בעקבות האופיום: מסע קסום בתאילנד
טיול מוצלח בצ'אנג ראי, בירת משולש הזהב בצפונה של תאילנד, יהיה על גבי אופנוע ויכלול מסע בדרכים מפותלות בין מקדשים, הרים נישאים ונהרות גועשים, וביקור ב"היכל האופיום" על הגבול עם בורמה ולאוס
דהרנו בתוך רוח חמה על כביש 1 בצפון תאילנד לעבר הפסגות הירוקות לאורך נהר המקונג, והרגשנו כמו בהוואי. השמש להטה, מדי פעם הציצה קשת מבעד לענן. תחושת האופוריה שלנו היתה במקומה, משום שהיינו בדרכנו ל"היכל האופיום". אבל תחושת ה"היי" היתה זמנית בגלל שאחרי 8 דקות איבדנו את דרכנו. ניסינו נואשות למצוא מישהו שיכוון אותנו באנגלית, אך לשווא. ובכל זאת, נשארנו נינוחים.
הגענו לעיר צ'יאנג ראי, במחוז הצפוני ביותר של תאילנד, באוטובוס מצ'יאנג מאי, הממוקמת כ-150 ק"מ דרומה ממנה. בעוד אנו מנסים להתעלם מהנחש הגדול והמת בצד הדרך, קרב אלינו ביל, המארח שלנו, שרכב על קטנוע והכריז בחיוך "אתם בארצו של המלך קוברה". למרות התדמית האפלה של העיר התקבלנו שם בחמימות ובזרועות פתוחות. בצ'יאנג ראי יש נמל תעופה, קניון, שתי אוניברסיטאות, כביש מהיר עם 4 נתיבים, 200 אלף תושבים וכ-100 אלף אופנועים.
זה היה בסוף עונת המונסונים והנוף הכפרי שדרכו חלפנו השתנה בהדרגה משדות אורז מצהיבים להרים כחולים-ירוקים. קראנו מדריכים שמתארים את האזור כשווייץ של תאילנד, וההשוואה נראתה לנו במקומה. עם תוספת של פילים ונחשים, כמובן.
האזור ההררי תלול מאוד. אין הרבה דרכים ואלה שנסללו - מאוד מפותלות. כך שאם אתה רוצה לגדל פרג, להפיק ממנו אופיום (או בגרסת כוכבי הרוק שלו, הרואין) ולהבריח את הסם למקום אחר תמורת כסף - זה בהחלט המקום המתאים. במשך מאות שנים, זה היה האזור שבו ייצרו הכי הרבה אופיום בעולם (באחרונה אפגניסטן עקפה אותו). בורמה, לאוס ותאילנד ממשיכות להילחם בגידול הפרג באמצעות פשיטות של כוחות הביטחון מצד אחד, ומצד שני - עושים זאת בעזרת תוכניות לפיתוח כלכלי (שכוללות גם את "היכל האופיום").
ואולם, נדמה שמי שחושב שאפשר לחסל את ייצור האופיום לאורך המקונג, שוגה באשליות. "!Pah" ציווה ביל בתאית: "קדימה!" והאיץ בנו לצאת לרכיבה על אופנוע. העדפתי לא לשכור אחד משלי, אלא לשבת מאחורי בעלי. בנסיעה הראשונה אחזתי בו ובאופנוע בפניקה. אבל למחרת כבר הצלחתי להחזיק את הכביסה תוך כדי נסיעה. ביום הרביעי כבר השתלבנו לגמרי עם אנשי האזור ולגמנו קפה מקומי בעת שעצרנו ברמזור.
תמורת 55 דולר ביום, האופנוע פשוט הפך אותנו למקומיים. התחלנו בביקורים ב"מקדש הלבן" וב"בית השחור". רוב המקדשים המקומיים הם בניינים עתיקים שנבנו בסגנון הלאנה המקומי. במקדשים החילוניים האלה, הפכו שני אמנים תאילנדים נודעים את הסמליות הבודהיסטית על הראש. ה"מקדש הלבן" הנוצץ של צ'למרמצ'אי קוסיטפיפאט מכיל ציורי קיר ופסלים משובצים בשברי זכוכית ובהתייחסויות לתרבות הפופולרית, ובכלל זה קיאנו ריבס וג'ורג' וו. בוש.
ב"בית השחור" תאוואן דוצ'אני פרש שולחנות ועליהם עורות נחש פיתון באורך יותר משלושה מטר המוקפים בכסאות מלכות ריקים עשויים מקרניים, מעצמות ומעורות של חיות. 12 אמנים נוספים פתחו כאן באחרונה גלריות. במסגרת מסלולים קצרים יותר שעשינו רכבנו ואחר כך הלכנו ברגל ל"קון קורן", מפל מים גועש בגובה 70 מטר שנמצא בתוך פארק לאומי. שחינו באגמים נידחים בין ההרים ורכבנו על פילים בכפר רומיט.
נסיעה למעיינות חמים הזניקה אותנו 1,800 מטר מעלה לתוך טריטוריית האופיום. "המעיינות החמים" אם אתם נוסעים לשם אתם חייבים לבקר ב'דוי מאיי סלונג'", אמר לנו סודפאטאפי וונגסי, מנהל המלון באתר וואנאסום. כאשר הניסיונות שלו להסביר באנגלית קלוקלת על הכפר עלו בתוהו, הוא מיהר לאינטרנט כדי לחפש תיאור של הכפר השוכן מעל למעיינות החמים. חוץ ממחסום שבו חיילים איפשרו לנו לעבור ומקדש זהב עתיק, הר מאי סלונג נראה אלפיני לגמרי. טיפסנו במעלה הדרך המתפתלת. שלטים במנדרינית וצלחות לוויין הכריזו שהגענו לכפר סיני, שבו תה החליף את האופיום כמקור הכנסה.
במהלך שנות השישים, פלג של הצבא הלאומני הסיני, שריד לצבאו של צ'אי קיי שק, מצא את דרכו לאזור. מנהיגו, קון סה, שלט על הייצור והסחר באופיום במשך שני עשורים, אך לאחר שהצבא התאילנדי הביס את המיליציה שלו הוא נמלט לבורמה. מאז 1982 תוכנית ממשלתית עודדה את צאצאי הסינים שהגיעו לכאן לפני כ-50 שנה לחזור לדרך הישר ולגדל אולונג (עלי תה המותססים חלקית לפני הייבוש) על טרסות.
המשכנו למאיי סלונג ריזורט. אוסף הבונגלוס הישנים על הצוקים נראה כמו מחנה צבאי משנות השישים. וזה באמת מה שזה היה. באופן לא מתוכנן הגענו למחנה האימונים לשעבר של המליציה הלאומנית, שהפך לאכסניה זולה לתרמילאים. נכנסו לבית קפה לשתות תה. באמצע בעלי יצא לשירותים (שממוקמים מחוץ לבית הקפה) ועם חזרתו הכריז כאשר הוא קורן מאושר: "אלו השירותים עם הנוף הכי מדהים שאי פעם ראיתי".
למרות הנוף המקסים, גידולי התה עדיין לא מושכים לכאן תיירים. אבל ברור שתאילנד בונה על הילת המסתורין של משולש הזהב כדי לפתח את התיירות. במסגרת פרויקט פיתוח בתמיכת בית המלוכה, שפכו לתוך המחוז אספלט, בטון וכסף. בנסיעה שלנו ל"היכל האופיום" על הגבול עם בורמה ולאוס, ראינו את העדויות לכך. "היכל האופיום" הוא מוזיאון ענק. עד שנכנסו לארמון השיש המפואר הזה, שנבנה בהשקעה של 10 מיליון דולר, ציפינו - אוקיי, אפילו קיווינו - לראות מוזיאון רעוע עם תצוגות לא מושקעות וחנות מזכרות קיטשית.
תמורת דמי כניסה בסטנדרטים מערביים- 10 דולר - עמדנו לקבל סקירה על ההיסטוריה הרשמית של הסם. כשנכנסנו הובילו אותנו לתוך מנהרה שעל קירותיה חצובים דמויות המעלות אסוסיאציות של שינה, סבל, חלומות וסכנה. לבד מכמה מקטרות, קערות וכמה משענות ראש לא נוחות מפורצלן שנלקחו ממאורות אופיום סיניות, המוזיאון מאכזב למדי בכל הקשור לתצוגה של חפצים אמיתיים הקשורים לנושא. לעומת זאת, התצוגה הסוקרת את השותפויות הגיאופוליטיות המוזרות שהסחר באופיום יצר לאורך 300 השנים האחרונות היא איכותית ומרתקת.
הטענה של התצוגות, המובאות באנגלית שוטפת ובתאית, היא שההתמכרות הבריטית לתה אחראית להתמכרות אדירה לאופיום אצל הסינים. זאת בגלל שהבריטים, שעשרות שנים החזיקו במונופול על מכירת האופיום ההודי, היו זקוקים נואשות לתה מסין. וכך, במסגרת סחר החליפין, כבר בסביבות 1820 קנו מבריחים סינים אופיום בהיקף של 900 טונות בשנה מהבריטים, ובתמורה סיפקו תה. כאשר ההתמכרות הסינית לסם העמיקה, הביע הקיסר הסיני את מחאתו נגד המכירה הבלתי חוקית שלה אחראי המערב. בתגובה פתחו האנגלים במתקפה שבעקבותיה באו שתי מלחמות אופיום. בסיומן הוענקה הונג קונג לבריטים המנצחים.
המוזיאון חורג מעבר להיסטוריה הקולוניאלית של האופיום וסוקר גם את ההיסטוריה הרפואית של הסם ואת ההתמכרות הגלובלית. גלריה המציגה סלבריטאים מסוממים ו"היכל המחשבה" מספקים את הצד החינוכי. בעודנו עומדים מול מראות התבקשנו, לפני שאנו עוזבים, להרהר בפתרונות שלנו למלחמה בהתמכרות לסם. "זה מאוד חשוב", אמר לי מנהל ההיכל פרזרט תפ-אינתה. לדבריו, מדי שנה בשנה מבקרים במוזיאון 100 אלף בני אדם, רובם תלמידי בתי ספר בסביבה. וכך, בעת שהממשלה פועלת להפחתת יצור האופיום, היא מקווה שהחינוך נגד צריכת הסם יפחית את הביקוש.
לא יכולנו לעזוב בלי לגעת בקצה משולש הזהב, שבו נהר רואק מבורמה פוגש את המקונג. כעבור חמש דקות עלינו על סירה שבה נהג ילד בן 13 כדי לשוט מהר לאורך הגבול כאשר אור השמש השוקעת בעינינו. דייגים פרשו את הרשתות שלהם ואוניות משא אחדות הפליגו לאיטן מזרחה.
הנהר הוא לא הדבר היחיד המשותף לשלוש המדינות - כל אחת מהן הקימה קזינו ענק על גדותיו. עזבנו את הנהר ועשינו את דרכנו חזרה לאורך הדרכים האפלות. אורות הפלורוסנט של דוכני השוק קיבלו את פנינו כאשר חזרנו לצ'יאנג ראיי. זללנו קערות גדולות של קאו סוי, תבשיל נוצץ של נודלס ברוטב קארי וחלב קוקוס. אחר כך השתמשנו בצ'ופ סטיקס כדי לאתר על המפה את המסלול שלנו למחר. שחיה במפל? אולי ביקור בחוות היענים? בשלב זה כבר לגמרי השתלבנו בצ'יאנג ראיי. אין מה למהר, שום דבר לא בוער. פשוט נמלא מחר דלק באופנוע - ונחליט.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם