על ראש הגבעה עומדת חורבה: טיולי געתון
תצפית עם נוף שמתפרע מהעמק ועד חוף הים, מערת קבורה ובור מים מהתקופה הרומית, טחנות קמח עתיקות וחִרבה עם עבר מסתורי ואפל. נחל הגעתון, לא רק נהריה
את סיורנו התחלנו במבנה השאיבה של עין־אשחר, אחד משלושת המעיינות הגדולים המצויים בנחל, וחלפנו על פני מעבר בקר. פה אני רוצה לנצל את הבמה כדי לספר משהו הקשור למעברי בקר. לפני 15 שנה נסעתי עם חברה לטיול באחד הנחלים ברמת הגולן.
כנהוג אצל בנות טובים, עמדנו וחיכינו לטרמפ. איש חביב וסימפטי אסף אותנו והוביל אותנו עד לתחילת המסלול. היינו עייפות ומותשות ושאלנו, כנהוג אצל בנות טובים, אם מתחשק לו להסיע אותנו עד לנחל עצמו, מרחק של 10 דקות. הוא היה נחמד, ורק שאל בחשש אם הדרך עבירה. כאן התעוררתי ואמרתי: "בטח". אבל מי העלה על דעתו שעוד לפני שנתחיל לנסוע, גלגליו של הרכב האומלל ייתקעו במעבר הבקר הדבילי שהוצב בתחילת השביל, כאילו שזה מה שפרות עושות כל היום, בורחות ממסלולים ועוצרות טרמפים. הסימפטי היה עדיין סימפטי, אבל נראה היה שהוא מתחיל לכעוס, ובצדק.
אז אני וחברתי ירדנו מהרכב ובמאמץ הוצאנו באופן ידני את גלגלי הרכב. אלא ששכחנו את העובדה הפשוטה שמעברי בקר הם כמו מפלצות או אלים הזקוקים למנחתם, וכשיצא הגלגל, רגלה של חברתי נתקעה בין הברזלים, וקולות פיצוח רגלה נשמעו עד לסוריה רבתי, שלא לדבר על צווחותיה. הנהג הביט בנו בשנאה הולכת וגוברת, ובצדק, והזמין לנו אמבולנס. השנים חלפו, לרגל שלום, אבל מי שתוהה מדוע לא עוצרים לטרמפיסטים ברמת הגולן, ימצא את התשובה בגוף הסיפור.
בחזרה לגעתון. מלווי התעקשו לעלות לתצפית החרוב. העקשנות השתלמה - הנוף התפרע מולנו מהעמק של געתון ועד חוף הים. המשכנו לכיוון מעיינות אט, שלידם מערת קבורה ובור מים מהתקופה הרומית.
משם המשכנו מהר לכיוון עין־מירב, שזיהינו לפי האיקליפטוס הגדול שנטוע ליד הבריכה הרדודה. הקטנים שבחבורה שכשכו רגליהם והסקרנים בה הלכו לבחון את השרידים בשטח, שהתגלו כטחנות קמח שפעלו כאן עד למלחמת העצמאות. עם גמר ההשתכשכות שמנו פעמינו אל חִרבת געתון העומדת בראש גבעה, ממש כמו הפרה מהשיר, רק בלי החזיר.
בעבר החִרבה הייתה אחוזה רחבת ידיים (וילה בלטינית) מעוררת קנאה של משפחת סורסוק, משפחה עשירה מאוד בעלת אדמות וקרקעות רבות.
המקום מתוארך עד לימי שלמה, המאה העשירית לפני הספירה – תקופת הברזל, אז, בהסכם עם חירם מלך צור, הוקם במקום יישוב יהודי שענה לשם גיאתו. שמעון בן שטח קבע את היישוב (שנקרא רייש מייא דגעתין) כיישוב גבול לענייני מעשרות וכד'.
גם בתקופה הצלבנית הייתה נוכחות במקום, וכמובן בתקופה העותומנית. וכך כתב סר אוליפנט על משפחת סורסוק: "כל אדמת עמק יזרעאל, לרבות חלק גדול מן ההרים שמאחוריו, היא רכושה של חברת בנקאים סורים עשירה ביותר, המפיקה ממנה הכנסה שנתית בשיעור מאתיים אלף דולר. בנקאים סורים אלה הם גם אדוניהם של כחמשת אלפים בני אנוש, המאכלסים כיום שלושים כפרים".
עד מהרה גיליתי כי אין כוח גדול יותר העשוי להביא את בני המקום לידי ציות מלא לדרישותיך, מאשר הזכרת שמו של סורסוק, והשמעת רמז כי יש לי הכבוד להיות אחד ממכריו הטובים. לא תמצא עריץ גדול יותר השולט שלטון ללא מצרים בחירויותיהם ובחייהם של נתיניו, ממיליונר עתיר נכסים זה. הוא עוד מוסיף ומרחיב גבולותיו משנה לשנה עד כי הגליל כולו נתון בסכנת נפילה לידיו... יש תקווה כי לא ירחק היום שבו יקומו לעריץ זה מתחרים אשר ייטיבו ממנו לעשות למען שיפור מצבם של הפלאחים, ולמען קידום עבודת האדמה שלהם, כדי שתקטן תלותם במלווי בריבית, המתעשרים כיום על ידי מציצת לשדם של אביונים אלה".
וביומן מסעו של גולדהר, יהודי נודד אחד נכתב גם על געתון: "ובימינו אלה היא אחוזת נוצרי עשיר מעיר ביירות נודעת במקום ג'עתון העתיקה. תראה פרדס גדול מעצי תפוח זהב, לימון ואתרוג כי עמדה על מים רבים".
בני משפחת סורסוק קנו זיכיון לסלילת הרכבת החיג'אזית, כי ידעו שהקמתה תעלה את ערך הנדל"ן שלהם. למרבה הצער, המרד הערבי בשנות ה־40 הבהיר שזה לא יקרה. המצב הביטחוני הרעוע גרם להפחתת פעילות החווה החקלאית עד להזנחתה. אנחנו חזרנו אל עין־אשחר ואחר כך נסענו לנהריה. לשם מה? בשביל הכרכרות כמובן!
איפה: מכביש 89 (נהריה־מעלות) פונים ימינה (דרומה) במסעף געתון לכביש 8833. אחרי קילומטר בערך יורדת דרך עפר שמאלה, מסומנת בכחול. ממשיכים בה שני קילומטרים מזרחה בעקבות השילוט המכוון לעין אשחר.
איך: מסלול יפה ומתוק. משובץ בהרבה פינות חמד. מומלץ להגיע מאורגנים לפיקניק.
כמה: חצי יום עד יום בכיף
גן לאומי מבצר יחיעם מצודה צלבנית, מבצר עותמני, מאבקם של אנשי קיבוץ יחיעם בתקופת מלחמת העצמאות, וכמובן סיפורה של שיירת יחיעם המפורסמת.
לא להחמיץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם