שישה דברים שלא ידעתם על פירות ארץ ישראל
איך מצליחים להעביר את פירות ארץ ישראל למדינות עוינות, איזה עץ תוכלו להעביר בקלות לגינה שלכם בלי שיקראו לכם גנבים, ומהי כנימת הפקאן הזהובה והמבהילה נורא–נורא? לכבוד ט"ו בשבט מביא איתמר גור נתונים מעניינים על פירות ארץ ישראל, כולל זה שהאירופאים לא יחרימו לעולם
מה שטוב במגורים במחוז צפון הוא שלא שולחים את הילדים לנטיעות בנחל קנה, ככה שאפשר להתרכז בחג ולתקוע ערימות של פירות יבשים עתירי סוכר וחומרים משמרים שהגיעו מתורכיה. בינתיים, וכדי שלא תהיה ברכה לבטלה, להלן כמה עובדות על החקלאות הישראלית — שאמנם עוד לא הצמיחה מתוכה מיראביליס, אבל נחשבת בעולם כמעט כמו ההיי־טק הישראלי.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ארץ ישראל מעולם לא הייתה מקום קל. חום, יתושים וביצות. יעברו עשרות שנים עד שצאצאי החלוצים מפולין ומרוסיה יתרגלו לתנאים האיומים של הלבנט. במפתיע, גם לעצים לא קל להכות פה שורש. את התפוח, האפרסק ושאר המינים שעלו לארץ מהנכר צריך להרכיב ולהתאים לסוג הקרקע והאזור האקלימי.
המינים המקומיים של שבעת המינים, לעומת זאת, משרישים בקלות רבה כמעט בכל מקום בארץ. רוצים רימון בגינה? קחו כמה ענפונים מעץ הרימון הקרוב למקום מגוריכם, תקעו באדמה והקפידו להשקות מדי פעם. בתוך זמן קצר תבחינו בלבלוב חדש פורץ, והנה יש לכם עץ רימון פרטי משלכם. הפטנט יעבוד גם עם תאנה, זית וגפן. שבעת המינים, זוכרים?
שדרות עצי פקאן עצומים מקשטים מקומות רבים בארץ. הפקאן הופך את השדרות והכיכרות לאזור מוצל ונעים בקיץ, כזה שרוח קרירה מתבדרת בו קלות. אך אללי, בשנים האחרונות נראים עצי הפקאן וכל מה שסביבם כאילו נמשחו בזפת שחורה ודביקה. מקור המטרד הבלתי נסבל הזה הוא כנימת הפקאן הזהובה. אל תיתנו לשם הרומנטי להטעות אתכם.
מדובר במין פולש שמוצץ את לשד עלה הפקאן, ותורם את שלו לאנושות בדמות הפרשות מתוקות כדבש. על הדבש המתוק והדביק מתיישבת פטריה שהופכת את כל התערובת הזאת לשחורה משחור. מאין הגיעה אלינו הפולשת האיומה? האגדה מספרת שחיילי צה"ל הביאו איתם שתילי פקאן נגועים כשלל מצרי ממלחמת ששת הימים. אגדה אחרת טוענת שחקלאי נמרץ מעמק יזרעאל גנב ענף של פקאן ממטע נגוע בארצות הברית. כך או אחרת, הכנימה הזוהבת לא מתכוונת ללכת לשום מקום, ולנו רק נשאר לבחור עץ אחר לגינה.
הידעתם? לא משנה איפה אתם בעולם, אם תאכלו שם בננה יש סיכוי גבוה שהיא הגיעה מישראל. כן כן, ישראל היא אחת מיצרניות שתילי הבננה הגדולות והמובילות בעולם. בגלל מבנהו הבוטני שיח הבננה לא מחזיק מעמד יותר מדי זמן, ולכן יש צורך לחדש את מטע הבננות אחת לכמה שנים. מה שאומר ששתיל בננה הוא "מוצר זהב" (אל תחפשו את המונח בגוגל, המצאתי אותו לצורך הכתבה), כלומר מוצר שהביקוש אליו ככל הנראה לעולם לא ייגמר. כן, קצת כמו קוטג'. ובכן, במעבדות קיבוץ ראש הנקרה הצפוני והשלו מיוצרים מיליוני שתילי בננות מתרבית רקמה שנשלחים לכל רחבי תבל. נראה את האירופאים מחרימים את זה. כן, נכון לגמרי. הם לא יכולים!
אבוקדו, תמרים ומנגו הם הפירות מובילי טבלת היצוא הישראלית. אלפי טונות גדלים, נארזים ונשלחים באוניות בעיקר לאירופה אבל גם למקומות אחרים כולל מדינות ערב, גם כאלו שלא מקיימות עם ישראל קשרי אהבה גלויים ואפילו כאלו ששואפות להשמדתה בנשק גרעיני.
השיטה עובדת כך: הפרי הישראלי נארז בארץ בקרטונים לבנים ללא כל סימן היכר ונשלח למדינה שלישית, נאמר קפריסין. בקפריסין מחליפה הסחורה ידיים, הופכת באחת ליבול נכרי ומשוגרת כדת וכדין באונייה של רשועים ארורים עד לשולחנות משפחת המלוכה הקטארית. אבל זה סוד, כן?
נפט עוד אין לנו, בקטע האולימפי אנחנו לא מי יודע מה, וגם בסדר וניקיון אנחנו לא מצטיינים. אותנו חנן הקב"ה במוח יצירתי במיוחד, או ככה לפחות אנחנו אוהבים לחשוב. אנחנו גם אוהבים לחשוב שישראל היא מעצמת חקלאות. אם לא בכמות, אז באיכות.
במעבדות מכוני המחקר החקלאי פותחו במשך השנים לא מעט זנים ייחודיים של פירות וירקות. עגבניית שרי היא אולי הפיתוח המפורסם מכולם. לצדה יש רשימה של זני אבוקדו, מנגו ופירות הדר. קלמנטינת אור היא דוגמה מצוינת לפיתוח שכזה. ענף ההדרים, שהיה לאחד מסמלי המדינה עבר משבר קשה ולקראת סוף שנות ה־90 של המאה הקודמת כמעט חדל מלהתקיים. דווקא אז הצליחו מדעני המכון הוולקני בבית דגן לפתח קלמנטינה שמתקלפת בקלות רבה ובעיקר טעימה־אש. הם קראו לה "אור", והיא העלתה מחדש את קרנו של הענף. שמעו של הזן המופלא הגיע לכל קצווי תבל.
כידוע, בשלוש השנים הראשונות פרי העץ הוא ערלה, ואסור ליהנות ממנו. בשנה הרביעית מכונה הפרי "נטע רבעי", ויש לאוכלו בקדושה בירושלים או לחלל אותו על כסף. עד כאן דאורייתא. אבל ארבע שנים בלי הכנסה מהמטע זה המון זמן גם עבור חקלאים שרגילים להפסיד.
אין ברירה, נדרש פתרון הלכתי יצירתי. ישבו חכמים על המדוכה ואמרו כך: נחשב את השנה שבה השתיל גדל במשתלה עוד לפני שהגיע בכלל למטע, כחלק משנות הערלה. הנוטע ישתול אצלו את השתיל, יספור רק שנתיים, והנה חסכנו שנת ערלה. פתרון מצוין, רק לא מסתדר עם ההלכה שלפיה עץ שניתק ממקומו וניטע במקום אחר סופר ערלה שלוש שנים מחדש. אהממ, מה נעשה? אהה, נגדל את השתיל בשקית. את השקית נניח על רשת בגובה 10 ס"מ מעל פני הקרקע, ונעשה בה חורים גדולים מלמטה. כיוון שהשתיל "רואה" את הקרקע וכיוון שהוא יכול להתקיים מגוש האדמה שבשקית לזמן מה, נחשבת לו השנה במשתלה לשנת ערלה אפילו שבשלב מאוחר יותר מעבירים אותו למטע.
אגב, הסידור הנוח הזה מתאים רק לדתיים, החרדים לא סומכים עליו וסופרים את שנות הערלה מהרגע שהשתיל ניטע במטע. כך נוצר מצב שבשנה הרביעית לחייו של העץ פירותיו מותרים בגבעת שמואל אך אסורים לגמרי בבני ברק. מבולבלים? גם אנחנו.
***
הכתבה התפרסמה במגזין מוצש
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם