יופי שקשה להיגמל ממנו: טיול לאגם אנסי
שיט למרגלות פסגות מושלגות, ארוחה לגדת תעלה ב"ונציה של האלפים", שיטוט בסמטאות ציוריות ובשוק צבעוני. חופשת קיץ רגועה באנסי, מתאימה לאוהבים, הרחק מן הים התיכון
במקרה שלנו האווירה היתה נעימה יותר. ישבנו על שפת אגם אנסי (Annecy), במסעדת ל'אוברג' די פר-ביז (L'auberge di Pere Bise) שבכפר טאלואר (Talloires) ואשר תפריטה הזול הוא 78 יורו (ללא היין) והיקר הוא 175 יורו לאדם. היין היה משובח ויושבי השולחן התמסרו על נקלה לטעמו האיכותי. אכן, אנו מכורים ליין משובח ואין לנו כל כוונה להיגמל.
הכפר טאלואר ממוקם על שפת מפרץ באגם המצוי בחבל סבוי הצרפתי, הגובל בשווייץ ובאיטליה. ההחלטה איזה דגל יונף שם הוכרעה סופית רק ב-1860. החבל ניתן לצרפתים בתמורה לתמיכתו של נפוליאון השלישי במאבק לשחרור איטליה בהנהגתו של המלך ויקטור עמנואל השני. ברבות השנים הספיקו אגם אנסי וחבל סבוי להיות תחת שלטונם של מלכי סיציליה, ספרד, סרדיניה ואוסטריה, אך אופיו של החבל נשאב מן הסביבה ההררית ואין זה משנה מי היה הריבון שם.
העובדה
יום ביקורנו היה היום היחיד שבו נהנינו משמש אביבית בשליחותנו העיתונאית למרגלות האלפים כאורחי לשכת התיירות של צרפת. העיר אנסי היא "ונציה של האלפים", אולם היא אינה זקוקה לסיוע איטלקי כדי לפתות תיירים וזוגות אוהבים לבוא ולבלות בה. יש לה אוצרות ויתרונות משלה. ההקשר ה"ונציאני" של אנסי הוא בנהר תיו (du Thiou Canal), שאורכו 3.5 ק"מ והוא הנהר הקצר בצרפת. התיו מתפצל לשתי תעלות בתוככי העיר החובקות את החלק העתיק שלה. מעל קנאל דן-ואסה, בקרבת האגם, ממוקם "גשר האוהבים" הפופולרי, שעליו מצטלמים זוגות רבים ערב טקס הכלולות. הם כנראה אינם מכירים את אחת הגרסאות למקור שמו - שם אספו הגברים המקומיים פרוצות למרכבתם.
העיר אנסי משדרת אווירה רומנטית ובד בבד הרבה שמחת חיים. בתיה העתיקים משמרים אווירה של מאות קדומות. בולט בהם ארמון האי (פאלה דה ל'איל), הניצב כמשולש בין שתי תעלות ומשמש כסמלה המצולם של העיר. בעבר שימש המבנה בית משפט ובית כלא גם יחד. עתה הוא מארח מוזיאון היסטורי.
העיר העתיקה תוססת בימי האביב והקיץ. בשעות אחר הצהריים מדרכות הרציפים שלאורך התעלות עמוסות בשולחנות של בתי הקפה והמסעדות. ביום ביקורנו לא היה כיסא פנוי, והשולחנות היו מכוסים בצפיפות בכוסות ובבקבוקי יין ובירה. המוסדות הללו, לצד חנויות המזכרות, תופסים גם את הסמטאות הצרות והמעברים המקורים שמתחת למבנים הניצבים כאן מאות שנים. בחלק מימי השבוע מתארח בה שוק צבעוני, שהוא תאווה לעיניים. לקראת ערב מתחלפים יושבי השולחנות, וזוגות ומשפחות תופסים מקום לקראת ארוחת הערב. המגוון רב, וכך גם סקאלת המחירים, ובולטת ההשפעה של השכנים האיטלקים.
סמטה צרה מעפילה מן הרציף שעל הגדה הדרומית של התיו לעבר טירת העיר, שהוקמה לראשונה במאה ה-11. היא שימשה כמשכנו של ענף ממשפחת סבוי המלכותית. כיום מארח המבנה המשופץ את המוזיאון של השאטו ומציג אוספים מגוונים של חפצי אמנות וחפצים היסטוריים לצד תערוכה על הגיאוגרפיה של האלפים ומצפה כוכבים.
מן הטירה אפשר לרדת תוך עקיפת סמטאות העיר העתיקה, בכיוון תחנת הרכבת. במסלול זה הרחובות רחבים יותר ויש בהם מגוון רחב של חנויות. לעניין זה חפשו את הרחוב המסחרי הראשי, רו קארנו. לא הרחק משם ניצב בית העירייה ולידו גן אירופה (ז'רדן דה ל'אירופה) בעל עצי הסקויה הענקיים. משם, לכיוון מערב (שמאלה) נפרשת מדשאה ענקית, ובהמשכה טיילת, שאת מדרכותיה הכרנו באמצעות סגווי, שלמרבה הצער מהירותו הוגבלה ל-8 קמ"ש.
ספינת הטיולים היוצאת ממעגן הנהר להפלגה באגם שטה מהר יותר והרוח הנעימה ביום חמים עושה את ההפלגה למסע רגוע, המאפשר לשאוף אוויר פסגות, לראות את הנוף ולחוש את השלווה שהוא משרה. לחובבי רכב דו-גלגלי נציין שיש אפשרות לגלות את מכמניו של האגם באמצעות אופניים. היקפו של האגם הוא כ-40 ק"מ, ובצדו המערבי נסלל מסלול ייחודי לאופניים. אל הכפר טאלואר, שבמפרצו מעגן סירות, נסענו באוטובוס. מותר להניח שאורחים אחרים של האוברג', המציע חדרי בית מלון, הגיעו בכלי רכב מפוארים יותר, בהם: בריז'יט ברדו, צ'רלי צ'פלין, המלכה האם של בריטניה וגם השאה האירני, בימים טובים יותר.
שיטוט ברחבי הכפר מבהיר את היקפה של תעשיית התיירות במקום. וילות מפוארות המציעות חדרים, בתי מלון עם מסורת ו-11 מסעדות, מקצתן עם גן הצופה לאגם. בשעת ערבית סובבים על מדשאותיהן מלצרים המגישים מתאבנים וכוסות יין לאורחים המתכוננים לארוחתם.
מלצרים אחרים כבר ערוכים בחדר האוכל. תחילה ישאלו אם תחפצו במים רגילים או במים מוגזים. הסועדים המעדיפים מים מבעבעים בכוסם יקבלו כוס סגלגלה, כדי שמלצר המשקאות יידע להבחין, שהרי אין בקבוק מים על השולחן אלא מלצר הסובב סביבו ומשלים את החסר. בעקבותיו פוסע מלצר הלחמים המניח ליד כל אחד מן הסועדים לחמנייה נוספת מיד לאחר שהבחין שבעל הצלחת סיים לכרסם את קודמתה. ויש גם שני גביעי יין, האחד לאדום והאחר ללבן, וגם על מזיגתם ממונה מלצר ייחודי. ורק אחרי כל טקסי הלחם והמשקאות מתחילים בהגשת המנות.
פואה גרא הובא למנה ראשונה. לא כולם אהבו את הרעיון אבל יופייה של המנה הכריע. מנת דג היתה בחירת המארחים כמנה עיקרית - אכלנו טובות ממנה אם כי לא מהודרות כמותה. גולת הכותרת היו המנות האחרונות, שהיו תערובת משכרת של פטיפורים שהמכנה המשותף להם היה פירות יער. הן גם הצטלמו נהדר. שורה תחתונה: אורחיה של מסעדה מסוג זה, המוזכרת במדריך מישלן, משלמים עבור התפאורה, השירות ותמורת הזכות לאכול לצד אנשים ממעמדם. לאכול טוב אפשר גם במסעדות יקרות פחות.
אוברג' דה-ליונה ברציף אבש ( quai de l 'eveche), בפינת רחוב רפובליק בעיר העתיקה של אנסי, היא מסעדה שווה לכל נפש תייר. במילים אחרות, אין מדובר במסעדה עממית, אך תאכלו שם טוב בלי להרוס את תקציב הטיול. מנה עיקרית תעלה כאן כ-20 יורו. אמנם מראהו של הפואה גרא אינו מזכיר עוגת טארט, אך טעמו היה דומה לזה שהוגש בטאלואר.
מנת הדג לא היתה מקושטת אך היא היתה ערבה לחך באותה מידה ודין דומה אפשר להחיל על המנה האחרונה. שמו של המקום מעיד שבקומה ממעל מציעים עשרה חדרי מלון, גם הם במחיר סביר. מחלונות אחדים מהם נשקפים התעלה והרציף, שקירותיו עטורים בעציצי גרניום אדומים. עבורנו היה זה הביקור הרביעי באנסי ואנו שמחים תמיד לשוב אליה, אם לביקור של יום-יומיים ואם לשהות ארוכה יותר, כי אפשרויות הטיול בסביבותיה הן מרובות.
נסיעה מזרחה מאנסי תוביל לעיירה שאמוני, למרגלות המון-בלאן. שאמוני כאנסי היא אתר תיירות לכל ימות השנה. אולם שאמוני, השוכנת בעמק מוקף בפסגות נישאות, ובהן זאת של ההר הגבוה באירופה, לצד קניונים ונקיקים, היא - יותר מערים אחרות - אפופת הוד קדומים. העובדה שבין שאמוני לאנסי מחברת אוטוסטרדה- 96 ק"מ אורכה - מאפשרת לדלג בימי קיץ בין נופי האגם לפסגות המושלגות ב-70 דקות נסיעה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם