רחוק מטהראן: אירופה בתמונה
במדרחוב עגמומי בעיר קטנה בגרמניה, עמדה מזרקה שבטבורה פסל של בחור צעיר. בלי ידיעתו שימש רקע למפגש מרגש עם אישה איראנית החיה בגלות. תלמה אדמון מנציחה את אירופה בעדשת המצלמה
עלינו מעמק הריין וכל הדרך זלג גשם על חלונות המכונית והעננים נתלו נמוכים מעל לשדות בוציים. חלפנו על פני יערות קטנים ועירומים ופעם אחת עצרנו לצד נחל שחתר בין איי קרח. גשר מתכת תכול וצנוע נמתח מעליו, והכביש פנה מתחתיו מצולק וצר, גדור בחומת אבן נמוכה. היינו בדרך לסאלומה.
העיר הקטנה שבה התגוררה פרסמה את עצמה כמרכז אבני חן, אבל לא היה בה כל זוהר. קדרות כהה רבצה על הרובע העתיק שהתכווץ מתחת לצוק מוזר. הסלע השחור גבה והעיק על רחוב יחיד שהתארך ונמלא בחנויות מותג מוגפות. חורבות מצודה רכנו ואיימו על הבתים, שרובם נצבעו בוורוד חסר עידון. מקיר הצוק ניבטו פתחו וחלונותיו של מנזר עתיק, שחדריו העמיקו לבטן ההר.
סאלומה ציפתה לבואנו, אבל התנשמה בהפתעה בטלפון. יש לה נימות קול מתעגלות ועוטפות. מין מנעד גרוני חם, שכולו נתינה חסרת זהירות. היא חברה אינטליגנטית שאינה נוקטת בגינונים מיותרים. אשה יפה וחכמה הנושאת את סבלה כאילו היה תרמיל שרצועותיו מותאמות לכתפיה מלידה.
אידאר אוברשטיין, גרמניה
צילום: תלמה אדמון
עלינו במדרחוב עגמומי והחנויות הסגורות צרו עלינו. במרכז הרחוב עמדה מזרקה שבטבורה פסל של בחור צעיר, חסר אפיון מזהה נוסף. כל הבעתו תמיהה גדולה וריקה כמו ידו הקעורה הנשלחת למעלה כדי לקבל משהו. השמיים עדיין היו קודרים מעליו וישיבתו הכלומית אמרה שהכול יכול לקרות אך דבר לא יקרה. הוא, כנראה, ימשיך להמתין שדבר-מה יישמט לכף ידו.
עלינו במדרגות עץ צרות אל הדירה הבוהמיינית של סאלומה. דארה היה באיראן בשליחות עבודתו. שני ילדיה שהו בבית הספר באותן שעות. התחבקנו ומיד פטפטנו כמו שכנות שהתגעגעו במהלך הלילה.
ריח תבשיל בשׂוּם מילא את הדירה הקטנה, שלושה חדרים ומטבח. מחלון הסלון רואים את המדרחוב. הספה
מלאה בכריות שסאלומה רקמה וקישטה באפליקציות בד עשירות. לקינוח הגישה מיני תופינים וגבינות לקינוח. לפני כן גדשה את הצלחות בנזיד בשר וירקות שבעבע בסיר גדול על הכירה במטבחה.
דיברנו על איראן. סאלומה התגעגעה לטהראן, לנהר שלה. היא חלמה לבנות בית קטן על שפת הנהר. היא תכננה לממש את כל אהבותיה בארצה. ספרות, שפות, תרגום, רפואה סינית, אפליקציות בד, בישול. היא רצתה לחיות בחופש במולדתה.
כשנפרדנו חיבקה אותי כאילו מחר נועדנו ניפגש שנית. הקלילות החמימה שלה דבקה בי והחנקתי את הדרמטיות שבמעמד. ירדנו במדרגות בדממה. הרמתי מבט כשיצאנו. ידעתי שתהיה בחלון. היא נופפה וחיוכה שטף את הרחוב הזר.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טיולים וידיעת הארץ -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם