על ספסל במבצר: אירופה בתמונה
איך זה לשבת על ספסל בתוך שרידי מבצר אלקאסאבה שבגרנדה, הנמצאים בסמוך לארמון אלהמברה? תלמה אדמון מנציחה את אירופה בעדשת המצלמה
זאת היא אירית היושבת בחצר מבצר אלקאסאבה. שרידי המבצר עומדים על אותה גבעה הנושאת את ארמון אלהמברה. אל המבצר הולכים בנחת. הוא השקיף על העיר גרנדה לפני שהמוּרים הגיעו לכאן והקימו במאות ה-13 וה-14 את אחד מפלאי העולם. הם יצרו מחול עיצובי מַפְעים מאבן, עץ, מים, מקרמיקה ומערוגת פרחים כדי ששליטיהם ינהלו את הממלכה מתוך מרחב אסתטי, מוקפים יפעה מאופקת.
הסימטריה של פיתוחי העץ תבעה עידון וצייתנות, אלא שהסך הכל – ההיכלות, המזרקות והגינות, פתחים קמרונות ומדרגות, מרפסות ועמודים מעוטרים בקפידה – עלול היה להעתיק את הנשימה. האם בגלל היופי המחושב נסוגו המורים מפני הנוצרים, שלא ידעו להעריך את שכיית החמדה שנגלתה להם על גבעת גרנדה? האם התהלכו בכירי המוסלמים בין הערוגות, סגורים בתוך שקט שרק המיית פכפוך המזרקות נוגנת בו, ושכחו שהאויב אורב תמיד, ממתין לנמנום שלהם על שפת בריכה שחזית היכל מתהפכת כתכשיט מסוגנן במימיה הצלולים?
על הספסל בעיר גרנדה, ספרד
צילום: תלמה אדמון
לפני שנשימת המטיילים תעתק גם היא באחד המעברים המקורים המוליכים אל בריכה עטורה אכסדרות מוצללות או מוצפות שמש, יש לבקר בחצר הפנימית של המבצר. האביב תקף אותנו כשעלינו ברגל מן העיר, והייתה בו תערובת סואנת של רוח חריפה וקרה עם שמש נוקבת. באותם משבים נבללו ניחוחות של פריחת הדרים.
קודם לכן ישבה אירית על ספסל בכיכר מרכזית בעיר (מכוניות רעשו והצחינו סביב), וקראה לפנינו מתוך ספרה של רנה ליטוין "חלום וברונזה", ביוגרפיה רוחנית של פדריקו גרסיה לורקה. המשורר והמחזאי המזוהה עם הנוף והלך הרוח הכפרי של דרום ספרד, נולד בעיר קטנה (פואנטה ואקרוס), כשלושים ק"מ מגרנדה. אירית התמסרה לספר בנסיעתנו על פני מישורי אנדלוסיה, וכשקראה מתוכו בקול לכדה אותנו בהתלהבותה.
לורקה נרצח בידי פאשיסטים ב-1936 בבית קברות בגרנדה, ואומרים שגווייתו הושלכה לקבר אחים מחוץ לעיר.
אבל עכשיו היתה אירית מרוכזת בספר ירוק מתוצרת מישלן, וקיר עתיק גונן עליה מפני הרוח. תפרחות מורן גחנו לקרוא איתה. בגבה נגה אור אדמדם מתשבץ האבנים השונות בצורה ובגוון, ובתוכן אף שורות של לבנים מסותתות בעדינות.
אני אוהבת את הרגע שבו אירית קוראת על הספסל בחצר מבצר עתיק מעל העיר של לורקה. זהו מן הרגעים נעדרי המאמץ שבהם הכול תואם. ידיה של אירית אינן מניחות לספר להימלט, גון מעילה דבק באחדות מן האבנים שמאחוריה, העפר שמתחת לנעליה שוקט עכשיו. לפנים רמסו אותו חיילים שבאו מהדרום או מהצפון. אך בהבזק הרגע הזה מותר להאמין שהנצח שייך לאמנות ולא למלחמה.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טיולים וידיעת הארץ -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם