איך נייצר ערך עצמי? אודטה מייעצת ומעודדת
מהי המתנה שראוי לכל אדם להעניק לעצמו לראש השנה. לגזור ולשמור
אף על פי שיכול להיות לנו ערך עצמי רב בתחומים שבהם נראה ברכה בעמלנו, איכשהו, התחום שבו אין לנו ערך עצמי תמיד יקרקע אותנו ולא יאפשר לנו לצמוח למלוא הפוטנציאל. ומה החדשות הטובות? שגם אם בילדותנו לא קיבלנו אהבה ללא תנאים (שגם נתפסה אצלנו ככזו), ולא קיבלו אותנו בדיוק כפי שאנחנו, ולכן לא התהווה לנו "ערך עצמי" - עדיין יש באפשרותנו להעניק אותו לעצמנו בבגרותנו. איך?
דרך איתור וניכוש (בפינצטה!) של כל האמונות הרעות והכוזבות שיש לנו על עצמנו, וביצוע צעדים בוני אמון עצמי: לעשות כל יום משהו אחד לא פרקטי, שעושה לנו טוב על הלב, למשל. ולסווג כל מחשבה שלילית/שיפוטית/מקטינת ערך שעולה במוחנו, כאי אהבה עצמית, ולא לקבל אותה. ולא להרשות לאף אחד להפחית לנו ערך, ולזמן לחיינו רק אנשים שהם בעדנו.
"כולם רוצים בטובתי ושגשוגי", היא אחלה אמונה חדשה שראוי לאמץ, ונסמוך על עצמנו שנדע לזהות מי לא. איך אמר אלון גל? "כל מה שילד צריך זה אדם אחד שיאמין בו באמת, בלי סיבה טובה, כי ככה". אז גם אנחנו ככה. נעניק לעצמנו יחס, תשומת לב, פוקוס, מילים, מעשים ומחוות טובות. עד שברגע מסוים תתהווה לנו שם מסה קריטית של ידיעה/ אמונה, שאנחנו כן אהובים, שווים ומוערכים, וזו תהיה האמת הפנימית החדשה שלנו. ומרגע שזה קורה, זה "אל-חזור" (וכלי עוצמתי ביותר במקצה זה הוא "מדיטציית הקסם לריפוי תת המודע". בחנות אתר thegatemethod.com).
הקשיבו לסמנטיקה: כל היופי בערך העצמי, שכשמו כן הוא. רק עצמי יכול להעניק אותו לעצמי, ורק ככה הוא יהיה לי שריר וקיים. אפילו הורים טובים ותומכים צריכים ללמד את ילדיהם בנקודה מסוימת לתפוס את המושכות ולהעניק ערך זה לעצמם, כדי שהם לא יתרגלו שערך זה מגיע להם רק מהחוץ, ולו הכי אוהב (הורה: "מי אוהב אותך יותר ממני?", ילד: "אני").
אפשר, כמובן, להמשיך לצרוך סמים מספקים חיצוניים, ולמות מצמא ליד המעיין, כי את החור הזה לעולם אי אפשר לסתום בחומרים מהחוץ. או שפשוט ניתן את הדבר הזה לעצמנו (ואלה התשתיות), בכך שנתקע דגל במקצה מסוים, ונכריז שם על עצמנו כ"שווים". וזה יהיה ככה רק מעצם זה שהחלטנו שככה זה יהיה. מפני שאנחנו אלה הקובעים את המחירון הפנימי הגבוה שלנו, ואין לזה שום קשר עם גבהות לב או שחצנות. כי בני האדם הם כמו מחשבים שמשוחחים ביניהם: עוצמתו של מחשב אחד לא גורעת במאומה מעוצמתו של המחשב השני.
הערך העצמי לעולם לא בא לנו מבחוץ, כי המציאות הפנימית קודמת למציאות החיצונית ומייצרת אותה. כשמדובר ב"ערך עצמי", רק אנחנו קובעים מה האמת שלנו, גם אם החוץ יראה לנו דברים שונים לחלוטין. דונלד טראמפ שקע בבוץ כספי עמוק מאוד לפני שהוא כל כך הצליח, רק משום שהוא סירב לקבל את פסיקתה של ה"מציאות" החיצונית, שהוא "גמור". הייתה לו מציאות פנימית משלו, והיא ניצחה, כמובן.
"ערך עצמי" (שהוא בעצם "אהבה עצמית") הוא עמוד שדרה כה איתן, פנימי וזוהר, שלעולם הוא לא יאפשר לנו לקרוס. ומבחנו היחיד של "הערך הפנימי" הוא במוכנות שלנו לשים את הפגיעות שלנו על השולחן. כי "ערך פנימי" הוא ההפך מ"פחד משיפוטיות". מי שיש לו ערך עצמי גבוה, לא פוחד "לצאת מהארון" קבל עם ועדה עם ההוויה האמיתית שלו, ועם רצונותיו האמיתיים (בהתאם לסיטואציה, כמובן, ובחוכמה).
כי באופן מפתיע זו הדרך הלא מודעת שלנו לתחזק קשר ישן, טעון ורע. אנחנו לא מסוגלים לזרוק לפח את הדעות האלה על עצמנו (שאנחנו יודעים היטב את מקורן), כי זה החוט הדקיק, השקוף, הסמוי והיחיד, שמחבר אותנו עדיין עם הדמות הזו, שפעם אמרה לנו אותן. הפחד הוא, שברגע שלא נתחזק יותר דעות אלה בתוך חיינו, יתאדה החיבור היקר האחרון עם הדמות (החיה או המתה) שאמרה לנו את הדברים.
וככה, דרך זה שאנחנו משכפלים בתוך חיינו שוב ושוב את זה ש"הם צדקו", אנחנו מחזיקים בחיים את הקשר. אז כן, זה נכון. זה באמת יחתוך ככה את החוט המחבר האחרון והקשר הזה באמת ילך לפח, ביחד עם ה"אמיתות" האלה שנזרוק מתוך חיינו. והשאלה היא, האם קיומו, כפי שאנחנו מתחזקים אותו, אכן שווה את המחיר? מפני שהלא מודע שלנו הוא הג'יני הזה שישלם בעבורנו (ובחומרי חיינו) את המחירים המטורפים ביותר, כדי להנפיק לנו את רצוננו התת קרקעי.
וכבר אמר קרל יונג: "עד שלא תהפוך את התת מודע שלך למודע, הוא ינהל את חייך, ואתה תקרא לזה גורל". וכל מה שצריך כדי לצאת לחופשי זה להסכים באופן וולונטרי, ש"הרע מכל" יקרה: להיפרד, להרפות, לשלוח לאור (אם היא מתה) ולוותר על "אהבתה" של הדמות הזו. ומכיוון שאין ואקום, אחרי סיום הקשר הוא ינבוט ממקום אחר בתוכנו: שלם ומפויס, שלא משכפל את הפציעה והכאב. הוא לא ימשיך באופן ליניארי, אלא מנקודה חדשה, וטוב שכך.
הקטע המדהים הוא, שקודם כל יש לנו אמונה מסוימת, ואז אנחנו אוספים "הוכחות" מבחוץ לכל מה שאנחנו מאמינים בו מלכתחילה. וכך, בדיוק, מתהווים דברי ימי חיינו. אם אני מאמין שאני אהוב, יצטברו אצלי הוכחות לנתון הזה, ולהפך. אם אני מרגיש שאני לא שווה, אאסוף הוכחות רק לזה, והן גם יגיעו אלי, בוודאות. וכך גם במקרה של "אני לא יכול/ה לסמוך על אף אחד חוץ מאשר על עצמי", וכו'. ואם נסטה באומץ מאמונתנו (בעודה שרירה), נחטוף מהחיים כאפה (הוכחה) כמה צדקנו.
והפתרון? לאתר מכנה משותף לבאג גדול בחיינו, לתת לאמונה הזו שם, ולזרוק אותה לפח. וכשהמוטו שלנו הוא ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם", אולי ניתן להבין עכשיו אחרת את מצבנו הקיומי כעם. חקשמח!
הצעות, בקשות, טיפים? שלחו לאודטה פקס 03-5682892 או מייל odetta@maariv.co.il אנא ציינו את מספר הטלפון שלכם
אקו"ם