הראש מעל לתלאות הרגע ולהבין שבדיוק כמו שיצחק וישמעאל מביאים לבסוף לקץ הייסורים ומתאחדים בשלום, כך בדיוק לכל מסע ייסורים באשר הוא יש סוף. תמיד!
ואם אתה, בני אהובי, יודע זאת מראש, אזי למה תתנגד? הרי ההתנגדות למצבנו הנתון, ההתנגדות למציאות, לקיים, היא מקור הגברת הסבל ולא הייסורים עצמם. הפסק להתנגד בני אהובי, השקט את יצרך, הזועק למלחמה כי אינו מקבל את גורלו, שמע חרפתך ושא עולך בדממה.
ברגע הזה, שבו אתה מכיל את הכאב והייסורים ולא מתנגד להם, מתהפכת ההתנגדות והופכת לקבלה. ובא השלום בין יצחק לישמעאל, החיים בכל אחד מאתנו. על פי תורת הסוד, לא ייתכן שלום בין ישראל לישמעאל העמים לפני שישכין אדם שלום בין ישראל לישמעאל שבנשמתו הוא.
לאתר של אלי רייפמן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם