לישון עם היפופוטמים: מסע בספארי של זמביה
ספארי הליכה בעמק נהר לואנגווה בזמביה, בקצה השבר הסורי-אפריקאי, מבטיח מפגש ישיר עם פילים, אנטילופות ואריות שכמעט לא פגשו בציוויליזציה. פינוקי החיים המודרניים מוגשים במחנה האוהלים
אנו מצויים בקצהו הדרומי של השבר הסורי-אפריקאי, בעמק הנהר לואנגווה, בצפון מזרח זמביה. אנו אורחיו של מחנה הספארי "מישורי הזברה", כשמו של חבל הארץ שבו נטוע האוהל שלנו. שקט שורר סביב בעוד ההיפופוטמים מתרחקים. גם אנו אחרי אכילה ושתייה כהוגן, בסופו של יום ארוך, שכלל צעידה ביער בעקבות קולות חיות בר. אנחנו הוזים לרגע, ואז הענפים רועדים והפילים מגיעים. הם צועדים בעדינות כדי לא לפגוע במחצלות הפלסטיק ובכיסאות הגן שלנו. אנחנו מציצים החוצה מהחלונות של האוהל ונדהמים מהעדינות שבה החיות האלה נעות.
אני פונה לישון, ובטרם תרדמה מנסה להבין מי בחר להציב את האוהל מתחת לעץ ה"נקניקיות" הצמחוניות. האם עשו זאת מתוך מחשבה או שזאת מתיחה שנועדה לתת תחושה של אקשן לתיירים? גארת הוול, המנהל של מישורי זברה, מחנה המטיילים המצוי בחלק המרוחק של הפארק הלאומי דרום לואנגווה, מניד בראשו. "אין מצב", הוא אומר. מאחוריו 20 שנות ניסיון בשטח, והוול, הנטורליסט הראשי של חמשת הלודג'ים בשמורת הטבע, אומר שכאן בשטח, במקום שבו אנחנו הפולשים, הבטיחות היא החוק מספר אחת.
במילים אחרות: הוא לא מרשה שיישפך דם במשמרת שלו. "אם מזג האוויר יתחמם, אתם תודו לאלוהים על הענפים הגדולים של העץ", אומר מילמיה בנדה, מדריך וסגנו
נהר לואנגווה, בתולי וזורם ללא הפרעה, הוא הסיבה שבגללה אנחנו - וגם חיות הבר - נמצאים כאן. הנהר, שזורם בעקלתון דרך מישורים פוריים, הוא מקור חיים למגוון עצום של זנים, ממש תיבת נוח זמבית. מפילים ועד אנטילופות, אריות, נמרים, תנינים ולצדם היפופוטמים - כולם פורחים במקלט הזה של הטבע. "כשחיים איתם, באמת מרגישים קרובים לחיות", אומר הוול. "ואתם תראו אותם, ברגע שתדעו לאן להסתכל".
במהלך העונה היבשה, שהיא גם עונת הטיולים, מאפריל עד אמצע אוקטובר, בורות המים המתייבשים דוחפים את חיות הבר לכיוון הנהר. זה מביא אותם גם קרוב יותר למחנה שלנו ולעצי "הנקניקיות". כמו אצל חיות הבר גם אצלנו הרגליים יהיו כלי התחבורה היחיד, תזכורת לנחיצותם של נעלי הליכה טובות.
חוץ מהנסיעה בת שלוש השעות משדה התעופה מפווה - והחזרה כשעוזבים - הליכה היא שתיקח אותנו לאורך המישורים, לצד הנהר ואל המדורה, למתאבנים ולבירה מול השקיעה. "הדרכים נגמרות כאן, כך שאת הקטע האחרון צריך ללכת, בערך חצי קילומטר", הכריז הוול כשהגענו בפעם הראשונה. "אני רוצה שתראו את הנהר ואת המחנה תוך כדי הליכה ברגל. אתם צריכים לחוות אותו כמו שראשוני החוקרים חוו את זה פה".
בעודנו מעכלים את החדשות המטרידות האלה, הצלחנו לחייך לשלושת עובדי המחנה שצעדו בטור וסחבו את המזוודות הכבדות שלנו על ראשיהם. אנחנו הולכים בשיירה אחרי הוול, ובטח נראים בדיוק כמו הנרי סטנלי שחיפש ב-1869 את דיוויד ליווינגסטון: עיתונאי עייף בבגדי חאקי מרופטים שנסחב אחרי שורה של פורטרים מזיעים.
מחנות של הליכה בלבד, כמו מישורי הזברה, הם כנראה הדבר הגדול במחנות הספארי האפריקאיים בעשור הנוכחי, ובאופן אירוני, הם גם הדבר העתיק ביותר. האירופים הראשונים שהגיעו לעומק היבשת השחורה - הרפתקנים מחפשי תהילה, כורים חמדנים ומיסיונרים חסרי מעצורים - לא צפו דבר אחר אלא ללכת. אפילו אחרי שהמשאיות הגיעו, ציידים וצלמים חנו באוהלים, צעדו ברגל כדי לארוב לטרפם וברחו ברגל מפני אריות זועמים.
מחנה ההליכה המאורגן הראשון לתיירים נוסד במישורי הזברה בשנת 1961 בידי נורמן קאר, סייר לשעבר ופעיל איכות סביבה. מאז הפכו מחנות ההליכה הקשוחים הללו למעין סוג של חותם מזהה עבור זמביה. מרבית בקתות הספארי הן יוזמות מסחריות, כמובן, שנסמכות על חצי תריסר רכבי שטח ומדריכים שמודיעים זה לזה בקשר על הימצאותן של חיות גדולות בשטח.
האורחים מקבלים תמורה מלאה לכספם: תמונות קלוז אפ של אריות מפהקים ושל פילים מריעים. הנורמה היא של פאר ושל צוות גדול, לרוב מקומי, החל מהמנהל, הסיירים והמדריכים ועד השף, שוטפי הכלים, המשרתות, המכבסות ואנשי התיקונים. "אנחנו בנויים לאנשים שכבר היו בספארי בעבר, אבל עייפים מלשבת ברכב", אומר הוול. "אנשים סקרנים שרוצים להתרחק מאדי האגזוזים ולהתחבר לקרקע. הם רוצים לשמוע את העשב היבש מתבקע ומתחת לרגליים ולהריח את האדמה", הוא אומר בעודנו נאספים באוהל האוכל, לשיחת אוריינטציה של היום הראשון. בימים הקרובים, הוא מבטיח, נעקוב אחרי עקבות, נהיה ערניים למפגשים בלתי צפויים ו"נראה את החיות כמו שהן בטבע".
כמו בכל בקתות הציד, היום שלנו מתחיל בשש בבוקר, כשהאוויר עדיין קריר ובעלי החיים פעילים. ביום הראשון מתיוס, המאבטח החמוש של המחנה, מוביל אותנו למסלול מעגלי של נהר צ'יבמבה. הוול מלווה מאחור עם משקפת ותרמיל עזרה ראשונה, כובעים, ציוד הישרדות, מים וקרם הגנה נגד קרינת השמש. אנחנו, האורחים, קבוצה של שישה, לבושים חאקי ומשתרכים מאחור. המדריך רבסון בנדה שומר עלינו שלא נתפזר. "טורפים אוהבים להיטפל לזנבות של הקבוצה", הוא אומר לנו בחיוך.
התרמיל של בנדה מתפקע מציוד לשעת התה: גזייה, קומקום, שקיות תה, עוגיות, בראוניז ומים. פה ושם קבוצות של פוקו (אנטילופה אפריקאית) רועות בשלווה ומרימות את ראשיהן כדי לראות אותנו עוברים. שלוש ג'ירפות ואנטילופת סוס שחורה היו יותר חשדניות ופנו לתפוס מחסה בין העצים. אחרי שעה של הליכה, עם עצירות כדי לזהות צמחים, מתיוס והוול עוצרים כדי לבחון עקבות של אריה. עם עקצוץ של פחד, אנחנו עומדים במקום ומסתכלים ימינה ושמאלה עד שהוול רואה שתי לביאות במרחק כ-50 מטר , חבויות למחצה בעשב הגבוה. הן נועצות בנו עיניים לדקה ארוכה, חסרות תזוזה, ואז רצות לכיוון האחר ונעלמות.
בכל יום אנו חווים דפוס דומה. סיור הבוקר נמשך משש עד 11, אחריו ארוחת צהריים וזמן למקלחת, כתיבה ביומן או הורדת תמונות למחשב. מ-4 עד 6 אנחנו שוב יוצאים לדרך, הפעם בחיפוש אחרי משפחת פילים שמתקרבת לנהר או כדי לצפות בהיפופוטמים לועסים ונוהמים. בעת דמדומים אנחנו מתכנסים מסביב למדורה לכוס יין ולערב של סיפורים לאור כוכבים. המדריך שלנו מלווה אותנו בפנס לאוהל, למקלחת חמה, זחילה מתחת לכילת היתושים אל מזרן של מחלקה ראשונה ולשינה, לקול מקהלת ההיפופוטמים.
אחרי שעברתי גם ספארי הליכה וגם ספארי ג'יפים, אני חייב להודות שאני מעדיף את הנוחות והטווח שכלי הרכב מאפשרים. עם זאת, אם אתם כמוני, לא תוכלו באמת להגיד שהייתם בזמביה עד שלא תרגישו אותה דרך הרגליים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם