אין כמו יפו ביינות
בתוך החביות של כל יקב מסתתר סיפור. זה של יקב "יפו" מכיל את כל תולדות הארץ - ממלחיו של פרעה ועד לסטארט-אפ מודרני בענף היין
כשמשה צלניקר קרא בשנת 1998 ליקב שהקים בשם "יפו", הוא לא ידע באיזה נתיב מרתק יוביל אותו התחביב שהפך לעיסוקו המקצועי. כשנסע אחרי מלחמת יום כיפור ללמוד פיזיותרפיה באלזס הוא לא חשב על יין; הרומן שלו עם אן, סטודנטית לפיזיותרפיה כמוהו, הביא אותו לבית הוריה. אתה לא יכול לאהוב בחורה צרפתייה מבלי להתאהב ביין של הוריה.
שבע שנים עבדו בני הזוג הצעיר בצרפת עד שהחליטו לעלות ארצה. הם השתלבו במערכת הרפואית בישראל בהצלחה, אבל אצל משה כבר תסס חיידק היין. כשבנם סטפן עמד להתגייס חש משה שזה הזמן לפרק חדש בחייו. "כל חיי כפיזיותרפיסט נתתי ועזרתי לאחרים. הגיע הזמן שאני גם אקבל משהו מעבר למשכורת. הרעיון לטפל בענבים התוססים במקום בשרירי החולים קסם לי", מתאר משה את המהפך בחייו, "אן עודדה אותי. ילידת צרפת לא תעצור מישהו בדרכו ליין. היא המשיכה בפיזיותרפיה, ואני גררתי את משפחתי להרפתקה אונולוגית. חבר העמיד לרשותי מחסן ליד נמל יפו, ושם בניתי את הגלגול הראשון של היקב. השם יפו היה ברירת מחדל טבעית, והשם הזה נשמר גם כשגדלנו והיקב עבר לרמת-החייל".
כשסטפן חזר מהטיול המסורתי למזרח אחרי השחרור מהצבא עלתה השאלה מה כדאי שילמד. משה, שהכיר כבר אנשים רבים מעולם היין המקומי, הציע לו: "שמעתי שיש בפקולטה לחקלאות ברחובות קורס חופשי ליין ללא התחייבויות אקדמיות. למה שלא תנסה? בלאו הכי מגיל צעיר אתה עובד אתי ביקב". סטפן הציץ ו"נפגע", כמו אביו באלזס, שלושים שנה לפניו. הוא השלים תואר ראשון בתורת הצמח, נסע ללמוד באוניברסיטה בבון - בירת מחוז היין של בורגון - והשתלם שנה נוספת ביקב בבורדו. "כשטעמתי בעת לימודיי את היינות של בורגון הייתה לי תחושה מוזרה. השרדונה הלבן נראה לי חלש וחיוור, והפינו נואר האדום, תסלחו לי, אפילו שטוח וכמעט דלוח. עבר הרבה זמן עד שהפה שלי, שהורגל ביינות העוצמתיים שלנו בישראל, החל להבחין בגדולה המאוזנת, העדינה והנעימה של היינות הצרפתיים. היום, כשאבא מוכן לכנות אותי בתואר 'היינן הראשי של היקב', אני משתדל לחבר בין שני העולמות", מסביר סטפן את משנתו.
כששותים את יין הומאג' של יפו מבינים למה סטפן מתכוון. זה ממסך מקורי של מרלו קלאסי ומתון עם סירה, שמעניק לו פירותיות בסגנון יינות העולם החדש. זהו יין טעים שכובש את הפה בעדינותו.
יקב "יפו" מפיק היום כ-40 אלף בקבוקים בכל בציר. לפני כמה שנים הוא עבר ליקב יפהפה שנבנה כהאנגר של מטוסים על ידי חברה ישראלית במושב שנקרא אז רוגלית בחבל עדולם. בעברית קדומה, רוגלית היא גפן שגדלה באופן חופשי על הקרקע ללא הדליה מכוונת. באזור הזה היו תמיד כרמים ותעשיית יין מפותחת, שהגתות העתיקות מעידות עליה. בימים ההם רוב הגפנים היו רוגליות שהשתרעו על הקרקע. במקורות היהודיים משווים את גידול הגפן לתולדות עם ישראל: "בהתחלה נרפסת ברגל ואחר כך עולה על שולחן מלכים".
הקריניאן של יפו הופק מענבי כרם ותיק שננטש וגפניו כמו זחלו על הקרקע, וכל בקבוקיו נרכשו על ידי מלון "כרמים" המפואר שנפתח לאחרונה בהרי יהודה. בעוד שבני משפחת צלניקר מתלבטים אם להחליף את שם היקב ל"רוגלית", הוחלף שם המושב לנווה-מיכאל ושם היקב נשאר "יפו", כשם נמל הבית שלו.
לצד יין הדגל הריטאג', ששהה שנתיים בחביות אלון והוא ממסך בורדולזי קלאסי, הפיקו ביקב יין חדש בשם סובאג' - שכשמו כן הוא, קצת שובב, או שיותר נכון לומר עליו כי הוא פרא מחונך. הממסך האדום הזה הוא יין שולחני לא יקר, שמזכיר בטעמו אדום פירותי מדרום צרפת או יין אוסטרלי עממי. מעניין מה הסבא והסבתא האלזסים של סטפן היו אומרים עליו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם