רוחנו-אקטואליה: נעביר גם את זה?
יצאנו לקרב על הקוטג', יצאנו לקרב על הבית, בשבועות הבאים נמשיך לצאת לקרבות על הדמוקרטיה. האם נצא לקרב גם על הזכות הבסיסית לממש חמלה? שחר שילוח על החוק שיאלץ אותנו לתהות האם זה משתלם לעזור לזולת
בתקופת התגלגלותו של הטור הזה הזכרתי יותר מפעם את התפיסה הבודהיסטית שלפיה המושגים "אני" או "עצמי" הם תפיסה אשלייתית של משהו שאי אפשר לשים עליו את האצבע. מצד אחד, תורידו לי יד, תכרתו לי אונה, תגלחו לי את השיער או תבצרו ממני כליה – עדיין לא תצליחו לקחת ממני את האני שהוא אני.
מצד שני, האני שלי, שמכונה שחר, הוא אותו אחד מיום היווצרותי (או בעצם ממחזורי חיים קודמים שאני לא מסוגלת לזכור) ועד לרגע זה. הוא אותו אני, למרות שהשתניתי לא מעט מהתקופה הקצרה שבה הייתי גל תאים בלתי ממוינים ששייט בשקט באחת מחצוצרותיה של אמי. אני חושבת שיש בזה נחמה.
האם זה נכון גם למדינה? לחצי הסיכה על מפת העולם, שתקועה בין הים התיכון לנהר הירדן, ימשיכו לקרוא ישראל לפחות בשנים הקרובות, אבל האם היא תמשיך להיות אותה מדינה שחלוצים, פליטים ועולים הקימו כאן לפני כמה עשורים?
חסידי הימין הכלכלי לקחו מאתנו את הסיכויים להתפרנס בכבוד גם אם אנחנו עובדים, כרישי הנדל"ן גנבו לנו חופים, חבר הכנסת יריב לוין ותומכיו גזלו מאתנו את הזכות לומר ללא חשש את מה שאנחנו חושבים, משפחת עופר והחברים שלה בממשלה חמסו מאתנו את היכולת לנשום אוויר נקי, אבל הכי גרוע, לפחות בעיניי, הוא החוק שלוקח מאתנו את הזכות לחמלה.
לא, אני לא מדברת על חמלתם של השליטים כלפי נתיניהם – אותה כבר מזמן הפסקתי לחפש. אני מדברת על הזכות שלנו, האזרחים, לממש את החמלה שבנו.
מזה תקופה ארוכה מתבשל בכנסת "החוק למניעת הסתננות". החוק הזה אומר שכל פליט שייכנס למדינה צפוי לשנים של מאסר, אבל גרוע הרבה יותר מזה הוא החלק בחוק שקובע שכל מי שיגיש עזרה לאותם פליטים צפוי גם הוא למאסר. אם אציע לאותם אנשים, שבורחים מרדיפות ומסכנת חיים במדינתם, עזרה, מחסה או אפילו כוס מים – אהמר על חרותי.
החוק האנטי הומאני, שבאופן מצמרר נקבע במדינה שהוקמה על ידי פליטים (לסבתות שלי אף אחד לא קרא "מסתננות", למרות שלפחות אחת מהן חצתה את הגבול ברגל באופן די דומה לזה של הפליטים מאריתריאה ודרפור), יאלץ אותי להתלבט בין עזרה לזולת לבין שמירה על התחת של עצמי. הוא הופך חמלה לפחד, דאגה לאחר לאנוכיות, שמירה על החוק לאטימות.
החוק נועד להרתיע את מבקשי המקלט מאפריקה ולפגוע רק בהם. אף חבר כנסת, יש לקוות, לא יצהיר שהוא רוצה להוציא את החמלה מהחוק, אבל דברים מחלחלים. אם מסוכן לעזור לנזקק מסוג אחד, מי יערוב לי שלא יהיה מסוכן לערוב לנזקק מסוג אחר – חסר בית, ילד שהלך לאיבוד, איש בכיסא גלגלים שמתקשה לעלות לאוטובוס, אפילו כלב שננטש ברחוב?
כי המסר עובר, והמסר אומר: כאן דורסים חלשים. לא רק החוק למניעת הסתננויות מעביר את המסר הזה. מצטרפים אליו הזנחת מערכות הבריאות והרווחה, היחס הבלתי נתפס לפליטי השואה, הקלות שבה מתקבלות פעולות תג מחיר בשטחים, ההתעמרות של משרד הביטחון בנכי צה"ל, מסכת התלאות שהזקוקים לסיוע מהביטוח הלאומי צריכים לעבור, ועוד, ועוד ועוד...
חוק איסור החמלה, יחד עם האמירה שהנורמה כאן היא לדרוס חלשים, הופך אותנו לחברה שבה כל אחד דואג לתחת של עצמו. זהו מצב קלאסי של הפרד ומשול, שמשרת היטב שלטון שמכר את החמלה לטייקונים תמורת טובות הנאה ועכשיו צריך להשתמש בכל מיני טריקים כדי להגן על עצמו.
יצאנו לקרב על הקוטג', יצאנו לקרב על הבית, בשבועות הבאים נמשיך לצאת לקרבות על הדמוקרטיה. האם נצא גם לקרבות על הזכות הבסיסית לממש חמלה? זה לא יהיה קרב למענם של הפליטים, זה יהיה קרב למען האנושיות שלנו, למען אחד מחוטי השני שמלווים את אותו "אני" חמקמק ומשתנה תמיד. כך לפחות אני מקווה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם