בין קירות המנזר: אירופה בתמונה
מאחורי חורבות מנזר ז'ומייז' שבנורמנדי ישנו סיפור מטריד אודות גורלם של שני נסיכים אבודים על רפסודה. תלמה אדמון מנציחה את אירופה בעדשת המצלמה
נשאנו אל שפתינו קעריות חרסינה המכונות "בּוּל". גמענו סיידר צונן וניחוח התפוחים עלה ממנו מעודן וחף ממתיקות. שתי הגברות החייכניות, שניהלו בחדווה את בית התה "תפוחים ותותים" בכפר ז'ומייז', עצרו למעננו את הזמן.
הן פטפטו בקולות ציפוריים, סינריהן רוטטים מצחקוקים. אחרי שהגישו לשולחן הקטן את הבּוּל דֶה סִידְרְ, ניגשה אחת מהן אל אחורי הדלפק והכינה כריך לנווד לא מגולח שישב מולה על שרפרף מוגבה. היא לא חדלה לחייך אליו בעודה מפלחת באגט ותוחבת לתוכו בשר קר. חברתה ניגשה לתיבת נגינה גדולה וססגונית והחלה לסובב את הידית שבצידה. שיר עם בינלאומי נשב בחדר ועבר כסרט קשירה בין הנוכחים.
בינתיים שט המבט סביב. מעבר לכביש עמדו חורבות מנזר ז'ומייז'. צמחייה ירוקה התרפקה על הקירות הגבוהים שנותרו מן הקתדרלה. מגדל פעמונים גבוה במיוחד מתבלט על פני המישור הירוק עד לפיתול הסיין. ועל הסיין הזה, הבא מפריז ומוליך את מימיו לאיטו עד לחוף לה-האוורה, שטו לפני מאות שנים, כך אומרים, שני נסיכים.
על הקיר, כאן בסמוך לשולחן, תלוי צילום מטושטש מתוך עיתון. צילום של ציור. "Les Enerves de Jumieges", אומר הכיתוב. "המשותקים מז'ומייז'". שני צעירים שרועים על גבם ברפסודה שנראית כמיטת עץ. עיניהם בוהות נכחם כמו בהלם, גפיהם רפויים כבעלפון חושים. מזרן וכרים גדולים תחתיהם, אריג ששוליו רקומים בסגנון מפואר מכסה אותם וקצהו טבול במי הנהר. בקדמת הרפסודה מותקן בית נר דקורטיבי, מעוטר בוורדים. מאחוריהם נוף הרים שוממים ומים רבים. בדידות וחוסר אונים מכים במתבונן בציור, ובה בעת הנפש נמשכת לראות עוד. לדעת על גורל הבחורים
במוזיאון לאמנויות יפות ברואן נמצא המקור בקומת המבוא. זהו ציור שאי אפשר להתעלם ממנו בשל מידותיו הגדולות וקשה להינתק ממנו בזכות עוצמתו הטראגית. שמן על בד, (1.76X1.97 מ'), יצירתו של הצייר אֶווָאטִיסְט-וִיאָל לוּמִינֶה (Luminais) מ-1880. לומינה נשבה בסיפור המזוויע על שני בני המלך קלוביס שמרדו באביהם ב-660 לספירה. האב ציווה לקטוע את עצבי הגפיים של הנסיכים ולהניח אותם ברפסודה על הסיין. כשחלפה הרפסודה מול ז'ומייז', אספו הנזירים את הנכים והבריאו אותם. אמם, המלכה באתילד, גמלה למנזר בעושר רב.
המנזר התקיים בחסויות שונות עד שנות השלושים של המאה ה-19, ואז החלו בעלים מזדמנים למכור את אבני קירותיו. עד שאנשי הרוח הצרפתים עמדו משתאים נוכח האתר בעידן המודרני, והשרידים הוכרזו כנכס לאומי. "חלמתי להעניק לשירה נוף", כתב גוסטב פלובר אחרי שביקר במנזר ז'ומייז' ושב לביתו שבמבואות רואן.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טיולים וידיעת הארץ -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם