ציפור מדבר: מסע מוזיקלי ותרבותי בסהרה
מחלת ים באמצע הסהרה? יש דבר כזה. מיוחד: יומן מסע נדיר במדבר הגדול ביותר בעולם
נפגשנו לראשונה לפני ארבע שנים. גיל רון-שמע הוציא אז את דיסק הבכורה של "דיוואן הלב". 14 פיוטים במסורות שמיות. הפעם זה Soof. מאמץ רב תרבותי על שם הים שחוצץ בין תרבויות ועולמות. כל האמצעים היו כשרים כדי להגיע למוזיקה. קודם כל ברגליים, אבל גם בכדור פורח, בלנדרובר, במטוס, בסירה, על חמורים ועל גמלים.
שנים לפני הגמלים רכב גיל רון-שמע (43) על חמורים. זה היה בפרדסי ילדותו ברמות השבים. אביו, רחמים רון, היה ממייסדי "בת שבע" ורקד אצל מרתה גרהאם ואלווין איילי. לסב מצד האב קוראים סזאר. הוא בן מאה ומטפח, עדיין, קריירת ציור בפריז. אמו מאירה מציירת על פורצלן. כ-40 שנה הייתה מתעמלת קרקע. אביה רפאל ספיר היה דור שמיני לגאון מווילנה, מראשוני שער הגולן, כתב מחזות ל"המטאטא" ונאומים ליעקב חזן, יפה הבלורית של מפ"ם הסוציאליסטית.
כשהיה בן ארבע התחיל גיל לצייר. בעיקר סיפורי בריאה. בגיל שמונה החל לכתוב. כנחלאי נזרק אל האינתיפאדה הראשונה, שלא תרפה גם בסהרה. לאחר מלחמת המפרץ הקפיא את הלימודים ב"ניסן נתיב" ונזרק למסע הגדול. הוא נפל לשוד אכזרי במקסיקו, נתקע במדבר עם בן הרוצח צ'רלס מנסון, היטלטל עם קרקס בהודו, הניס צוענים בפראג, הופיע עם ננסים במצרים.
אפריקה התגלתה לו בגאנה. למד שירה, תיפוף וריקוד אצל מוסטפה טטה אדה. גראנד מאסטר שבחצרו עברו גם פיטר גבריאל וסטיבי וונדר. כעבור כמה שנים שב למרוקו לחקור את תולדות הטראנס המרפא. נחת ברבאט, יצא לאטלס, המשיך לעובי המדבר. ואז חזר לאירופה, פגש זמרים משבט טוארג והוזמן למאוריטניה ולמאלי. היה לישראלי הראשון שהופיע ב"פסטיבל או דזרט" לפני 10,000 טוארגים. בגיחתו הבאה חזר למאלי, המשיך לסנגל ולגמביה. סך כל הזמן - חצי
גיל רון-שמע מדמה את הסהרה לקפסולה ששרדה את גלי הזמן. לפני הכל התמכר לאנשים. לכושרם להדוף השפעות שאיימו להרחיקם מטבעם. כדי לחקור אותם ואת שירתם הצטרף לאורחות גמלים שחצו את מדבר העד. ייתכן שההגדרה "אורחה" צרה מדי. מדובר למעשה באוטונומיה ניידת. אלה שיירות - לעתים של 5,000 גמלים - עם צבא פרטי, משטרה פרטית ואיש דת פרטי. הגמלים נושאים מלח ממלחות הסהרה לנמלים בצפון אפריקה. רוב הדרך לא רכב על גמל אלא הלך בעקבותיו. התנועה "הכי מונוטונית בעולם? אפשרה לראש להגיע לעומקים. לפתח מחשבות וירטואוזיות. כשהרים את הראש, ראה שדברים מתחילים לאבד צורה.
"אתה זוכר שהיינו ילדים והיינו שוכבים לבד בחדר ופתאום הארון היה גדל? גם בסהרה קורים תעתועים. אתה מבין מה זה פאטה מורגנה" ההליכה בשיירה הייתה הזדמנות להבין את התפקיד הקמאי של המוזיקה. לפעמים היה שומע את אנשי השיירות מפיקים דציבלים חסרי פשר. כל מיני "וואה ואהה ואוהו", שנשמעו כאנחה צועקת. באחד משיריו ב-Soof שילב את קריאות המדבר.
הקריאות שומרות על השפיות שלהם נוכח השממה?
"על השפיות של הגמל. הם תלויים בו ורוצים להרגיע אותו. משדרים לו ?אני פה, איתך, אנחנו שותפי גורל, גם אנחנו חיות".
ופעם אחד ממורי הדרך הסביר שהגמל הוא שמשדר. שדרכו מגיע הספיריט, רוח המדבר אל האדם. מה שבטוח הוא שלגמל ישנן הרגישויות שלו, ובדרכו גם הוא דורש יחס. פעם נקע רגל ועלה על גמל. כשרצה לזרז אותו ביום הראשון הנחית עליו מכה. למחרת הבין שטעה והתחנף לבהמה בסוכר תמרים. "תהיה טוב עם הגמל - הוא יהיה טוב איתך. לא תהיה טוב? הוא יתחיל לעצור, ללכת אחורה, לנשוך לך את הרגל, להפליץ. פשוט יהרוג אותך בריח. צריך לדעת לדבר איתו".
ומעבר לדיבורים נמשכה הדרך. עלתה, ירדה, סחררה. דיונה, דיונה. שמש, שמש. 56 מעלות בצל שאיננו. עץ אולי פעם ביום. דממת בראשית "עד שאתה שומע את המוח שלך מזמזם"
שמעת את המוח שלך מזמזם?
"לגמרי. אחרי כמה ימים אתה מדכא את הרעש הפנימי, את הפאניקה היהודית למלא את החלל הריק במוזיקה או בספר, ואז רשות הדיבור לזמזום".
זמזום עדין?
"מתחיל ללוות אותך כל הזמן. נהיה חבר שלך".
הזמזום , הוא מסביר לי, קשור גם למערכת החיסון של הנווד. בימים שהוא נעלם, פולסים, קולות שאיבה קטנים יישמעו במקומו. אז יידע הנווד שמשהו השתבש במערכת שלו, שבריאותו בסכנה. הגברים בסהרה מתחילים לדבר אחר הצהריים. עד אז החום רצחני והאנרגיה נחסכת. את הבוקר מעבירים בסירוק שיער, בעשיית קמיעות ותכשיטים. כשצריכים בכל זאת לזוז, משתמשים בתכשירים הודפי טמפרטורה. השש, אינדיגו בלטינית, הוא לוחם מרכזי במערכה הזאת.
מדובר במינרל שמופק מזוחל ים-תיכוני שמתערבב במינרל מדברי. טוחנים את התרכובת לאבקה שמפיקה צבע שחור-כחול. טובלים בה את הטורבן ומורחים את הפנים. בהתחלה כשהיה לוחץ יד עם אינדיגו היה נגעל. "אבל אחרי שבועיים התמכרתי". הבין שהאינדיגו מבודד אותו מקרני השמש ומוריד את חום הגוף בשתי מעלות. אבל לא רק במובן הזה מאזן הצבע את הטבע.
בחברה החם-שמית של הסהרה מי שכהה יותר נחות יותר. הגזענות, מסתבר, הייתה שם עוד לפני הקולוניאליסט הראשון. האינדיגו, לפחות במפגש הראשון, מקנה לכולם גוון זהה. מעמד זהה. לא פעם טעו אפילו בגיל רון-שמע ופנו אליו בטמשק, שפתם של בני הטוארג.
אם ביום הם צבועים זה לזה, בערב המסיכות נופלות. מדורת השבט כאן אינה תוכנית טלוויזיה פופולרית אלא באמת אש מלכדת. צוחקים. מקשקשים. מפצים עצמם על שתיקת הבוקר. לפעמים ניסו ללמד אותו טמשק ונגנבו מהמבטא. ההכנות לארוחת הערב היו נפתחות בהכנת ה"ליבה", הלחם של הסהרה. הכינו גוש בצק מדוחן, וכשהמדורה הייתה לגחלים, יצרו גומה, פיזרו אפר, הניחו עליו את הבצק וכיסו אותו. כעבור זמן היו מוציאים את הבצק האפוי, מנערים את האפר, קורעים לחתיכות וטובלים ברוטב.
באזור עם מים כמו נהר ניז'ר זה רוטב עגבניות ושום או ציר בשר עז. באזורים צחיחים זה שמן ותבלינים. מדי פעם היו מוסיפים אפונים וקטניות אחרות, שוחטים עז או גמל. לאחר הארוחה הסהרה הייתה שבה למתקפה. הטמפרטורה הייתה מגרדת את המינוס 1, וכולם היו מתכנסים קרוב לאש.
ההכנות לקראת השינה בסהרה מחייבות דייקנות כירורגית. הנעליים מאופסנות בשקיות ניילון שלא יקפאו מקור הלילה. האנשים מתכרבלים ב"פרוואה", מעיל מרופד בצמר כבשים, שולפים מהמדורה גחלים, מניחים ב"דרדה", סלסילה מחישורים של אופניים, ובתנועות סיבוביות של מיידה פטיש אולימפי, מלהיטים את הגחלים. כשנעשים ארגמניים נשפכים לכיס שנתפר בשולי הפרוואה בחלק שבין הרגליים - "הם חיממו לנו את הביצים" - ואז צוללים במהירות למעמקי ה"בטניה", שמיכת צמר כבשים עבה. והיו לילות שגם בכל אלה לא היה די. תוך כדי תנומה גוף התקרב לגוף כדי לישון כפיות עד עלות השחר.
הבוקר מסמל שיבה קטנה לחיים. ניצחון זמני במלחמת הישרדות ישימונית. כשרוצים לומר "בוקר טוב? או "שלום" צריך לגעת בגב כף היד באפו של האיש העומד ממול. אם ירצה להשיב יעשה ההפך. ארוחת הבוקר פשוטה מאוד, אך מחזיקה אותך על הרגליים לאורך כל היום. זה יהיה תמיד חלב גמלים שרתח חצי שעה ובו גושי סוכר, תמרים ודוחן. בשלב מסוים וכאילו באקראי מתחיל החיטוט ב"בוקלות". המילה "בוקלה" מזכירה קצת את אחותה הפרטצ'ית "פקלאה". מדובר בתיק צד מעור גמל שהנווד אוגר בו את רכושו: רצועות צמיג לסוליות נעליים, מתכות ממכוניות, כלי נשק או כדורי 7.62, שקיות ניילון וגם חרוזי אמבר, זכוכית או נחושת שהם הכסף של הסהרה.
מה קונה לי חרוז אמבר?
"מלח, למשל".
ומה בחתיכת נחושת?
"תלוי במשקל הנחושת, באיכותה ועד כמה היא מעובדת. ברוב המקרים זה מספיק למים".
אבל הלהיטים הגדולים בבורסת ה"בוקלות" הם פנסים קטנים עם סוללות, סוללות נטענות, קופסאות לאחסון אבקת האינדיגו. המבוקשות הן ה-Film Box של הצלמים. השוות ביותר הן אלה בעלות המכסה המסתובב. כל מה שלא תניח בהן יהיה נעול כמו מטילי הזהב בפורט נוקס. בני שבטים רבים לא מודעים לתנועה הסיבובית שתפתח את הקופסה.
כשנסגר המסחר ב"בוקלות" מתעורר הרצון לדבר עם היקום. כמיהה שדבקה גם בגיל רון-שמע. כשהיו פורשים בהתחלה את שטיח התפילה, היה מביט בהם מהצד. אחר כך עשה איתם יוגה כל יום. כשהרגיש שהוא פעיל מדי לעומתם, פתח בהנחת תפילין. הם הביטו בו משתאים. הראו לו קמיעות עור עם אותיות דומות לעבריות והניחו אותם במרכזים האנרגטיים שבהם מניחים תפילין: על המצח ועל זרוע שמאל. הטוארג והוודאבי לא נחשבים מוסלמים בהגדרה המסורתית. הם קוראים לעצמם "מואמינין" (מאמינים) ולא תמיד מזכירים את שמו של הנביא. מבינים את התפילה במשמעותה הטכנית, אם אפשר לקרוא לזה כך. יש מישהו ששומע אותך ואתה ביחסים איתו. אם תיתן לו תשומת לב, הוא ייתן לך.
הסהרני הוא איש שנותן, סבור גיל רון-שמע. אבל לא לכולם. "מי שיש לו בעיית אגו טריפ, מין ערס וולגרי כזה, שלא יבוא לאפריקה". כי אין ערסים יותר מהאפריקאים. "אם הם נדלקים עליך בקטע לא טוב - הם קורעים אותך".
הנוסעים האנגלים בתחילת המאה שעברה היו מודעים לפגיעותו של הבא לאפריקה. "בדידותו של האדם הלבן", קראו לזה. אין ספק שזה קיים גם היום, דבר שגורם תלות מוחלטת במורה הדרך. הוא יותר מחבר. הוא נותן חסות, הוא עיר מקלט. הנה הסיפור על מאמדו - חבר ומורה דרך. לכפר דמונגו שבין מאלי למאוריטניה הגיע רון-שמע קודח. לא אכל, לא שתה, שלשל את נשמתו. תוך ימים איבד 12 קילו.
אבל מאמדו הביא מהשמאן שורשי כורכום, ג'ינסנג וג'ינג'ר. הניח בבד, שפך מים, הזליף לפיו, לאפו ולבית שחיו, הדליק לידו קטורות ועלים. האיש הטוב הזה עשה בשבילו הכל. אפילו ניקה אותו מצואתו. העביר בד לח על פניו ולחש: "סה בון, סה בון (זה טוב, בצרפתית), אתה תנצח את השד, בן אדם". אחרי שלושה ימים חזר לחיים.
הסהרנים שמסביב חזרו להפעיל טרנזיסטור. כשהגיעו לנווה מדבר ליד אסקאן שבמאלי התנפלו עליהם שודדים חמושים בקלצ'ניקובים. "רעדתי כי כל ההקלטות היו איתי". מאמדו נשכב על הציוד, אך התוקפים בכל זאת הצליחו לשלוף את המיני דיסק. מורה הדרך התעקש. הסביר שרון-שמע פועל למען השבטים. שהוא רוצה לחשוף את המוזיקה שלהם. לרומם אותה בעולם. "בסבלנות הסיט אותם מהגרידיות, מהרצון לשדוד את האדם הלבן". בסוף נתן להם כמה מתנות והם נפרדו. "לולא מאמדו היו דופקים בי כדור".
פעם זה כמעט קרה. שוטר בגמביה בדק את הדרכונים, הבחין שחסרה חותמת ופסק: "אתם סוכני מוסד". בחקירה הואשמו בכך שרצו לקנות נשק ולמכור סמים. המוזיקאים בתגובה שלפו כלים ופצחו ב"שר הממונה" של רבי שלום שבזי. הפיוט כישף את השומרים. כשבאו לקחת את הישראלים לעוד חקירה, סירבו לוותר עליהם. בסוף הועלו על מונית, גורשו לסנגל והמשיכו לטימבוקטו.
טימבוקטו חבה את חייה לאישה - בקטו מלכת חבל הסהרה בתוניסיה. יש אפילו אומרים שהייתה יהודייה. לפני כ-1,300 שנה חצתה את הסהרה וחפרה באר - טים, בלשון הטוארג. מכאן שם העיר - טימבוקטו. לפי אגדה אחרת שם העיר נובע אמנם משמה של אישה, אבל קראו לה טימבוטו, "הגברת עם הפופיק הגדול".
טימבוקטו אהבה תמיד את העמימות. "אפריקה הרחבה זוהרת בקרני החמה/ הגבעות עוטפות היטב את העיר/ כמו אלה שצפו בלילה של העולם הישן? / או כמו השמועה עליך טימבוקטו/ חלום שברירי מערפילי הזמן". הבריטי אלפרד טניסון כתב את שורותיו ב-1829 ולא במיוחד אהב אותן. אבל הן העצימו את האקזוטיות של טימבוקטו. כמו גם דרך המשי שחוצה אותה.
כשגיל רון-שמע הגיע לעיר מצא תושבים בצדי הדרך. מנקבים במבטים את שיירות הלנדרוברים, האוטובוסים, הקומנדקרים של לגיון הזרים. ככל הזרים, שוכנו הישראלים בחאן-בוקטו שננעל בתשע בערב ועל המקומיים נאסר להיכנס אליו. בוקר אחד פגשו חבורה צבועה שהמתינה ליד השער. אלה היו בני שבט הסוהארי. צעדו שעות למען ההזדמנות להשמיע את שיריהם.
רון-שמע והחברים הקשיבו והקליטו. חודשיים שהו בטימבוקטו ואחריה המשיכו לאסוף מוזיקה. מכפר לכפר, ממאהל למאהל. בכל מקום היו אלה המוזיקאים, המכשפים, השמאנים שהתאוו להציע את צליליהם. החומרים סוננו ונבחרו כוכבים גדולים של אפריקה כשייח דיאגנה, עדי סנגל ועבדללה אומונו. אחרי המוזיקה, רוןשמע היה מספר להם על אברהם, על משה, על אביו שנולד במצרים. כשדיבר איתם על "נבל דוד", אמרו שזה דומה לשלהם, רק שהם קוראים לו "קורת דאוד".
אפריקה הזדחלה למוחו והתנחלה בה. הרגישות, האסתטיקה, הריח, הוא חש שהכל משתנה בו. שהוא חלק מהמשחק. שהוא נטמע בהוויה חדשה. ענני השתן באוטובוס חדלו להטריד. גם לא הריר שנוזל עליו מפי הנוסע לימינו. הרי רק אתמול חטף שפריץ דם מכבש ששחטו לידו. הסהרה ריסקה מושגי קניין כמו "שלי", "שייך לי", "הבאתי איתי". כשהאוטובוס היה עוצר בימים הראשונים אחרי 15 שעות נסיעה, היה מתייחד עם שקית האגוזים שלו: כי הוא צמחוני, כי היא שלו, כי הם ממילא אוכלים בשר עזים. אבל הזמן החולף פיתח רגישות למבטו של ילד והוא נתן לו קצת בוטנים. ואז מישהי העבירה לו קצת לחם תירס, "ואלה שפעם נראו כבני שבט מוזר, הפכו להיות המשפחה שלי".
לפעמים היה שולף קונכייה מהארץ ומציג אותה לאנשים שמעולם לא ראו ים. שהעבירו חיים באוקיאנוס של חול. הקונכייה עברה מאוזן לאוזן. הם שמעו את רחש הגלים ולא ידעו את נפשם. אחר כך היה מספר על מטוס, על רכבת, על קומקום חשמלי. "כל הדברים שלנו נראים כל כך פשוטים". ככל שנקף הזמן האהדה הפכה להזדהות. בערב אלכוהולי בחאן-בוקטו קרא פרופ' צרפתי: "אתם הקולוניאליסטים הרסתם את אפריקה". בשלב מסוים חשב לארגן לעצמו חיים באפריקה הזאת. "רואה את הגמד הזה??, הוא דוחף תמונת איש קטן, "הוא אחד מנגני הבס הגדולים באפריקה".
הגמד עם הבס, כך מסתבר, הציע לו להופיע במועדון שלו בטימבוקטו. 50 דולר ל"גיג", שזה ים כסף. הוא התחיל לחשוב, למה לא בעצם? ישלח מייל לאמא, יגיד שהוא מגיע רק פעם בשנה ויתאהב בגברת. והצלם שלו, אמיר, שמת על בלונדיניות, כבר מצא שם מתנדבת גרמנייה ושניהם הפסיקו לענות למיילים ונכנסו ל"שגאגה" מתוקה, "ואחרי חודש אתה מוצא את עצמך עם אנטי לחיים הקודמים שלך. למה לי כל הציונות הזאת? אתה צבוע עם האינדיגו כמוהם, חובש טורבאן כמוהם, הולך עם חרב קטנה כמוהם, שותה את התה כמוהם ועושה קולות כמוהם".
המצב הקיומי הזה גם התלבש יפה על הטסטוסטרון. על הפוזה הגברית. הוא יחיה בשקט, יהיה פטור מדיבור, תהיה אישה בבית, תקנה, תבשל, תעשה הכל. "אמא תמיד הייתה צועקת עלי: 'תוריד את הרגליים מהשולחן, מה אתה, אפנדי?', ועכשיו רציתי לכתוב לה: 'כן, אמא, אני הולך להיות אפנדי!'.
לא בטוח אם הסהרניות היו ממליכות אותו. כשהעמיקה היכרותו איתן, מצא שהן עדינות אך דומיננטיות. שקטות, אך יוזמות. הן היו הראשונות לדבר, לתקשר, לירות את ה-Parlez vous Francais? " זה בלט במיוחד בשבט הוואדאבי. שם גם הכסף באחריות האישה. ואצל הטוארג גם חלק מהמוזיקה. הן שמתופפות, לא הגברים. כשראו אותו מכה בדרבוקה פרצו בצחוק והדביקו לו את הכינוי "בונגו אדו", "איש עם תוף".
הוא ראה נשים יפות מאוד. סקסיות, מקועקעות. החזה אינו נחשב איבר מין והיה חשוף תדיר. אל-קאעידה נאבק בגילויים האלה, וככל שהן קרובות יותר לערים ולמסגדים הן מכוסות יותר. אבל האיסלאם הקיצוני עדיין לא הצליח להעלים את ה"גרול".
הגרול הוא עדות לשלטונה המיני של האישה. לחופש הבחירה שלה. במוסד הזה דווקא הגברים הם שחייבים לעשות עיניים. הם שמצטבעים, ששמים נוצות יען, ששואלים את עצמם: "תהיה מישהי שתיקח אותי הלילה?".
גם נשואות מתייצבות בגרול?
"יש גרול מיוחד לנשואות".
שזה בעצם חילופי זוגות.
"יש בחיים הסהרניים משהו שלא נותן לזוגיות לשקוע לתבנית. כל מי שחווה שיממון מיני מגיע לגרול".
האם תנאי החיים במדבר מכתיבים מוסד מהסוג הזה?
"בהחלט. יש נשים שבעליהן באורחות מלח. וזה סיפור שיכול להימשך שנה וחצי שנתיים. היא לא יכולה להסתובב במדבר בלי גבר שישמור עליה או יספק אותה. הם מכירים במיניות כצורך, כמו אוכל".
היית בגרול?
"לעתים היו גוררים אותי, אבל ברוב המקרים לא נבחרתי. אין לי שפתיים, אין לי אף".
וכשנבחרת?
"נמנעתי. לפני צאתי הייתי נודר 'נדר חם' (ע"ש חם, אבי אפריקה) שבאפריקה אני לא עושה סקס".
למה?
"חוץ מהמחלות, סקס באפריקה יכול לגרור תגובות רגשיות קיצוניות. אתה יכול לחטוף סכין בבטן על סיפור של קנאה".
אבל בלילה אחד, באבנה שבסנגל, לא היה רחוק מזה. אחת, מאוכזבת קשות ונחושה במיוחד, העיפה מחלונו את הרשת, חדרה פנימה והציעה את עצמה. אלא שהוא, חזק בנדרו, ענה: "No sexy". האישה התחילה לחבוט בו בפראות והוא לא החזיר. האח זוהר רון שמע את הזעקות, נחלץ, הפריד, הסביר לגברת שאחיו הולך רק עם יהודיות.
הגנרל של הטוארג במאלי הוא שייח באנו מעמדי. לילה אחד הקשיב לעלילותיו של רון-שמע בצה"ל, לבנון במיוחד, והתרשם מאוד. עם שחר הציע לו את בתו, ג'ואנה היפה. "תהיה איתה", הפציר בו, "היא טובה בשבילך". האורח ניסה להסביר למה לא, אך המתורגמן רמז שיחדל. הגנרל עלול לקבל את זה לא טוב. "קח אותה ואל תשכבו", יעץ לו. וג'ואנה הייתה באמת יפה. בת 24. עיניים גדולות, קעקוע בשפתיים. האנגלית שלה שטפה ונוצר חיבור חזק. כמה ימים העבירו יחד. בלילות ישנו לחוד.
הטקאמבה מתחילה בשקיעה, כשהחול מתקרר וצל יורד על המדבר. מתופפים או גיטריסטים פוצחים בנגינה. אלפי אנשים זזים בקצב. עושים תנועות גליות בידיים. יוצרים שדה אלקטרומגנטי "שנוגע לך בכל שערות הגוף". אחרי כמה שעות משתולל הטראנס, ובפה אמריט, טעם מתוק של נקטר. רון-שמע הכיר עוד מהודו את הטעם. "האמריט משביע כל תשוקה", הוא אומר לי, "אתה עולה מעל החומר, טס בסוטול, צוחק בלי להבין למה". שיא הטקאמבה נרשם ברגע שהראשון נופל ומאבד הכרה. אז ישלפו הלוחמים את חרבותיהם - 1.80 מטר כל אחת - יקשרו לעצמם את העיניים ויילחמו עיוורים. מצליפים באוויר בחרבותיהם. פקשוש מקרי יכול לעשות ממך שניים. באחת הטקאמבות ליד הבאר הגדולה של אסקאן היו רק נשים. הן היו צבועות באינדיגו, הניפו בד לבן שחובר בטבעת לאצבע ורקדו בחזה חשוף. כשהירח היה במלואו לעסו אגוזי קולה לשמור על ערנותן. לעסו וירקו.
באותה טקאמבה הקליט את מה שיהיה ל-"Dream", שיר מספר 2 ב-Soof. באיזה שלב מצא את עצמו בוכה בצד. תמונות מעבר נשכח חזרו להתרוצץ בתודעה. אינתיפאדה. מחנה ג'בליה. חיפוש בבית שבעליו מת מזקנה. זקנות פורעות את שערן, רועדות במין טראנס כמו אלה שבטקאמבה באסקאן.
אסקאן זכתה לתיעוד עולמי ולא בגלל הטקאמבה. לא רחוק ממנה נפל מטוסו של אנטואן דה סנט-אכזיפרי. "משהו נשבר במנוע של המטוס שלי“, כתב ב“הנסיך הקטן“. הטוארג יודעים בדיוק איפה כל זה קרה. השרידים עדיין שם. גם עצי הבאובב. בני השבט מספרים ששד קילל את הבאובב. לכן שורשיו צומחים כלפי מעלה והעלים כלפי מטה. אלא שאין כמעט עלים כי הג‘ירפות אוכלות אותם. מה שלא מזיז בכלל לבאובב. לנסיך הקטן מסביר הטייס ש“עדר שלם של פילים לא יתגבר אפילו על באובב אחד ויחיד“.
הבאובב מלווה את הנוסע ממאלי לסנגל, "ארץ העצים הרוקדים“. לאחר 50-40 שעות במכונית שמקרטעת בדרכי עפר אדומות, נדמה שהעצים פוצחים במחול. "פתאום אין קווים ברורים בין משוגע לנורמלי. פתאום אתה הזר המשוגע שיושב בגסט האוס ואומר לצ‘כי שזה עתה הגיע: "הולך לחצות את הסהאל, אהה? לרקוד עם העצים“.
פעם המחול נקטע באחת. הנהג לחץ בפראות על דוושת הגז ושבר למשאית את השאסי. "ישבנו באמצע הדרך והתפללנו לא להתפגר“. המכונית הראשונה - מרצדס - הגיחה כעבור 12 שעות. באין מוצא עקרו ממנה את רצועות הביטחון ועשו מהן סוג של כבל. המרצדס גררה את המשאית כל הדרך.
הדרך הובילה אל הג‘וג‘ו. עולמם הפסיכודלי של המכשפים והשמאנים. אחד הטקסים היה אצל ה“דוגון“ במאלי, שבט אנימליסטי שמאמין בכוחן של החיות. המכשף במסיכה רקד כשגיל רון-שמע בין המתופפים. לאחר כמה שעות השתטח והתחיל לפרפר. כשאנתרופולוג צרפתי לצדו, ראה כתם ירוק זרחני מרחף מעל המכשף. כעבור כמה דקות ההוא קם וסיפר שכך הוא מוציא את נשמתו.
אצל אותו שבט דוגון ראה גם שיעור תיפוף. מורה ותלמיד שישבו זה מול זה. מקנה במבוק נשף המורה לאפו של התלמיד אבקת כבד של גורילה לבקנית מקונגו. אחר כך העביר לו דרך גלגלי העיניים אלפי קצבים. "מחר כבר הכל יישב אצלו חזק בראש".
סהרה עדיין יושבת לגיל רון-שמע בראש. באה לו בלילה. באחד החלומות הוא שט בסירה על נהר ניז‘ר. התחושה היא שהוא מחפש משהו. רואה טוארגים. על הדיונה מאחוריו, הבית שבו נולד ברמות השבים. הוא מגיע לחדרו מאז, פותח "בראשית“ ועדיין לא מוצא את מבוקשו. "ייתכן שלחלום הזה יש סוף ברסלבי“, הוא אומר, "שכל מה שאתה מחפש מצאת בבית“. הבית שלו הוא זולה נסתרת. יקום אפריקאי קטן. לרגליו נעליים עם סוליית צמיג שהביא משם, תחת מיטתו מקופלת ה“בטניה“, אותה שמיכה שהעבירה איתו לילות קפואים, על הקיר תלויה ה“בוקלה“ שנשאה את אוצרותיו. חסרה אמנם ה“שגאגה,“ אבל הדיונות של בית ינאי הן בכל זאת נחמה.
האלבום "Soof" הוא תוצאת 20 שנות נדודים של גיל רון-שמע בעולם. הדגש הפעם הוא על אפריקה והסהרה. מדובר בפרויקט רב תרבותי ובו אלבום, וידיאו ארט ותערוכת תמונות שנולדו בעת המסע ביבשת השחורה. באלבום שירים שהקליט רון-שמע ומשתתפים בו מוזיקאים אפריקאים כאלפא בלונדי (חוף השנהב) ומקומיים כמוש בן ארי, זהר פרסקו ועוד. השירים בתשע שפות ומלווים בעשרות כלים. Soof מבטא חיבור בין מוזיקאים ידועים לבין אנשי המדבר, בין מוזיקה שבטית עתיקה לבין מחשב וביט אלקטרוני וחשמלי. הדיסק מסיים מסע השקה ראשון והוא נמצא בחנויות.
במסע לסנגל השתתף גם דביר כהן ("העיראקי"), שהיה המנהל הטכני של כל ההקלטות, זוהרון, אחיו של רון-שמע, שהיה הארט דירקטור של הפרויקט ואמיר קידר, שצילם במאלי. את האלבום עשה משה דעבול עם רון-שמע. בין החברים בלהקה גם המתופף אליזה (24) שהגיע לפני חמש שנים מחוף השנהב. רון-שמע רצה להביא להופעות מוזיקאים מהטוארג, אבל נאלץ לוותר בגלל שלטון אל-קאעידה במזרח מאלי. לאחר שסרק את המועדונים בתל אביב, מצא את אליזה ב"בארבי". "נדלקתי. לדעתי הוא אחד המתופפים הטובים בארץ". אחר כך התברר כי באביג'אן גר שני רחובות מאלפא בלונדי, שמשתתף באלבום. "soof ואליזה", אומר גיל רון-שמע, "הם תרכובת מעודכנת בין מוזיקאים ישראלים לבין מהגרים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם