סיפורה של טירה: אירופה בתמונה
בכפר קטן בצרפת נמצאת שאטו דה קורסל, טירה מרשימה שמאחוריה עומדת בעלת בית מרתקת. תלמה אדמון מנציחה את אירופה בעדשת המצלמה
זה כפר קטן, רק שלושים קילומטרים מפריז. שארל אזנבור הופיע כאן ערב אחד ב-1943, בעיצומו של הכיבוש הנאצי, ותושבי הכפר לא שכחו לו את החסד. על קיר אולם ז'אן ד'ארק, המתנ"ס המקומי, נקבע אריח לזכר האירוע. זה כפר קטן שמארח מדי שנה שוק יד שנייה המשתרע מתחנת הרכבת הצנועה ועד למגרש החנייה שמאחורי האולם. אירוע נוגד-צריכה רגוע, מחוייך וססגוני. ופעם בשנה נאספים ביער הסמוך עשרות אלפי אנשי שמאל מרחבי צרפת שחוגגים את יום "מאבק העובדים".
זה כפר כה קטן, שקשה למצוא אותו על המפה, מעט מזרחה מהעיירה ל'אִיל-אדם, שעל נהר וּואז.
הכפר החבוי ביערות מגונן על עברו. מבנים צנועים, שופעי חמימות, שער ברזל ישן מוליך אל גינה קטנה ועדורה. תרנגולות פלומתיות מנקרות בין ערוגות רוויות מגשם לילה. שקט בשׂוּם שט בגינה כזאת כל הלילה, והוא מוגן מכל עבריו בחומת אבן.
ומעבר לחומה מתנשאת הטירה שבכפר. שאטו דה קורסל ((Courcelles. מבנה ניאו-קלאסי שנוסד ב-1709 כמשכן לעונת הציד. הוא עבר מיד ליד עד שנרכש ב-1860 בידי סב-סב-סבה של בעלת הבית הנוכחית.
שאטו דה קורסל, פרל, צרפת
צילום: תלמה אדמון
תחילה מיהרה לעברנו סוכנת בית דשנה ופלטה קריאות נרגשות: נוֹ, נוֹ, נוֹ! אסור להיכנס. הפצרנו. עיניה חייכו. היא בקשה שנמתין מחוץ לשער. כשחזרה אמרה שנמתין מבפנים לשער. מאדאם אנטואנט סלמון-לגאנייר הופיעה מאפלולית המסדרון בהליכה מדודה. עיניה בחנו אותנו קצרות ואחר כך הובילה שיירת ישראלים אל הפארק.
שערה האפור נקצץ ביעילות של מי שוויתרה על החן אבל לא על המכובדות. לבושה במכנסיים ובסוודר הראתה לנו עצים בני מאות שנים. פלג זעיר חיבר בין שתי בריכות שהטבע כבר התפרע סביבן. מעל אחת מהן התקמר גשר עץ טחוב, עדין ביופיו כמִלה בשיר, אך רעוע משאת רגלי משוררת. עציצים מעטים, עטורים בתינוקות מלאכיים,
הראו לעולם שלפחות לגרניום האדום יש המשכיות.
הצוות מצומצם מאוד, אמרה גברת הבית. הגנן והסוכנת שמנקה רק עשרה מתוך ארבעים החדרים.
המארחת הכריזה בגאווה על גילה. שמונים. היא נוהגת במכונית קטנה בין דירתה בפריז לטירה שבכפר. הבניין הגדול הסמוך, מבנה מרשים בסגנון טיודור, מוקף צמחייה לא נשלטת. בעבר גרו בו הגנן והמשרתים. בשנות הארבעים אילצו הנאצים את בני המשפחה לעבור לאותו מבנה. פניה של אנטואנט, שהייתה אז ילדה על סף נעורים, חשפו זעם מאובן כשנזכרה בקצינים הנאצים שגרו בטירה. היא ליוותה אותנו לשער. אני ממהרת לחזור הערב לפריז, אמרה. בפרידה נמסו לפתע פניה והיא שלחה אלינו נשיקה.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טיולים וידיעת הארץ -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם