ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בעולם

להקת פסגות: "מלכת המדבר" בהימלאיה

40 נשים - בהן ציפי לבני אחת, חדורת רוח קרב - ארזו את החלומות והטרדות, האכזבות והאהבות, והמריאו אל ההימלאיה הירוקה לעשרה ימים של ג'יפים מקרטעים ומקלחות במשורה. שרון כידון הצטרפה אל נשות "מלכת המדבר" וחזרה חמושה בתובנה: עוד לא נולדו החמסין והפנצ'ר שיקלקלו את המסיבה

לאחר שבועיים של הצטיידות מאסיבית בתרופות, ציוד תרמילאים וכל גאדג'ט אפשרי שהומלץ על ידי מומחי חנויות המטיילים, אני קמה בבוקר ומבינה שאמנם באתי על סיפוקי, אך המסע להודו עוד לפני.
הבוקר אני עומדת לצאת למסע שעובר, ממש כמו טיולי התענוגות שלי, באותו מקום בשדה התעופה, אך עומד לקחת אותי ליעד חדש אחר וזר לי, שהודו, ארץ מופלאה, היא רק המרחב הגאוגרפי שלו.

יעל וסיגל מ"מלכת המדבר" הודיעו לי מראש שהן מצפות ממני להגיע לשדה התעופה במדים שחולקו לנו מבעוד מועד. מטבעי אני אדם די כנוע ועל כן הופעתי באולם הנוסעים על פי המפרט המדויק: חולצה כתומה ומכנסיים אפורים.

קשה היה לפספס את הכתום הססגוני הזה של מפגש הנשים ברחבת אולם הנוסעים. הבטתי בהן: איתן אני עומדת לבלות את עשרת הימים הקרובים. ניסיתי לתת בהן סימנים, סטריאוטיפיים למדי:
קיבוצניקית אחת, פנסיונרית, מורה, בת השכן. כמי שעטופה בימים כתיקונם במרקם אנושי די הומוגני, התמסרתי לתחושה שאני מפקידה את עצמי בידי חבורה חדשה לחלוטין.

מאחורי הגיחה חירות, כן, זה שמה, לבושה בשמלה מנומרת ונועלת נעלי

עקב. היא מבקשת מיעל להחליף למדים רק אחרי הדיוטי פרי, לא ברור למה. יעל מסרבת וגם חירות לומדת שהחירות היא מוגבלת. רק אז אנחנו מתוודעות לעוד הפתעה קטנה: למסע שלנו תצטרף גם ציפי לבני, מי שפרשה לאחרונה מהחיים הפוליטיים, וזהותה נשמרה בסוד עד ליציאה המסודרת שלנו מהארץ. הבנות מקבלות אותה בהתרגשות מהולה במבוכה. זו רק תחילתה של הדרך.

אנחנו נוחתות בדלהי לאחר מסע שכולל תחנת ביניים בטשקנט, ובילוי קצר בבר אפוף עשן בשדה התעופה עם עשרות גברים אוזבקים שלא מבינים מאין נחת מבול הנשים הכתומות. מדלהי אנחנו נלקחות באוטובוס לילי. אוטובוס התיירים שלנו חולף על פני פרות ששוכבות בצד הדרך ועוקף משאיות ואוטובוסים ססגוניים נושאי סמלים, ממגן דוד ועד צלבי קרס, שכאן בהודו מסמלים את המשמעות המקורית שלהם, לפני שאומצו על ידי התרבות המודרנית, לטוב ולרע.

לבסוף מגיע האוטובוס לסימלה, נקודת היציאה למסע שלנו. העיר, שיושבת כ-2,000 מטר מעל פני הים, שימשה כעיר קיט של הקצינים הבריטים בתקופה הקולוניאלית, והיא המבואה שלנו להימלאיה. משם אנחנו יוצאות למסע הג'יפים.

יום התארגנות ראשון במלון צנוע בקוטי, סמוך לסימלה. אנחנו זוכות לקבלת פנים הימצ'לית מסורתית: טיקה על המצח, שרשראות פרחים וכובע הימצ'לי.

אנחנו יוצאות לפגוש את הג'יפים שיהפכו לבית שלנו בימים הבאים. אנחנו מחולקות לצוותים. בצוות שלי: ציפי לבני, חברתה הטובה מילדות מירלה גל וברכה אורן-סימון, יועצת ארגונית מחיפה שעוסקת בייעוץ לקריירה אחרי גיל 50. אם הג'יפ זה הבית, הצוות הוא המשפחה שלי לימים הבאים. אני מרגישה מוגנת בחברת נשים בוגרות ומנוסות ממני וכמעט ראש ממשלה אחת.

האימונים הראשונים עוברים בהצלחה. אנחנו מתרגלות נהיגה בצד שמאל של הכביש והעברת הילוכים ביד שמאל, לומדות להעריך את מרחב הג'יפ וכיצד נוסעים בשיירה. אחרי נסיעת לילה מטלטלת אנחנו נהנות מאשליית השליטה הקצרה שיש לנו, עד שנפגוש בדרכים שבמעלה ההימלאיה.

אנחנו יושבות למפגש ראשון, ואני מצליחה לקלוט מעט שמות. חירות מספרת לי קצת על עצמה. היא בשנות השלושים המוקדמות לחייה, נישאה בגיל 19 וילדה ילדים. זו החופשה הראשונה שלה לבד, והיא העניקה אותה לעצמה כי הרגישה שלא חוותה את מה שבני גילה חוו.

ארוחת ערב הודית ראשונה מוגשת לנו והבנות מסתערות, לומדות לאט את המטבח ההודי/הימצ'לי. האוכל מוגש בכלי נירוסטה כדי לא לטמא או לזהם. אורז לבן, תבשיל הדאל הידוע (עדשים ושעועית), ירקות ותפוחי אדמה. זו הפעם הכמעט אחרונה במסע שנפגוש בעוף או בבשר טלה. מרבית התפריט בדרך יהיה צמחוני.

את החדר ללילה הקרוב אני אמורה לחלוק עם ברכה. אני מכירה אותה רק כמה שעות וזה מוזר לי. לא קרה לי לאחרונה שביליתי באותו חדר עם אישה אחרת שאיננה חברה קרובה או אחותי. אך המקלחת (הקרה) שמחכה לי בחדר מביאה אותי להתרגשות שמדחיקה את העובדה שאני עומדת לישון במיטה זוגית עם אישה זרה, עדיין זרה בשלב הזה. אני לא ישנה בלילה הזה, לילה של חששות, מבוכה וחרדה. אני עוד לא אני, אני עוד משקיפה מהצד על המסע הזה.

הבוקר מתחיל בהעמסת הציוד על הרכבים ויציאה לדבר האמיתי: נהיגה בכבישי ההימלאיה. קשה לקרוא לדרכים הללו כבישים. אפשר להמשיל זאת למגדל קלפים שבכל רגע נוספים לו קלפים, אבל הוא לא קורס. מדובר בכבישים צרים כל כך, עד שתרגול הנסיעה בצד שמאל כמעט אינו רלוונטי: הדרך כה צרה שאין בה שני נתיבים, ספק אם יש בה נתיב אחד.

הדרכים סלולות ולא סלולות לסירוגין. בצדי הדרך עומדים ההימצ'לים, אנשי ההרים, בכל מקום. קשה להבין מהיכן הם מגיעים ולאן פניהם מועדות. הם פשוט שם: ישובים על סלעים, נשים וילדים, צעירים וזקנים, בלבוש מסורתי, לא פעם מול הנוף, בשקט מופתי כאילו הם תמיד שם. הם כנראה תמיד שם. לכך נוספות הפרות שבצדי כל דרך, והאופנוענים שמתמרנים בין הרכבים הכבדים המטפסים בהר.

שיירת הג'יפים הלבנה-כתומה של "מלכת המדבר" עם הכיתוב בעברית והדגלים בצדי הרכבים כובשת את הדרכים. המראה של השיירה מרגש, והעובדה שמדובר בנשים סוחטת תשומת לב מקומית. לא רק אנחנו מצלמות את המקומיים, גם התיירים מדלהי שמטיילים בהרים מצלמים אותנו.

מדריכות המסע מעודדות אותנו בקשר ומספרות לנו עד כמה אנחנו יפות ומחוננות בנהיגה, ואנחנו מתמוגגות. את השיירה מובילים הג'יפים של המדריכות: סיגל יושע, יעל ויסמן, מאיה טיירי ועדנה שחם. מנהלות המסע כולן נשים, נשים חזקות. אווירה של צבא, עם נשמה גדולה. אליהן מצטרפת המדריכה המקומית שלנו, פאבן מאן, הודית ממוצא סיקי, אישה מיוחדת במינה שנתוודע אליה בהמשך.

אנחנו עוצרים לצד בית ספר מקומי. החינוך כאן חובה וחינם. ההימצ'לים שולחים את ילדיהם לעתים עשרות קילומטרים כדי להגיע לבית הספר. ראינו בצדי הדרך ילדים מסורקים ולבושים, צועדים תחת ענני האבק שמשאירים כל כלי הרכב שחולפים על פניהם.

הילדים נרגשים לראות אותנו ושרים לכבודנו שיר. גם אנחנו לא יכולות להימנע מהקלישאה ומלמדות אותם לשיר "הבה נגילה" - זה עדיין מצטלם טוב. השיירה ממשיכה ומשאירה את הילדים מאחור. מעניין מה נשאר להם מהביקור הזה בתודעה. האם אנחנו עבורם סמל לעולם המערבי? האם יוותר בראשם המחזה הזה, של עשרות נשים בלבוש זהה? האם ישלפו את הזיכרון הזה בבוא היום ולא יבינו את פשרו?

את השיירה שלנו מלווה ג'יפ של אנשי מקצוע הודים שאחראים לקולינריה שלנו. בכל מקום שבו עוצרים, נערכים לארוחות חמות וטריות כאילו לא היו בתנאי שטח. בארוחת הצהריים הזו מתחילה פעילות של צוות תרבות. הנושא הוא מעמד האישה בהודו. הנתונים עגומים. הנשים בהודו הן מגזר מדוכא פיזית ונפשית. מוסד השידוכים והנדוניה הופך את האישה לחפץ שסוחרים בו בני משפחתה. הקדמה והצמיחה לתוך מעמד הביניים מוציאה יותר ויותר נשים מהמעמד הזה, אבל עדיין קיימות הקאסטות, שקובעות שיוך ומה מותר ואסור.

הסתכלתי מסביבי על הנשים שלנו. חלקן עדיין חיות חיים מסורתיים. גם אם הן עובדות לפרנסתן, זו לא תמיד קריירה, ועבור רבות מהן זו הפעם הראשונה שהחליטו לדאוג לעצמן ולשדרג עצמן בסדר העדיפויות המשפחתי. אני משוחחת עם ליאת, ד"ר לביוטכנולוגיה מהדרום, סמל לאישה המודרנית המתמרנת בין מחקר, עבודה ושלושה ילדים בבית. היא מעולם לא לקחה זמן לעצמה. רוב החופשות הן חופשות טיולים בארץ עם הילדים. היא יוצאת למסע הזה עם אמה אתי, ומגשימה חלום. תהיתי אם לא רצתה לצאת לחופשה מפנקת יותר, היא שללה זאת לחלוטין. היא אוהבת חופשות "צופים", מרגישה בהן כמו פעם, בילדות.

אנחנו מחנות את הג'יפים בנרקנדה ונלקחות למחנה haku peak בקצה ההר, כ-3,000 מטר מעל פני הים בקאמפרים, טנדרים חבוטים שאולי משמשים בדרך כלל להסעת בעלי חיים, אבל כרגע מסיעים אותנו. בין צחוק לבכי מכאבי הטלטולים אנחנו מגיעות למחנה הלילי שלנו. בנוף אלפיני יפהפה שוכן לו מחנה. לכל צוות ג'יפ יש מבנה עם מזרנים, שם מניחים את שקי השינה. לילה ראשון בשטח.

אנחנו יוצאות לצעידה אל פסגת ההר. שם רונית מוציאה שלט בד ועליו שמות הוריה ז"ל, שהכינה מראש. כשהיא מגיעה לפסגת ההר היא מרגישה קרובה להוריה, הבכי פורץ ואיתו הכאב על שנים שאמה איבדה ועל החיים שלה. רונית רוצה להגשים חלומות מקצועיים, רוצה להיות חוקרת פרטית, בינתיים היא עובדת בעסק משפחתי ומטפלת בילדים. בגיל 50 היא הפכה לסבתא צעירה ועל כן נוטה לוותר לעצמה גם הפעם. אולי המסע הזה ישנה משהו, אולי אחריו לא תוותר יותר.

ריטה גרזון, רואת חשבון בכירה בחברת תרופות מהצפון, קטועת רגל מפיצוץ פגז שנלקח כמזכרת במלחמת יום הכיפורים, עולה איתנו בהר. חשוב לה להוכיח שהיא כמו כולם וכשתנאי השטח קשים, היא נאבקת לא לפגוע בקצב הטיפוס של הקבוצה. אישה שמחה מלאת חיים, שהתמודדה עם אתגרים רבים בחייה - מהפציעה ועד החלמה ממחלת הסרטן, ונישאת על גלי האהבה הרבה שרוחשת לה כל הקבוצה.

הערב יורד ואנחנו מתכנסות בבקתה מחוממת במחנה לארוחת ערב. הבנות טעונות רגשית. צוות התרבות מבקש מהן לבחור דמויות שהשפיעו על חייהן. מרבית הדוברות מציינות את אמן כדמות החזקה והמשפיעה, חלקן מדברות על אהבה לסבתא או לבת. הסיפורים מרגשים. הרבה בכי בחדר על אמהות שלא מימשו עצמן, על אהבות שלא מוצו, על מילים שלא נאמרו, כאילו חיכו לרגע הזה לפרוק הכל.

לילה בשק שינה מתברר לעתים כמוצלח יותר מלילה במיטה לא נוחה. קמנו בבוקר בנוף הרים משגע אל מול עומק שעדשות המצלמה ממאנות לתעד. ארוחת בוקר כמו ב"צופים", עדנה סחבה אפילו שוקולד "השחר" כדי שנרגיש בבית. יצאנו לטרק של שעתיים וחצי בירידה מההר. יושבי ההרים מתפרנסים מחקלאות. החזקים יושבים ליד מקורות המים ויושבי הגבהים הם החלשים ביותר. ישנן משפחות שבימות הקיץ עולות למעלה להרים, כי במישור חם מאוד, עד שיגיעו המונסונים של ספטמבר.

הפרות וגללי הפרות בכל מקום. הן אינן רועות במרעה, הן בכל מקום. תוך כדי ירידה מההר אני משוחחת עם גלית, שמוטרדת מאוד ממצב השיער שלה. גם אני. היא לא זוכרת את עצמה ללא החלקה במספרה. גלית ליוותה את אמה ברגעיה האחרונים, לפני שמתה מסרטן, כשזו הפצירה בה ללכת למספרה לפני ההלוויה שלה. העצב מתובל בהרבה הומור, וגלית, שמלבד היותה מנהלת חשבונות עוסקת גם בהדרכה בשומרי משקל, מצחיקה אותנו כשהיא מוטרדת מהשיער או מהמשקל שלה כשאנחנו עסוקות בהישרדות.

ליאת, שמלווה אותי בהמשך, היא כמעט הצעירה בחבורה, יפהפייה בעלת מראה אקזוטי שסיפרה לי שסבתה ממוצא נפאלי ועברה גיור בישראל. אנחנו מתבוננות בנשים היפות שרוכנות מעל הגידולים ואוספות אותם לסלי הקש שעל גבן. ליאת, למרות מוצאה, לא הייתה בהודו וגם לא בנפאל, ולכן היה חשוב לה לצאת למסע הזה. היא מספרת לי על אחיה שהתאבד בגיל 25 ועל הכאב הגדול שהמשפחה נושאת. אני תוהה איך זה שבקבוצה של כ-40 נשים ישנם כל כך הרבה סיפורים טראגיים והאם הם המניעים את הנשים לצאת לטיול, או שלכל משפחה יש סיפור, והמקום הזה הוא שגורם לכולן להציג אותו כמעין כרטיס ביקור.

טנדרים לוקחים אותנו אל הג'יפים. הנסיעה הזו היא נסיעה מהגיהנום. אנחנו נחבטות קשות מהטלטולים וסופגות מכות. רק כאשר אנחנו דופקות על גג הרכב, הנהג מבין שעליו לעצור. בקבינה אני מתיישבת על אביטל, אשת היי-טק שעוסקת בגרפיקה. למרות שלא החלפנו בינינו מילה קודם לכן, אני על ברכיה ממש כמו אם ובת. המצב של מירי, עובדת סוציאלית בנמל אשדוד, גרוע יותר. המקום היחידי שנותר בקבינה אילץ אותה לשבת כשמוט ההילוכים בין רגליה. שאגות של צחוק הרעידו את הטנדר בכל פעם שהנהג ההודי העביר הילוך. הוא שמר על ארשת מקצועית כל הזמן, ואביטל אמרה שזה כמו גינקולוג: הוא יודע להתייחס למעמד בקור רוח מקצועי.

אנחנו שוב בג'יפים, נוהגות לאורך נהר הביאס ששוצף מים עכורים מהבוץ שהוא נושא איתו עד לרג'יסטן. בדרך יש לנו תאונה קלה - אחת הבנות נבהלה מצוות הצלמים שעמד בצדי הדרך וסטתה מהנתיב. תיקון הנקרים ארך זמן רב ואנחנו מתחילות לטפס עם הג'יפים במעלה ההר לעבר המחנה כשכבר מחשיך.

חלק מהבנות מאתרות אופנוען ישראלי בדרך. מיכאל, מפוטר היי-טק כחול עיניים, מוזמן להצטרף אלינו וכולן כבר חושבות על מיכל מצוות 2, "הרווקה".

העלייה בדרכים הצרות למעלה קשה מאוד, דורשת ערנות של כל היושבות ברכב. מצד ימין תהום אימתנית ומצד שמאל תעלות לצד הדרך. לכל זאת תוסיפו רכבים שנוסעים במהירות מולנו במורדות. מירלה נוהגת ואני, ברגע של חוסר תשומת לב, לא מזהירה אותה מבליטה בסלע. התוצאה: אנחנו מגרדות את הסלע תוך השארת פגוש בדרך. הג'יפ העוקב אוסף את הפגוש שלנו בפרץ צחוק בלתי נשלט.

הגענו למחנה חבולות אך בשלום, רגע לפני שהחושך יורד. המחנה שלנו הלילה נמצא באזור שצופה על דרום-מערב נפאל ופקיסטן. נוף ירוק משגע במעבר ההרים "ג'לורי פס", קרחת יער באמצע שום מקום.
לילה שני בשטח. מקלחת זה מותרות, כבר יומיים שלא התקלחנו. במחנה אוהלים רחבי ידיים עם מזרנים לשקי שינה, הרבה יתושים ומדורה במרכז. אנחנו חלשות, עייפות ובעיקר מטונפות, אבל במצב רוח מרומם. אחרי ארוחת הערב במדורה, כמו בצופים ובצבא, אנחנו מוציאות ממתקים ומדברות בלחש בחושך. במאהל שליד פרצי צחוק. שק שינה, שקית במבה ומקופלת מהבית, צחוק עד דמעות, חזרה לילדות.

הבנות קמות עם סיפורי מאבק ביתושים. אין לי מושג על מה הן מדברות, העייפות עשתה את שלה וישנתי עמוקות. אנחנו עולות לקרחת יער, ובין גללי הפרות עורכות יוגה ומדיטציה. סיגל קוראת לנו מ"חוכמת המזרח" של ניסים אמון, ואנחנו עוסקות בעורבים בחיינו שמפריעים לשקט הנפשי שלנו. גם מי שאיננה רוחנית, נותנת לרוחניות כאן לחלחל - חלק המתפאורה, מהנוף, ממה שיש לאדמה המופלאה להציע.

באחת מעצירות הביניים ליד מקדש בודהיסטי, חבורת מטיילים צעירים מזהה את ציפי לבני ונהיה שמח.

אנחנו עוצרות למרגלות נהר טירטאן, והבנות משכשכות רגליים ורוקדות לצלילי משה פרץ. אידי כבר יומיים לא מרגישה טוב, התייבשה. מרסלה מטבעון, הרופאה המופלאה שלנו, מחברת אותה לאינפוזיה בשטח. בשקט בשקט ובעוצמה מופלאה, צוות הנשים של "מלכת המדבר" מנהל את המסע ואת המשברים שפוקדים אותו בשליטה מלאה.

אנחנו ממשיכות לבית הספר ומתחלקות לכמה קבוצות: חלק עוזרות בבניית הגדר, חלק מעבירות שקי מלט ואחרות מציירות עם הילדים. בבית הספר לומדים מאות ילדים בכיתה בסדר מופתי. מבנה בית הספר הוא זמני, המבנה הקודם פונה בגלל סכנת הריסה. המדרגות התלולות ללא מעקות והילדים עולים ויורדים ללא חשש. אצלנו מבנה כזה לעולם לא היה מאושר לאכלוס מאות ילדים.

הילדים שמחים בנוכחות שלנו, והמורים מביטים מהצד בסקרנות מ"חדר המורים" שלהם, סככת פח דלה ליד המבנה. בתום הלימודים הם חוצים את הגשר על הנהר ויוצאים למסע הרגלי חזרה לביתם.
אנחנו צועדות ברגל אחרי סיגל שמובילה אותנו. גשם עז וחמים יורד ואנחנו שרות ומדלגות. ברקע צלילי צרצרי הציקדות.

בארץ כבר עוד מעט נכנסת השבת, ומוזר להיות בדרכים. אנחנו ממשיכות בדרכנו ומגיעות לאשרם השלום שנמצא סמוך לגונדי. עייפות, מיוזעות וחולמות על מקלחת. באשרם מחכים לבואנו. בקתות קטנות מלבנים אדומות המאכלסות כארבע מיטות קומתיים, סדר מופתי וגינון מערבי על גדות הנהר. ברקע רעש הנהר הופך להיות צליל רקע עקבי.

המקלחת ההודית מחכה לנו: ברז מים קרים ודלי מים רותחים שמסופקים לנו על ידי דוודים, שבהם מבעירים עצים. אנחנו מתקלחות ומחליפות לבגדים מסורתיים לבנים שמחולקים לנו, מאושרות ונפעמות מהחגיגיות שברגע. אנחנו נקראות להתכנס ועורכות קבלת שבת עם חלה, נרות וקידוש, ולאחר מכן מתכנסות באולם המדיטציה לשיחה עם פאבן מאן, המדריכה ההודית שלנו.

פאבן היא בת למשפחה סיקית אריסטוקרטית, אם ניתן לקרוא לזה כך בהודו. המראה שלה מערבי, ויש לה תספורת קצרה ועדכנית שלא נפוצה בקרב הנשים הסיקיות. היא גרושה, משכילה, והייתה בעברה בעלים של חברת תיירות. לאחר מכן מכרה אותה ונסעה בעולם. אישה מודרנית לכל דבר ועניין, המתמודדת עם קשיים דומים לאלה של הנשים הישראליות הנמצאות בתווך שבין משפחה מסורתית לעולם מקצועי מודרני, ציפיות והתנהלות עצמאית בעולם שהוא עדיין שוביניסטי ביסודו. אווירת השבת, הניקיון והלובן סיפקו לנו את השקט הדרוש כדי לישון היטב לקול צלילי זרימת הנהר.

הבוקר הכי יפה שלי. האשרם מואר, רעש הנהר הופך למוזיקה. שבת באוויר. ארוחת בוקר עשירה, כולל גרנולה מיוחדת מהארץ, ואנחנו יוצאות לרכוב על אופניים לאורך הנהר. הנוף עוצר נשימה. המשפחות שמתעוררות בבקתות לאורך הנהר מבחינות בחבורת הנשים הרוכבות על האופניים, ואנחנו כבר מתרגלות לתשומת הלב. שלטים באנגלית מזמינים תיירים לקנות את דגי השמך המקומיים.

אנחנו נפרדות מהאופניים לטובת "קאמפרים" שלוקחים אותנו לגדה השנייה של הנהר, שרות שירי להקות צבאיות מ"מלכות החרמון" ועד "קרנבל בנח"ל". על גדות הנהר מחכה לנו צוות עם חבלים ואנחנו מתחילות לפי סדר מופתי לחצות את הנהר בסלסילה שמיועדת להעברת סחורות, עם חבלים וקפיצה מסלע לתוך הנהר. כולן נהנות, ואפילו ריטה שמודאגת מהפרוטזה הרטובה, לא מוותרת ושוחה בנהר לקול עידודן של הבנות.

בחזרה לאשרם. אחד הצוותים מבקש להפתיע את הקבוצה. שבועות הן עמלו על פרויקט איסוף הד"שים מהבית ועכשיו הן מחלקות לכל אחת מאיתנו מכתב אישי עם תמונה מהבית. רבות מהבנות פורצות בבכי. אני רואה דמעות גם אצל גליה, אחות טיפול נמרץ, אישה חזקה ממוצא דני שהתגיירה לאחר שהכירה את בעלה כמתנדבת בקיבוץ. בעלה מקוצ'ין שבהודו, אך הם מעולם לא טיילו בהודו.

בכלל, הרבה רגשות מוחצנים בטיול הזה. הרבה קצוות חשופים שממתינים לרגעים הללו. הרי נסענו רק לכמה ימים, ורבות מהנשים הן אמהות לילדים בוגרים שאינן רואות אותם על בסיס יומי; ובכל זאת, המקום הזה, עם השבת והמרחק הגאוגרפי והתרבותי עושים את שלהם, וההתרגשות ניכרת באוויר.
סיגל מודיעה לנו כי הלילה נלון אצל משפחות מארחות. אני יודעת שזה יהיה הערב הקשה שלי, חוששת ממפגש עם בית, ריחות וטעמים זרים לי. עד שהרגשתי שהאשרם הוא מעין בית, אנחנו שוב יוצאות למסע.

המשפחה המארחת שלנו שלחה את הבן הבכור לאסוף אותנו. הוא כבן 30, רווק ואינו דובר אנגלית. אנחנו קבוצה של שמונה נשים, ואנחנו צועדות אחריו לעבר הבית הממוקם בקצה צוק הצופה לנהר. העלייה הרגלית במעלה ההר מתישה. מדובר במאות מדרגות וטרסות שבני המקום מורגלים אליהן, אבל רגלינו לא. בדרכנו אנחנו חולפות על פני בני המקום, זקנים וצעירים, שרגילים לעלות ולרדת בדרך זו כל יום. אנחנו משתאות.

הבית הצהוב נמצא בקצה הר. זהו בית שהמשפחה עומדת לעבור אליו מהכפר בקרוב. למרות ההנחיות של סיגל לא להיכנס למטבח כדי לא לטמא אותו, אנחנו מיד מוזמנות למטבח.

בבית ממתינים לנו סבא וסבתא בני 50 פלוס, אך נראים כבני 70. שלושה ילדים להם: הבן הבכור בן 34, נשוי ואב לילד שמתרוצץ סביבנו, אחיו בן ה-32, ואחות יפהפייה בת 27, שלומדת בבית ספר לאחיות.

הסבתא יושבת על הרצפה וקולפת בצל ושום, שאר נשות המשפחה עוסקות בבישול. האחות הצעירה עוזרת בסידור הכלים. אני שואלת אותה אם מופעל עליה לחץ להינשא, והיא, שמצליחה לתקשר במעט אנגלית שבפיה, טוענת שאכן מצפים ממנה להינשא, אבל היא מעוניינת כרגע ללמוד ולעבוד, וזה קשה להם.

הביקור חשוב להם והם מנסים להתגבר על פערי התקשורת. כמי שמורגלת במצבים כאלה, ציפי לבני מצליחה באמצעות תנועות ידיים ומילים נבחרות ליצור קשר עם המשפחה. אני מביטה מן הצד, מקנאה ביכולת של הבנות להיות משוחררות ופתוחות לאנשים, לטעמים ולחוויות. הם מלבישים את ציפי במלבוש מקומי הימצ'לי, מעין שטיח ארוג, ומתקינים מדורה. הסב רוקד לצלילי שירה של אשתו. הבנות מתמוגגות ואני רוצה הביתה, לבית שלי.

הנכד בן השלוש מתרוצץ בשטח הבוסתן, שניצב על פי תהום. אף אחד לא מודאג שמא ייפול. הם לא נופלים, הם רגילים לחיות בהרים, כך אנחנו מעריכות. אנחנו מתארגנות לשנת לילה. אני מנהלת עם ברכב שיחה חרישית, ולבסוף נרדמת.

הבוקר עולה והמשפחה המארחת מתרוצצת סביבנו ומתקינה עבורנו ארוחת בוקר, הכוללת דגי שמך שנשלו מהנהר הסמוך. אני יוצאת למסע הרגלי בחזרה לאשרם. החזרה לאשרם נראתה לי כמו חזרה הביתה.

נפרדנו מהאשרם ומהשקט ויצאנו בנהיגה דרך ערים קטנות לרפטינג בנהר. באתר הרפטינג, ריטה מקבלת טלפון מהארץ שבו מודיעים לה כי אביה נפטר. היא נאלצת להיפרד מאיתנו ולחזור ארצה. כשאנחנו חוזרות מהשיט, היא כבר בדרכה לדלהי ומשם ארצה.

המסע נמשך במעלה ההר. אחד הג'יפים נתקע בבוץ וכל השיירה עוצרת וחוסמת את הדרך. הפתרון: מוזיקה. אנחנו פורצות במסיבת ריקודים סוערת באמצע הדרך. המקומיים, שהשיירה חוסמת את דרכם, נסחפים בשמחה ומצטרפים לריקודים. זהו אחד הרגעים המרגשים במסע: עשרות נשים ישראליות רוקדות לצלילי מוזיקה מערבית והודית, מקומיים יוצאים מרכביהם על משפחותיהם ומצטרפים.

הצוות ההודי שמלווה אותנו פורץ מהג'יפ שלו לריקודים סוערים. קשה היה לנחש שהדמויות הביישניות שליוו אותנו במסע יכולות להוציא מגופן כאלה תנועות סוערות.

ההתרגשות באוויר, וכשסיגל מודיעה לנו שצפוי גשם ולא נוכל ללון תחת כיפת השמים אלא נתאסף בבקתה שאולתרה למטרה, כולנו כבר באווירת מסיבה. כשאנחנו מגיעות לאזור הלינה סמוך לאגם פארשה, אנחנו ממשיכות במסיבת ריקודים סוערת עד שעות הלילה הקטנות. שמחת החיים של סיגל, דגנית, גיטי, פאני וגלית מביאה את כולנו להצטרף לריקודים ומשכיחה מאיתנו את סידורי הלינה. אנחנו פשוט מתמסרות למוזיקה, לגשם ולחברותא.

אנחנו מתעוררות לאחר לילה סוער וצופות לעבר רכס הרים מושלג באזור הנפאלי של ההימלאיה. עדנה דואגת לפנק אותנו בארוחת בוקר עם פרנץ' טוסט ופנקייק ואנחנו מרגישות שאנחנו ממש נוגעות בקצה העולם.

אנחנו יורדות רגלית לאגם פארשה, מבקרות במקדש וצופות בשירה וריקודים במקדש, שבאופן יוצא דופן מנציח אדם ולא אל, כנהוג ברוב המקדשים. אני משוחחת עם ורה הירושלמית, אמא לילדים שהתגרשה בשנים האחרונות ונרגשת למראה המקדש. היא מספרת לי שזה הצעד הראשון שלה בדרך ליהנות מחייה החדשים. היא דומעת כשהיא מדברת על התחושות הטובות שיש לה בחברתנו, על שמה שנישא בפי כל ומסב לה תחושת התעצמות.

בדרך אנחנו מקבלות הזדמנות יוצאת דופן להציץ בבקתות של הנוודים האפגנים (הקוג'רים) שמתגוררים בימות הקיץ על ההרים. בחוץ עומדת לה ילדה כבת ארבע ומתבוננת בנו בסקרנות, אך לא יוצרת עמנו כל קשר עין. היא עומדת ללא תזוזה מחוץ לבקתה. משפחתה נראית בדיוק כמו הדמויות האפגניות שהורגלנו לראות בכתבות רשתות הטלויזיה הזרות. סב המשפחה נראה ממש כמו בן לאדן.

האפגנים הנודדים הם מוסלמים צמחוניים, מעין שילוב תרבותי של מקור מוצאם והארץ שאליה הם נודדים. אנחנו מורשות להציץ פנימה לבקתת האבן; הזדמנות חד פעמית לראות איך חיים יושבי ההרים. יש להם אזור מגורים, אזור לארוחות ואזור לינה משותף עם הצאן. הילדה, שנבהלה לפתע מנוכחותנו, לופתת בחוזקה את אחד הטלאים ונצמדת אליו כאילו מדובר בחיית מחמד. הנוכחות שלנו מעט פולשנית אבל הם מקבלים את הביקור בנימוס.

אנחנו חוזרות לג'יפים ויוצאות לנסיעה עירונית בין כפרים וערים קטנות, עד לעיר מאנדי, שם מתחיל סוף המסע שלנו בהימלאיה. אנחנו עוברות לטעום את חווית העיר ההודית. במלון במאנדי אנחנו נפרדות מהג'יפים, לוקחות ריקשות ויוצאות למסע בזק של קניות בשוק המקומי.

זה המפגש הראשון שלי עם עיר הודית ובזאר מקומי, וההמולה מבלבלת לחלוטין. הניסיון להתמקח על מחירו של צעיף מוכתר בכישלון ואנחנו מתמסרות לסוחרים. כשעייפנו מהרעש, האבק, המולת האדם, האוטובוסים, האופנועים, הפרות, החזירים והחמורים אנחנו חוזרות לשקט שלנו במלון שעל גדות הנהר, לארוחת ערב ומקלחת אמיתית.

אני משוחחת עם אורלי שעזבה משרה בכירה ברשת שיווק לספרים כי הרגישה שהבית זקוק לה. היא ניהלה קריירה תובענית בת עשרות שנים בתחום השיווק, והרגישה מיצוי ורצון לצאת לדרך חדשה לא נודעת. היא אישה מצליחנית, שלומדת להיות בקבוצה ולא תמיד לנצח. לפני שלוש שנים החליטה להוריד 25 קילו ועשתה זאת בהצלחה. למסע הזה יצאה אחרי שחגגה בר מצווה לבנה. עכשיו מגיע לה.

אנחנו כבר חבורה מגובשת עם הומור והווי פנימי. באוטובוס אנחנו מוציאות את כל מלאי הממתקים והנשנושים שאגרנו, ושקיות החטיפים עוברות בינינו כמו בטיול שנתי.

אנחנו במישורים המהבילים של מחוז פונג'אב, ארץ חמשת הנהרות. הטמפרטורה עולה עד 47 מעלות, והנסיעה לצדי שדות אורז מובילה אותנו למקדש הגורודווארה, מקדש סיקי לבן יפהפה. הסיקים עולים אליו לרגל ורובם גם סועדים את לבם במסעדה הקומונלית במקום, המציעה אוכל חינם. חלקנו אף מעיזות ונכנסות לאכול באולם הענק שבו מגישים אוכל לכל דורש. אנחנו מסיימות את הביקור במקדש ויוצאות למקום הלינה האחרון שלנו.

במעבה יער סוואנה, ממש בדומה לנופים אפריקאיים, אנחנו מגלות לודג' מקומי. זה כבר סוף המסע וסממנים תיירותיים מערביים כבר נראים לעין. סביב כפר הנופש בריכות ופעילויות אקסטרים, בהן האומגה שמחכה לנו. משימת האומגה נראית לי כמשימה תיירותית חביבה, עד הרגע שבו הבנתי כי מדובר במרחקים אדירים בין נקודה לנקודה, ומעל עמקים שדי במבט אחד בהם כדי לשתק את כל גופי. אבל אי אפשר לחזור אחורה כשכל הבנות, צעירות כמבוגרות, משתתפות בפעילות. רק כשמירלה וציפי חצו את העמק ועודדו אותי במכשיר הקשר, החלטתי שהדימוי שלי לא יסבול פרישה מהדהדת כזו ביום האחרון. התגברתי על הפחד ויצאתי לדרך.

בערב התארגנו למסיבת סיום חגיגית. הבנות מסכמות את המסע ומדברות על "תהליך". המונח "תהליך" חזר רבות במסע. הסבירו לנו שהודו מעבירה אותנו תהליך, החברותא הנשית מעבירה אותנו תהליך, המסע האתגרי מעביר אותנו תהליך. הציפייה מאיתנו הייתה שנחזור אחרות.

לאורך המסע עסקתי בשחרור מתסביך השליטה שלי, אבל לא שחררתי את עצמי מספיק כדי להיות פתוחה "לתהליך" המדובר. אך כשראיתי את הבנות מדברות הבנתי שאכן קרה כאן משהו. כל אחת הייתה זקוקה להרפתקה הזו כדי להביט מעט מרחוק על חייה. כל אחת ראתה בקבוצה הנשית הזדמנות להגדרה מחדש. הגדרה שאינה מחייבת שינוי, אבל מאפשרת שינוי. שמחתי לפגוש את הנשים החדשות בחיי, ואמרתי להן שההתבוננות הזו תמשיך איתי גם אחרי המסע הזה.

בוקר הטיסה לארץ. אנחנו יוצאות מהלודג' ונוסעות לבירת מחוז פונג'אב, העיר אמריצר הקדושה לסיקים. בעיר הזו שוכן מקדש הזהב. הדרך רצופת קופים התלויים בין העצים, משקיפים עלינו כשם שאנו משקיפות עליהם; מראות אחרונים של ארץ פראית, מיוחדת, עם סדר עולם שונה ומיוחד משלה.

הכניסה למקדש הזהב מלווה כמו תמיד בחליצת נעליים. חליצת נעליים ברחבה שבה מסתובבים מאות אלפי איש ביום אינה קלה לי, אבל ברור לי שלא אוותר על המראה המרהיב שצפון לי למרגלות האגם הקדוש. הכניסה למתחם המקדש עוצרת נשימה. המראה המרהיב של מקדש הזהב, ואלפי האנשים לבושים באריגים צבעוניים ממתינים בסבלנות לצפות בו, מפעים את כולנו.

החום אימתני, אך זניח לעומת החוויה של מקום שקדושתו מורגשת, גם אם אתה זר לחלוטין לתרבות. אנחנו סובבות את האגם סביב למקדש יחפות, מתבוננות באלפי הסיקים הממתינים בתורם להתקרב למקדש, חלקם רוחצים במים וחלקם נחים מהמסע.

הסיור מסתיים בשוק של אמריצר. הפעם, למודות ניסיון, אנחנו מנהלות משא ומתן זריז ומאפשרות לסוחרים הממולחים להרוויח.

שקט משתרר בדרך הביתה. כל אחת מאיתנו עורכת לעצמה סיכום פנימי של המסע בעל שלושת הממדים: המסע הגאוגרפי, המסע הנפשי והמסע המשותף של כולנו - קבוצת נשים ישראליות שאולי בחיי היומיום שונות זו מזו בתנאי החיים, בשאיפות וברצונות, אבל דומות מאוד ברצוננו העז לשים לרגע בצד את תובענות קצב החיים, ולשים את עצמנו ואת אושרנו לכמה ימים במרכז.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טיולים וידיעת הארץ -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...