מי אילף את הרצון שלכם? אודטה חושפת ומחזקת
וגם: האם אתם מרצים אחרים כדי שיאהבו אתכם? לגזור ולשמור
מזמן-מזמן, אני כבר לא שם, אבל הרבה מדי שנים כל המתנות שנתן לי האלוהים לא הספיקו בעיני כדי להיות ראויה לאהבה. כי בנאדם שאולף לכך שרצונותיו הם פגם חמור באופיו, ושעדיף לו להרפות מהם לטובת הרצונות של האחרים, מתהלך על האדמה הזו בתחושה עמוקה (אם כי לא מודעת) של "לא שווה" (או "לא ראוי"). כי אם הוא היה "שווה", גם הרצונות שלו היו "שווים", ולא היו מועכים לו אותם.
אנשים סבורים שאנחנו מופרדים מהרצונות שלנו. "אני" לחוד ו"הרצון" שלי לחוד. אבל זה בא ביחד, במחובר, בעסקת חבילה. כי אנחנו זה הרצונות האותנטיים שלנו, שאינם זקוקים להנמקה. ככה זה, וזהו זה. בדיוק כמו בנאדם שמעדיף אפרסק על תפוח ולא צריך להסביר לאף אחד את ההעדפה. וככה, אגב, משיגים הצלחה בכל מקצה שהרצון שלנו בו הוא לגיטימי. כי מי שרצונותיו לגיטימיים בעיניו - ולא מתנגשים לו בתת המודע עם איסורים מנוגדים - הגשמתם פשוטה לו.
ומכיוון שתמיד היו לי "רצונות" שהיו לצנינים בעיני הורי (גם אם הצלחתי למעוך, לדרוך, לקווצ'ץ' ולהחביא אותם היטב), המסקנה המתבקשת הייתה שאני "בלתי ראויה" - ואיך אפשר לאהוב אדם כזה? מה, שיאהבו אותי כך סתם, ורק בגלל שאני נושמת? אין מצב!
אז הרבה מדי שנים התאמצתי לקנות את אהבתם של אלה שאהבתי. וצחוק הגורל הוא שמשבגרתי, עשיתי "נתינות" מטורפות כדי לקנות לי את אהבתם של אלה שאהבו אותי ממילא. "כושי אוהב - כושי חותך" לא הייתה אצלי בדיחה, אלא הדרך שבה התנהלתי. אבל באין תשתיות עצמיות (הסבר: במדור של השבוע הבא) אין שום יכולת לקבל אותה.
"הפרה חדווה" הייתה בעיני מופת הנתינה. איך סיפרו לנו בכיתה ג'? "את בשרה אוכלים, את חלבה שותים, מעורה מכינים נעליים ובגדים, מקרניה עושים שופרות, ומעצמותיה מכינים ג'לטין ומרקים". רק שכחתי לחשבן שעל הדרך גם שוחטים אותה. ברור שהמופת היה פרה, כי אמי הייתה כועסת: "את כמו פרה שנותנת חלב טוב, ואחר כך בועטת והופכת את הדלי". כן, מניפולציה יעילה ומניבה להקזת השתדלויות אין-קץ ממני, שאחר כך כבר נהיו הרגל.
ואיך "הפכתי לה את הדלי"? אם למשל הייתי מפסיקה לרגע את ההנפקה. כל הישגי אצלה היו נמחקים לי בדקה. גשי, מותק, ישר לקו ההתחלה. וכבר נאמר בשיר השירים: "אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו". שפירושו (גם): שאי אפשר "לקנות אהבה". לא בכסף ולא במניפולציות. אז למה להתאמץ באופן כל כך אכזרי להשיג אותה?
ילדים מגיעים לסטארט-אפ הזה שרצונותיהם ראויים לגינוי מהתכוונויות וממסרים סמויים של הוריהם. וזה כל כך פשוט לקלקול שאפשר להשתגע. כי אם תיקחו את דחף ההשתנה של גוף הילד (שזה, בהשאלה, הרצונות שלו, יהיו אשר יהיו) ותכריזו עליו כעל "בלתי חוקי", תגדלו ילד שנוסע על תחושת "בלתי ראוי", רק כי הוא רוצה לעשות פיפי. כי תמיד יהיו לו "רצונות". אנחנו נולדים "מכונת רצונות".
ברור שאין למלא תמיד ובכל מחיר את רצונות הילדודס, מפני ש"גבולות" הם כלל גדול בתורה, ששומר עליהם. אבל יש לתת לרצונותיהם את הרשות הלגיטימית להיות, ובשיטת "שתי התחנות". התחנה הראשונה: "זה בסדר שאתה רוצה את זה" (ובלי "משטרת מחשבות" בבקשה). והתחנה השנייה: "קבל את זה", או "לא תוכל לקבל את זה כי זה פוגע/לא חוקי/לא נהוג במחוזותינו". או, "תוכל לקבל את זה בתנאי. . .".
אבל כדי לא להתייגע בכל פעם מחדש על שתי התחנות, הורים מכריזים על רצונו של הילד כעל דבר לא חוקי: "אם יהיו לך רצונות משלך שהם לא הרצונות שלנו, אם הרצונות שלך יתנגשו עם אלו שלנו ובכל זאת תלך/תלכי עליהם - יהיה לך רע ומר". זה מקסימום חינוך במינימום התעייפויות. כדי שהוא יפסיק להציק להם עם הרצון הזה שלו לארטיק, והם לא יצטרכו לסרב לו, שוב ושוב, שזו אי נעימות גדולה בעבורם, הם מביאים לו את הנבוט על הרצונות שלו, וכך תדמית "הסנטה קלאוס הנדיב" שלהם, שאף פעם לא מסרב לכלום, תישאר. ואם זה לא היה עצוב, זה היה ממש מצחיק.
וכך היה גם במקרה שלי. מאינצידנט לאינצידנט, הורי אילפו אותי שאני לא יכולה להרשות לעצמי לרצות את מה שאני רוצה. כי אם אני רוצה את הרצונות שלי, לא רק שהם לא יאהבו אותי - אמא שלי ממש תתעב אותי, ואבא שלי פשוט ירביץ לי, כמו שהוא באמת עשה. המסר הבלתי מילולי היה שרק כשאבטל את רצוני, אעשה את רצונם וארצה אותם - אזכה להרגשה עצמית טובה.
אות אחת בלבד מבדילה בין חופש לעבדות, בין ה"רוצה", ל"מרצה". עם כל אהבתם אותי, שהייתה האלמנט הנורא, כי היא הפכה ל"פרס" ול"סוכרייה". כלף-טוף, כלף-טוף. כן, אחלה שיטת אילוף חיות שקוראים לה "חינוך ילדים". ומה שנהיה מזה, זה שפיתחתי אלרגיה כה גדולה ל"אילוף", שכואב לי פיזית לראות חיות מאולפות, אקרובטים סינים וילדים ממושמעים מדי. כי אני יודעת בדיוק באיזה מחיר זה נקנה.
ואפרופו "ילדים ממושמעים": העולם מעריץ מהפכנים - כי הם בני החופש האמיתיים. "מרדנים", ולא משנה כמה עגילים הם יתקעו לעצמם בתחת ובנחיריים, הם רק הקצה הקיצוני השני של "צייתנים" המתועב. "מרדנים" הם "צייתנים" בתחפושת. כי אם יש לך חירות אמיתית (שנובעת מתחושת "ערך עצמי") - אין לך שום צורך למרוד באף אחד, או להוכיח משהו למישהו. אתה חופשי לייצר לך את החיים שאתה רוצה - כי אתה ישנו לעצמך, ואתה הסמכות הפנימית העליונה שלך. בשבוע הבא: "איך נייצר לעצמנו ערך עצמי?".
תמיד תמיד, גם את ה"מה כן רוצה" - וגם את ה"מה לא רוצה", רק בשיטת "שתי תחנות". בדיוק כמו את הרצונות של הילדים. הראשונה, היא הדיווח העצמי האמיתי, וכאמור, בלי "משטרת מחשבות". והשנייה היא מה עושים ואיך מתנהלים (חכם, מבלי לפגוע בזולת, ובמסגרת החוק) עם הרצון המסוים הזה שלי. זה הכל.
הצעות, בקשות, טיפים? שלחו לאודטה פקס 03-5682892 או מייל odetta@maariv.co.il אנא ציינו את מספר הטלפון שלכם
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם