מסיבת טרנסילבניה: מסע לרומניה אחרת
אפילו המקומיים לא הבינו מה יש לכתבת "סגנון" ולחברותיה לחפש בכפר זרנשט בטרנסילבניה. התשובה: זמן שעצר מלכת, נוף משגע, יללות זאבים ויחס VIP, אפילו מהצוענים
נכון, אין בזרנשט אתרי תיירות, מקומות בילוי או מרכזי קניות. אמצעי התחבורה העיקרי הוא סוס ועגלה, והקניות מתבצעות ביום השוק החקלאי, בשוק הסמרטוטים של הצוענים או ב"אלימנטארים" קטנים - מכולות פרטיות שאנשים פותחים בבית. בתשע בערב משתרר בכפר חושך מוחלט, והשקט מופר רק ביללות זאבים. אבל מה שיש בזרנשט זה זמן שעצר מלכת, בית בן שתי קומות בפחות מ-40 יורו ללילה (לכולן ביחד), נוף משגע להרי פיאטרה קראיולוי (PIATRA CRAIULUI, שפירושו "סלע הנסיך"), ומיקום קרוב לערים קטנות ובהן טירות, ארמונות ושכיות חמדה מן העבר, וכן ליערות כבירים, הרים ואגמים.
הכפר מחולק למשקים אוטארקיים קטנים עם חלקות מגודרות, שבהן מאחסנים גזעי עצים להסקה וערימות עשב קצור לייבוש, למאכל לסוסים ולפרות. בבוקר הראשון התעוררתי השכם ויצאתי לשתות קפה על המרפסת. קולות "סווש, סווש" קצובים עוררו את סקרנותי, ותהיתי למי היה דחוף להפעיל מכונת כביסה על הבוקר. הפניית האוזן לכיוון הקול גילתה לי שאלה חרמשי הקוצרים! ברור שרצתי מיד לשדה בפיג'מה לצלם ולנסות לקצור קצת. זה לא נורא קשה - לפחות כשעובדים חמש דקות - רק צריך להקפיד על החזקת החרמש הארוך בגובה קבוע ועל התנופה, ולהיזהר על השפיץ שלו, שלא ייתקע בטעות באדמה ויישבר.
בכל משק יש לפחות שלושה כלבי עבודה, ששומרים על העזים ונובחים על זרים. כולם חוששים כאן מהצוענים,
אבל הכלבים העזובים כל כך נכאי רוח ומסכנים, עד שהוספנו לפק"ל ציוד לתרמילים גם שאריות אוכל בשבילם. קצת נלחצתי פעם מאיזה רוטוויילר עגום מבע שהלך אחרינו שני רחובות אחרי שזרקתי לו אוכל, אבל הוא נעצר בסוף. מתברר שיש להם "טריטוריות" שהם לא חורגים מהן.
כשהשכנות הזקנות בנות ה-80 פלוס מהרחוב צעקו עלינו יום אחד כשזרקנו אוכל לכלבים, חשבנו שזה בגלל שהקונספט נראה להן משונה. אלא שבבוקר, כש"אמא" של "חמודי" נזפה בי שכולם אומרים שאנחנו משוגעות, כי אתמול זרקנו אוכל לזאב, קלטנו שהצער בעלי חיים שלנו כלל בטעות גם חיה שלא הייתה בתכנון. הוא נראה סתם כמו כלב אפור ולא גדול במיוחד. "הרבה פעמים זאבים נכנסים לכפר. לא שמעתן יללות זאבים בלילה? ", היא מתפוצצת.
מאז יצא לנו בכפר שם של מטורפות גמורות, שאותו תחזקנו בעוד כמה מוזרויות. למשל, החיפוש העקשני אחר פחי זבל: בכפר משתמשים בכל פירור וקליפה ופיסת בד, לא זורקים כלום, אין בכלל פחי זבל. עוד מעשה שנראה לכולם מגוחך הוא ההקפדה שלנו על מריחת קרם הגנה בשמש - חברתי האהובה ז'אן הביאה קרם ירקרק שלא נספג בקלות, מה ששיווה לנו תמידית מראה של שלוש נשותיו של שרק.
במרחק פחות מחצי שעת נסיעה מזרנשט נמצאת בראשוב, עיר ימי-ביניימית יפה. יש בה כיכר מרכזית מרוצפת אבנים עם מזרקה, נוף להרים והמון בתי קפה, מדרחוב של חנויות אופנה, מבנים נאים, גנים מטופחים וכמה אתרי תיירות ידועים. המפורסמת שבהם היא "הכנסייה השחורה", שנקראת כך משום שבעבר נשרפה. מסמנים עליה בדרך כלל וי (6 ליי כניסה), כי יש בה אוסף שטיחים טורקיים עתיקים, חלונות עצומים ואורגן ענק.
אבל בעיניי יפה יותר כנסיית ניקולס הקדוש שבקצה רחוב PRUNDULUI, שבה יש ציורים על יריעות עור המעוטרים בכסף רקוע, פרסקו, ותמונות קדושים משופמים בסגנון פועלים מהעידן הקומוניסטי. כאן יש גם התרחשויות מעניינות: המון חתונות, ולכל כלה יש שושבינות בלבוש חגיגי מחריד ונעלי זוועות גבוהות עקב. לאחת הכלות, קולית במיוחד, יש שושבינים - חבורת אופנוענים קשוחים בבגדי עור, על אופנועיהם הכבדים, שמתגלים כחביבים ומנומסים עד להביך - הגברים באזור הזה מנשקים לך את היד באבירות בכל הזדמנות.
בדרך לכיכר נמצא בית הכנסת העתיק של בראשוב (מ-1807) המעוטר לבנים אדומות (STR. PORTA SCHEI). צמוד אליו בית הקהילה היהודית, וממש לידו נמצא רחוב ספורי (SFORII), הרחוב הצר ביותר ברומניה. והכי כיף סתם לשבת באחד מבתי הקפה במדרחוב, עם ספל קקאו בטעם מנטה.
אחר הצהריים אנחנו לוקחות אוטובוס לעיירונת הסקי החמודה פויאנה-בראשוב, שיש בה המון מסעדות מעולות, כנסייה בובתית מעץ, פנסיונים ואגם מלאכותי קטן שעליו מלון מפואר. במסעדות אני כל הזמן מחפשת את האוכל הביתי של ילדותי, ולמרות הדג המעולה ברוטב שום, הממליגה והחמוצים מעשה בית, זה לא זה, כך שאני נאלצת להטביע את יגוני בפפנאש (מיני-סופגנייה עתירה קרם שמנת עם מרקחת פירות יער) וצויקה (שיכר שזיפים 38% אלכוהול). ארוחת שחיתות מפוארת עם קינוחים ואלכוהול תעלה כ-60 ליי לאדם (לאו אחד שווה 1.06 שקל).
פספסנו את מעלית הסקי לראש ההר (סוגרים ב-16:00), אך יש עצה: נטפס ברגל. לא הגענו בדיוק לפסגה, אבל מספיק גבוה כדי להשקיף על נוף ההרים נוראי ההוד.
החלטנו לבלות יום רגוע של פיקניק בטבע, וחשבנו לדגום את התחבורה המקומית - סוס ועגלה. השכן שעובד בשדה השכם בבוקר אמר שהוא מכיר מישהו שייקח אותנו למקום נחמד עם נחל בסמוך, שנקרא PLAIUL FOII ("אחו העלים"). בתשע נשמעות צהלות סוס מאחורי חצרנו, ואנחנו עולות לעגלת שחת עשויה עץ בצורת טרפז, שעליה מונחים שני קרשים עם שמיכות על תקן מושבים. אני, שדוברת קצת רומנית, יושבת קדימה לצד מירצ'ה העגלון, ז'אן וליז על ספסל קרש מאחורינו.
אחרי 10 דקות עוצרת העגלה, ולהפתעתנו עולה איש נוסף המתיישב מאחור. לשאלתי עונה העגלון שהנוסע הנוסף הוא חבר שלו. משונה, אבל מאוחר להתחרט. ליז לוחשת שאנחנו בעצם לא מכירות את האנשים האלה, ז'אן מגלה פתאום שעל רצפת העגלה מונח גרזן ענק מושחז ונכנסת לסרטים על ג'ק המרטש הטרנסילבני. ליתר ביטחון היא דורכת על הגרזן כל הדרך.
מושגי זמן ומקום קצת שונים כאן, והנחל הסמוך הוא במרחק שעתיים וחצי רכיבה (!) בכל כיוון. יורדים מהדרך הלא סלולה, עתירת האבנים, וראדו הסוס מתחיל לרוץ בקלות בשדה. פתאום שלולית גדולה, ראדו שועט קדימה ומנסה לשתות, ומירצ'ה העגלון מגדף. אני מרחמת על ראדו, אבל העגלון מסביר שהסוס מתחמם מהריצה ולבו פועם בעוז, ואם ישתה עכשיו הוא יצטנן ויחלה ולא תהיה לו תקנה אלא למכור אותו לצוענים. הצוענים יודעים לרפא סוס חולה? אני תמהה, והוא אומר שלא, הם עושים מסוסים סלאמי.
הדרך עוברת בין גבעות מיוערות, הפרחים מגיעים עד ליצולי העגלה, המוני פרפרים כתומים סביבנו. עוברים ליד בתים יפים אדומי גגות, שאינם מחוברים לחשמל, מצרך לא ממש נחוץ כאן. סוף סוף מגיעים ל"פלאיול פויי", פינה קסומה ומוצלת ליד נחל עם גשרון עץ. כעשרים מקומיים שרועים בבגדי ים מתחת לעצים. יש גם פנסיון קטן עם בית קפה, כך שאחרי הפיקניק אפשר לשתות בירה קרה. אחרי האוכל אנחנו משתרעות על הדשא, פיסת גן עדן. אחר כך סיור בסביבה, על ההר המון אבני צפחה מבריקות בצבע כסוף-פניני, האדמה עשירה במינרלים ומתכות.
בדרך חזרה העגלון וחברו כבר מחכים לנו, כל חלקה האחורי של העגלה מלא בולי עץ שהם חטבו בינתיים ביער. ראדו המסכן, עכשיו יצטרך לסחוב אותנו וגם עגלה עמוסה. טוב, לפחות התברר למה נועד הגרזן.
נוסעים במכונית לטירה ההיסטורית המפורסמת של הנסיך ולאד צפש, דרקולה בשבילכם, בעיירה בראן (BRAN). הטירה בנויה בראש ההר על סלע, מרשימה מבחוץ ונשקף ממנה נוף שלא ייאמן, אבל היא קצת מאכזבת מבפנים. שיפצו אותה בסגנון האסייאנדה ספרדית, משהו לא קשור בכלל.
בעיר הקטנה סינאיה (SINAIA) אסור בשום פנים להחמיץ את ארמון פלש (PELES) וגם לא את הארמונון הצמוד אליו (PELISOR), שבו התגוררה המשפחה המלכותית. כדאי להצטרף לסיור המודרך הארוך של שעה וחצי. ציורים, שיש, כלי נשק ושריון - הראש מסתחרר (25 ליי כניסה).
בפלישור חדרים מרוהטים עד רמת בזיכי הבדולח בחדר האוכל, והכי מוזר הוא החדר של המלכה, שקירותיו מכוסים תגליפי עץ בצורת סבך עלים צבוע זהב, עם עיטורים קלטיים, כמו מין מערה מוזהבת. אחר כך, במנזר המרהיב בסינאיה, מי אם לא אנחנו נתגנב בלי רשות למגורי הנזירים, בחצר רבועה המקיפה גן קטן. למנזר (SF. MINASTIRE SINAIA) חמש כיפות מיוחדות בצורת פעמון.
למחרת אנחנו מחליטות לנסוע לרישנוב (RASNOV), עיר ימי ביניימית קטנה ומנומנמת, וללכת למערת הנטיפים שבראש ההר. אוטובוס עוצר לידנו שלא בתחנה, בזרנשט אנחנו מיני סלבס. כשהנהג שומע רישנוב, הוא אומר שהוא לא מגיע, אבל יעביר אותנו ל"קולגה", פוצח במרדף (!) אחר האוטובוס המתאים, ומעביר אותנו אחר כבוד.
השם המקורי של רישנוב היה רוזנאו (ROSENAU), היא נוסדה על ידי הסקסונים שהגיעו לכאן אחרי מסעי הצלב. בכניסה יש כנסייה סקסונית עתיקה מ-1500, ועדיין חיים בעיר 143 איש מהקהילה, דוברי גרמנית עתיקה. אנחנו עולות ברגל למבצר המרשים החולש על העיר, שבו מוזיאון קטן ושחקנים הלובשים בגדים סקסוניים אותנטיים. בנרתיק הרקום הקטן שלמותניו מאחסן הלוחם החמוש בחנית את הטלפון הסלולרי שלו.
אנחנו מכתפות שוב תרמילים ועולות למערת הנטיפים. אחרי כמה קילומטרים הכניסה לאתר, ועד המערה יש עוד שביל עפר תלול. שווה כל אגל זיעה.
המערה לא גדולה ומרשימה כמו זו שלנו, אבל הדרך מרהיבה. בפנים קר מאוד (10 ליי כניסה), ובסמוך יש אתר החלקה באומגה מעל הוואדי. ביציאה אנחנו פוגשות את יוג'ין סטפנסקו, הזכיין של האתר, שנותן לנו טרמפ למטה עד למלון המקסים שלו, הבנוי גזעי עץ. על קפה קר ועוגות פפנאש נודע לנו שבעצם כאן ממש, במלון www.valeacetatii.ro) PENSIUNEA VALEA CETATII), התאכסנו כל שחקני הסרט "קולד מאונטן", שצולם בסביבה, כולל ג'וד לאו ומיודעותינו רנה זלווגר וניקול קידמן ("היא הייתה אז הרבה יותר יפה מאשר היום", מציין סטפנסקו בארסיות).
קטי, שמסייעת לבעלת הבית שלנו לתפעל את המקום, עובדת בכפר הקטנטן ג'ימבאו (GHIMBAV) בבית היתומים "השומרוני הטוב", ואנחנו מוזמנות לבקר במקום, שמנוהל כמו בית ילדים בקיבוץ. אנחנו אוכלות צהריים עם הילדים והצוות מתחת לכיפת השמים, ואני נקלעת לתחרות הורדת ידיים עם אנה בת ה-15, אלופת בית היתומים. העונש למפסיד: לרחוץ את כל הכלים. אני מפסידה, הולכת למטבח בצייתנות וזוכה בשעה שלמה של שיחה עליזה עם הילדים שבאים לעזור לפנות ולנגב.
לא ניכנס לסיפורים הנוראים על הרקע של הילדים, חלקם צוענים - הורים שנרצחו, ילדים ששוחררו מכנופיות שהכריחו אותם לקבץ נדבות. יש כמיליון צוענים במדינה, שחיים בדיוק כמו בסרטים של קוסטוריצה. למעוניינים לבקר, לתרום או להתנדב: ( samariteanulmilos@yahoo.com STR. MORII 110, GHIMBAV).
אנחנו נוסעות בכביש סרפנטינה מטורף שמתפתל על פי תהום לאגם בליה (BALEA) הזעיר והקסום, המצוי בראש הר שגובהו 2,400 מטר, ודגי טרוטה שוחים בו. על כתף ההר עוד יש שלג. בדרך יערות מחט, מפלים, עדרי עזים. ההר העצום משתקף במים החלקים כזכוכית, מסעדה נהדרת עם מרפסת דק על כלונסאות ממוקמת ממש על המים. אני מקיפה ברגל קטע מהאגם, ילדים מחליקים בסקי ניילונים. בדרך חזרה הבנות רוצות לרדת ברכבל המפחיד, 3.7 קילומטר אורך מסלולו. רואים את כל הנוף והעצים מלמעלה, מפל קטן. לבכות מרוב יופי.
השבוע נגמר, אנחנו נוסעות לבוקרשט הבירה, מגיעות בערב שפוכות מעייפות, החום מזעזע. הנהג עוצר ואני מחמיאה לז'אן על המיקום המרכזי של המלון שהזמינה, ברחוב אקדמאיי 26. יורדות , זה הרחוב. אין מספר 26. אנחנו המומות. עבדו עלינו, גנבו לנו את המלון, השומר בחניון מתפוצץ מצחוק טיפשי, שני שוטרים מושכים בכתפיהם. מקיפים אותנו קבצנים שיכורים. גרפיטי על הקירות, גם צלב קרס. כלב רחוב מעולף בצד, חצי מת, מה נורא המקום הזה. גיהנום. אני כבר מתגעגעת לכפר הקטן בטרנסילבניה.
ואז אני רואה אשה מקומית ממלאת כוס חד פעמית במים ונותנת לכלב לשתות. ואם לא חרבה העיר בוקרשט עד היום, הרי זה רק בזכות הצדיקה הזאת בסדום.
פנסיונים מומלצים בזרנשט: "הבית הגדול הירוק" שבו שהינו, של ד"ר סו ג'נינגס, drsuejennings@hotmail.com וגם "מוסורל", בהנהלת מימי: www.pensiuneamosorel.ro .
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם