פרשת השבוע בראי הקבלה: תולדות הסתם
לא הנפילות החדות הן שמסיטות את רוב השואפים לרוחניות מדרכם אלא דווקא כוחות הפלישתים שסותמים את בארות הרצון לפרוץ ממדבר הגשמיות שקובר אותנו. אנו כמעט לא מרגישים כלום, בעוד החיים הולכים ונגמרים. פרשת תולדות
פרשת השבוע מאפשרת מבט מרתק לתוך תהליכי נפשנו ככלל ונוגעת באופן נוקב בעניין המניעים להבאת ילדים לעולם בפרט. הכל מתחיל מבארות מים. בפרשת תולדות מסופר על יצחק החופר וחושף מחדש את בארות המים שחפר אביו אברהם אשר נסתמו על ידי הפלישתים: "וְכָל-הַבְּאֵרֹת, אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו, בִּימֵי, אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, וַיְמַלְאוּם עָפָר… וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם; וַיִּקְרָא לָהֶן, שֵׁמוֹת, כַּשֵּׁמֹת, אֲשֶׁר-קָרָא לָהֶן אָבִיו…".
חז"ל לא היו מייחסים חשיבות רבה לעבודה סיזיפית ובנאלית זו של יצחק לולא היה זה חלק כה מרכזי מעבודתו ופועלו של השני באבותינו. למעשה, הפעולה שעשו הפלישתים - סתימת הבארות - מתורגמת בפשטות ל"עשו אותן סתם". הם לא הרעילו את הבארות כפי שנהגו פושעים בימי קדם אלא פשוט סתמו אותן, הפכו אותן ממרכזי מים הנותנים חיים ל"סתם".
אין מילים לתאר את עומק ההגות שבעניין הפלישתים כחלק מהותי מהכוחות הפועלים בנפשו של אדם בחייו. אותו עם פלישתי תנ"כי, שבסיפור המקראי הגשמי מתוארים לא כעם מתועב כעמלק ולא כגדולי הדור אלא כעם "שטוח" שיושב בשפלה השטוחה, לא לפה ולא לשם, שכל מהותו היא שטחיות ו"השטחה" של דברים, הפיכתם לסתמיים. ברמה הרוחנית הפלישתים מייצגים את הכוחות הפועלים על נפשו ודעתו של אדם שמטרתם לטמטם, לסתום את נקודת המשמעות - להפוך משהו בעל חשיבות למשהו סתמי.
לרוב איננו שמים לב עד כמה עצום בחיינו כוחו של ה"סתם". זה קרה וקורה לכולנו: החיים מזמנים לנו רגעי התעוררות אדירים - בהקשר לתחביב, בן זוג, הורות, דת, רוחניות. בהתלהבות אין קץ אנו חושבים על הנושא כל הזמן ומדברים עליו עם כל מי שרק מוכן לשמוע אותנו, כמו מעיינות מים המפעפעים חיים ואנרגיות של אופטימיות, חזון והתרגשות.
אולם אז, כעבור זמן מה, אפילו מבלי שקורה משהו מיוחד, מתחילה לחלחל לתוכנו לאות נפשית, ירידה במתח האידיאולוגי. אנשים סביבנו כבר קצת עייפים מלשמוע אותנו מלהגים על העניין בלהט, ענייני היום השוטפים מסיחים דעתנו יותר ויותר מאותה נקודת התעוררות שלפני זמן לא רב מילאה את מחשבותינו יום ולילה ולא נתנה לנו מנוח ואנו
וכך, אט אט מעיין ההתעוררות הולך ונסתם בעפר (בחומריות הגשמית) והבאר של להט האידיאה שבתוכנו הופכת מנווה מדבר לסתם, סתם עוד באר שנסתמה ואין העפר המכסה אותה נבדל כהוא זה מהעפר סביב הממלא את העולם מאופק לאופק.
זהו כוחו של ה"סתם", כוחם של הפלישתים הפועלים בנפשנו וגוררים אותנו לבינוניות, לשטחיות - לסתם חיים.
כוחות הפלישתים עובדים על כולם - על צעירים ומבוגרים, על בודדים ועל קבוצות מחאה המונות מאות אלפים. כמו תנועת הדיונות במדבריות העולם, כוחות הפלישתים נעים לאט אך בוודאות, וכמו שציין הרב עדין אבן ישראל: "במקום שהיתה פעם באר מים חיים נשאר רק איזה חור קטן במדבר".
תילי תלים של ספרים נכתבו על הסכנה הרוחנית הזו דווקא מכל הסכנות האחרות. לא הנפילות החדות הן שמסיטות את רוב השואפים לרוחניות מדרכם אלא דווקא כוחות הפלישתים שנעים אט אט מבלי שנרגיש בתוכנו וסותמים את בארות הרצון לפרוץ ממדבר הגשמיות שקובר אותנו. אנו כמעט לא מרגישים כלום, בעוד החיים הולכים ונגמרים וכשלבסוף אנחנו מתים אף אחד לא באמת מרגיש את הבדל מפני שכבר מזמן היינו מתים מהלכים. היינו סתם.
כאן בדיוק מגיע יצחק להעיר את אותה נקודה רוחנית חשוכה: מה אנחנו עושים כנגד כוחות הפלישתים שסותמים את בארות ההתעוררות בחיינו? התשובה נמצאת בגוף הסיפור המקראי - חופרים אותן מחדש.
אין משימה קשה יותר מזו בעולם כולו, משימתו של יצחק - לחפור את הבארות בכל פעם מחדש ולהוציא את ה"סתם", ללא הפסק וכדרך חיים.
הרי הדבר הקל והכיפי ביותר הוא להתלהב. אנחנו אוהבים להתלהב ומחפשים את התחושה המדהימה הזאת שמשהו חדש ונפלא קורה בחיינו. אבל ביום שאחרי - מה אז? מה קורה כשההתלהבות מבני זוגנו דועכת והזוגיות הופכת ל"סתם"?
כאן מגיעה האמנות האמיתית שלמרבה הצער כה מעטים מאתנו מסוגלים לה. היכולת לחפור את הבאר הסתומה ולהחזיר את להט המים החיים לזוגיות או לכל היבט אחר של חיינו כל יום מחדש היא הגדולה הרוחנית שעליה מצביע יצחק אבינו.
למרות שלכאורה הפרשה אמורה לדבר על יצחק, רובה עוסקת בדור ההמשך, יעקב ועשו, ויצחק הופך למעין צינור, פרט ביניים כמעט חיוור לעומת אביו, שהיה אבי היהדות, ובנו, שיהיה אבי היהודים.
מהי גדולתו של יצחק? מה אנו לומדים מדמותו? בדיוק את הדבר החשוב ביותר שבלעדיו אין משמעות לא לאברהם ולא ליעקב - היכולת להמשיך ולהתמיד לאחר הניצוץ הראשוני, היכולת לעמוד מול עפר הפלישתים בנפשנו ולחפור יום יום מחדש את הבארות שהן הן סיבת החיים היחידה במדבר החומריות וה"סתם" שאליו מתדרדרים חיינו.
יצחק ה"אנמי", בעל לאישה דומיננטית השולטת בו ובגורל ילדיו ביד רמה, עושה בשקט בשקט את הדבר שבלעדיו אין שום זכות קיום לתשוקה, לאידיאולוגיה ולחזון דתי, לאומי, חזון קוטג' או אחר; הוא מלמד אותנו את חשיבות החפירה, ההתמדה וההמשכיות.
בנקודה זו הוא גם הופך לאבן פינה בנושא שבו פתחנו - חשיבות העמדת דור ההמשך. אם כך, מדוע אנו מביאים ילדים לעולם? כשנידחק מעט (או הרבה) לפינה נגיע עם תשובות בעייתיות: "כדי שתהיה לי המשכיות", "ילדים זה שמחה", "תמיד רציתי ילדים", "זה מדהים להסתכל על פנים של ילד ולראות את עצמך מביט חזרה", "כי זה מה שבני אדם עושים!", "כי אני רוצה שיהיה מי שיטפל בי כשאזדקן". האמיצים שבינינו אף יאמרו "שמע, מתוך חמישה ילדים אחד בטוח יהיה מיליונר ויסגור לי את החובות!".
חז"ל מבהירים במפורש כי אין כל מהות להולדת ילדים אם אין משמעות של אידיאולוגיה והמשכיות מאחורי הולדתם. יצחק המשיך את דרכו של אברהם בכך שהקים דור המשך שיתמיד בבניית חזון בניית אומה מונותיאיסטית בלב אנושות פגנית ועבודת אלילים.
מהי משמעות חייהם של ילדינו אנו? מה הם ממשיכים? את האהבה לכבוד, פופולריות ומותגים? מה מעניין אותם כיום חוץ מעצמם? מדובר כמובן בהכללה, אך היא לא מועלית כאן כתוכחה אלא כשאלה שכולנו כהורים חייבים לשאול את עצמנו. היהדות משחר היוולדה כזרע אידיאי בהנהגת אברהם מקדשת את "ההמשך" ומקדמת "פרו ורבו" אך ורק בתנאי שמקיימים "ולימדתם לבניכם את התורה הזאת…", קרי את חזון היהדות ועבודת השם כשיטה וכמסגרת לקידום עולם שעובר מאגואיזם לאלטרואיזם כבסיס אידיאולוגי ותרבותי שמתחיל בישראל ולבסוף מקיף עולם ואנושות על כל צבעיה.
זה אינו חזון רע כל כך לדור ההמשך, אבל אם אנחנו לא מתחברים אליו, אז לפחות ננסה להיות בבחינת "יצחק" בחיינו ולא ניתן לפלישתים לסתום את בארות ההתעוררות שלנו בדיכוי איטי וציני ולא נעשה ילדינו ל"סתם". לא, העיקר הוא לא שיהיו בריאים אלא שחייהם לא יהיו סתם, כחיינו, ושהם, לפחות הם, יתמידו בחפירות העפר שמאיים לדכא את המהפכות החברתיות שהם יציתו.
לאתר של אלי רייפמן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם