עוגת תפוחים לסוכרתיים: הטור של אודטה
וגם: למה אנשים ממציאים לעצמם בעיית מיסוך, וברכה מקסימה. לגזור ולשמור
החומרים:
4 תפוחים ירוקים חמצמצים גדולים
כפית שטוחה קינמון
כוס תה תפוחים (משקית אחת) עם 2 שקיות סוכרה-דיאט
כפית שטוחה קליפת לימון מגוררת
לקציפה:
4 חלבונים
4 שקיות סוכרה-דיאט
קורט מלח
ההכנה:
1. חותכים את תפוחי העץ לרבעים, מגלענים, ופורסים למשולשים דקים בעובי שני מ"מ.
2. במחבת גדולה מאדים את התפוחים (עם תה התפוחים, הקינמון וכפית קליפת הלימון המגוררת) עד שהם מתרככים.
3. מסננים את הנוזלים (הטעימים במיוחד. מוסיפים להם מים רותחים ושותים כתה חלומי). משטחים את התפוחים המסוננים על תבנית פיירקס עגולה בקוטר 24. למה כדאי לבשל תחילה את התפוחים ולסנן נוזלים, ולא לשים אותם טריים, ושיתבשלו בזמן האפייה? כי זה בדיוק סוד עסיסיות המתכון. בלי פעולה זו, התפוחים האפויים מתקבלים יבשים.
4. מקציפים את החלבונים עם הסוכרה-דיאט וקורט המלח לקצף קשה ויציב. יוצרים בעזרת מרית תלוליות קצף על התפוחים שבתבנית. אופים בתנור בחום גבוה בין חמש לעשר דקות, עד שהקציפה הופכת לחומה-זהובה ונזהרים שהיא לא תישרף. מצננים, ונהנים עד הגג.
כתבה לי נ"י, אשת קריירה נשואה, ואמא לארבעה ילדים בוגרים: "אמא שלי היא ג'דאית. כזו שתוך העמדת ארבעה סירים על הגז ושתי פלטות בתנור, מספיקה גם לגרף את הדשא ('כי אבא מאוד עייף') לקפל שתי מכונות כביסה ולהעביר ויש אקונומיקה על השירותים. וכל זה אחרי שמונה שעות של עבודה פיזית קשה ותובענית בתיכון שאותו היא מנהלת. יום אחד היא חטפה סרטן (שתודה לאל, היא כבר החלימה ממנו), ופתאום - השתנה לנו העולם. ברוך השם היא כבר בסדר, אבל אני לא מצליחה להתנתק מהתחושה שהיא חיה על זמן שאול.
"יש לי ממש התקפי חרדה - מה יקרה אם המחלה תחזור? אני מענה את עצמי במיליוני תסריטים: מה יקרה במצב כזה, ובמצב אחר? ואם, ואם, ואם. אני מפחדת לשקוע בשאננות, כי הבעיטה הראשונה (כשגילינו שהיא חולה) כל כך כאבה שאני מפחדת להרפות, כדי שאהיה מוכנה. בסרט הקולנוע הישן 'חברים' עם גולדי הון וברט ריינולדס, הבעל חזר הביתה ומצא את אשתו רוחצת כלים ובוכה, מה זה בוכה - מדיחה את הסבון עם הדמעות, כי היא דמיינה את לוויית הוריה. 'אבל למה, הם הרי עוד צעירים?', התפלא בעלה. 'הו', היא התייפחה, 'אני מתכוננת'. אז כנראה שככה גם אני. אבל בינתיים - כל הרציונל שבעולם לא עוזר לי. אני אומרת לעצמי שכולנו חיים על זמן שאול, ושאי אפשר לתכנן כלום, ושאם נגיע לגשר, חלילה, נתמודד אז, וכלום לא עוזר לי. פטנט יש?".
יקירתי , ככל שנהיה יותר אינטליגנטים, ככה נמכור לעצמנו נפיחות מצופות ביותר זהב, שנועד להסתיר מאיתנו שמדובר בכולה נפיחות. וצריך עין צולפת וחיצונית כדי לראות את האמת דרך הציפוי המטעה. וציפוי הזהב פה הוא הטיימינג. כי לכאורה, ממש "הגיוני" שתדאגי עכשיו בגלל מותה. אלא שאת עושה זאת, שימי לב, בעודה בחיים, ובריאה, ומנצחת את המחלה. ובאותו הכסף של בכחנליית האבל על מותה את יכולה לחגוג את חייה, ולהודות כל יום על יום נוסף איתה שהיה יכול להיות ניצול רווחי יותר של הזמן היקר שאת כל כך מקוננת עליו.
וכדי שהעינוי הזה ייפסק לך, הייתי מציעה לך משהו מפתיע: גלי עם מה את לא מסכימה להיפגש בתוך חייך, שאת זקוקה לכזו בעיית מיסוך מתוחכמת, שמכלה לך את כל האנרגיות. מפני שכולנו יודעים את הנתון הזה, שיום אחד נמות. זה מגיע בתוך מפרט החיים, והטבע האנושי לא בנוי להיות מפוקס על זה כל הזמן, אחרת אי אפשר היה לחיות. כי מי יכול לחיות כשכל שנייה הוא מודע לסלע ענק שעומד להתרסק לו על הצוואר? בדיוק בשביל זה הומצאה ההדחקה הכל כך מושמצת. אז אם בניגוד לטבע ובניגוד לזמנים אחרים בחייך שכן הדחקת, את מוצאת את עצמך פתאום מפוקסת כל כך הרבה במות אמך (ואת זה את עושה, כאמור, בעודה בחיים ומנצחת את המחלה), הקרצת פה לעצמך בעיית מיסוך מושלמת.
מהי בעיית מיסוך מושלמת? זו בעיה בלי פתרון, ולכן לעולם היא לא תיגמר לנו, ולכן לא נצטרך להחליף אותה בבעיה אחרת. כי הרי מעצם זה שאנחנו לא אלמותיים, אין פתרון לבעיה הזו, ובכך היא מהווה מיסוך מושלם. מיסוך למה? לבעיה אחרת. ומכאן, שיש שם בעיה אחרת, שדווקא כן יש לה פתרון, אלא שכרגע את לא רוצה או לא מסוגלת אפילו להרהר בה. ולמה לא להרהר בה? מרוב פחד מפני התשובה שאת יודעת היטב, וכבר גרה לך בראש, אבל נדחפת לך טוב טוב למרתפים, על ידי בעיית המיסוך שתופסת לך את כל הפוקוס.
יענו, עדיף לך הסבל האמיתי שגורמת לך בעיית המיסוך, על הסבל האמיתי העוד יותר גדול שייגרם לך, לדעתך, מהתעמתות עם הבעיה האמיתית. אגב, מנגינה שנתקעת לנו בראש משמשת לאותה מטרה. אבל מנגינה זה בקטנה, לבעיות פושטיות. כי כגודל המיסוך, כן גודל הבעיה שאנחנו מסתירים מעצמנו, אז צאי וחשבי. והבזיץ הראשון שעבר לך עכשיו במוח בעודך מתפלאת: "פשייי, מה זה יכול להיות?" - זה זה. חפשי את התשובה שלך במחוזות של הבזיץ הזה. כי איומה ככל שהיא תהיה, מוטב לך לדעת אותה, כדי שתוכלי להתכתב איתה בתוך לבך, ולהחליט באופן מושכל מה את עושה איתה. ואגב, להחליט שלא מחליטים כעת חצי שנה זו בהחלט החלטה, ופגישה עם מה שפחדת לפגוש. ושווה לך לעשות זאת, יקירתי, אחרת, לא את תנהלי את זה, אלא זה (יהיה אשר יהיה ה"זה" הזה), הוא שינהל אותך. וזה לא באינטרס שלך.
אילו היה באפשרותי לתת לך דבר אחד בלבד, הייתי נותן לך את היכולת לראות את עצמך כפי שאחרים רואים אותך, ואז היית נוכחת לדעת עד כמה הנך אדם מיוחד במינו
הצעות, בקשות, טיפים? שלחו לאודטה פקס 03-5682892 או מייל odetta@maariv.co.il אנא ציינו את מספר הטלפון שלכם
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם