ראשי » סגנון » אוכל

אין כניסה לגברים: בית קפה ראשון לנשים בסחנין

כשלנשים בסחנין שפוף ורע על הלב, הן הולכות למייסון ריא ואצלה יושבות. כפעילה חברתית שגדלה בעיר הערבית היא מאמינה שבית הקפה שפתחה הוא לא רק מקום בילוי בטוח, אלא אבן דרך משמעותית בהעצמה נשית בחברה המוסלמית

עשר בבוקר, סחנין. בבית הקפא "ניסא" מתגודדות כ-15 עובדות ניקיון ממכללת אורנים, רובן מוסלמיות, לשיחת היכרות עם מייסון ריא, בעלת המקום. "מה תשתו?" היא שואלת תוך כדי גרירת השולחנות וסידורם בצורת ח', והן מגבשות רשימת בקשות. שלוש הברמניות בדלפק נרתמות בזריזות למשימה, ובתוך דקות ספורות עולה באוויר ארומה נפלאה של פולי קפה טחונים, מהולה ברעשי הרקע של הקצפת החלב.

עוד כותרות ב-nrg:
- הרש"פ לא תשלם פיצויים לנפגעי טרור אמריקאים
- התרגיל המסריח שעשתה התקשורת למפכ"ל
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

"אף פעם לא קראתי לעצמי פמיניסטית", אומרת להן ריא כבר בפתח השיחה, "אבל היום אני יודעת שבעצם הייתי קצת כזאת. במשך כל הילדות הסתובבתי עם סוג של כעס, שהפך עם הזמן למרדנות. גדלתי כאן בסחנין, בבית מסורתי. הייתי צריכה לסייע לאמי בעבודות הבית וקינאתי באחים שלי, שהורשו לשחק בחוץ. נאסר עליי ללכת לחוגים ולתנועת נוער, הורשיתי לצאת רק לפעילויות שהיו קשורות ללימודים.

"עם הזמן הבנתי שאם אני רוצה שיתייחסו אליי ברצינות אני צריכה להוכיח שאני ראויה ושאפשר לסמוך עליי, אז התחלתי לאמץ דפוסי התנהגות של בנים. לאבי הייתה חברת בניין ויצאתי לעזור לו בעבודות. הרמתי אבנים כבדות, טיפסתי על פיגומים ולא היה אכפת לי. אחר כך נרתמתי גם לעבודות בפלחה. נחשבתי ככוח עבודה לכל דבר".

את המרד המשמעותי הראשון שלה רשמה בכיתה ז', היא מספרת להן, כשנאסר עליה לצאת לטיול השנתי. "ברגע שקיבלתי מחזור הפכתי לאישה, ואז החיים סגרו עליי אפילו יותר. לא מזמן הסתכלתי ביומנים שלי מהילדות, וראיתי איך ביטאתי במילים פשוטות את התסכול שחוויתי. אבי ואמי העדיפו שאשאר בבית, והייתי צריכה לשכנע את בית הספר שילחץ עליהם לתת לי לצאת לטיול. זו הייתה הפעם הראשונה שהעזתי לערוך משא ומתן מול הוריי".

מאז ערכה ריא לא מעט משאים ומתנים מול הסביבה הקרובה. האחרון שבהם התרחש כשהחליטה להקים בלב העיר סחנין, שבה גדלה, בית קפה על טהרת המין הנשי - ועוד העזה לקרוא לו "ניסא". "משמעות המילה היא 'נשים', וזה גם מזכיר נס קפה", היא מסבירה את הבחירה. "האינטגרציה בין שתי המילים מצאה חן בעיני".

 
בשביל מה בעצם צריך בית קפה לנשים?
"רציתי ליצור מקום שנשים ירגישו בנוח לשבת בו. מקום שיעודד אותן ויעניק להן מרחב בטוח של שיח. תרבות היציאה לקפה לא מפותחת אצל מרבית הנשים הערביות. חלק מהן עדיין לא מורשות לצאת לבילוי לבדן מחוץ ליישוב, ויש כאלה שהבעלים שלהן חוששים שיישבו במקומות מעורבים ליד גברים אחרים. ראיתי שנשים מחפשות את המקום שלהן, והיום כשאני באה לבית קפה מעורב אני מרגישה את ההבדל. יש בו איזה מן רעש רקע כזה, שלא קיים אצלנו".

 
ואכן, אם יש משהו שאפשר לומר על בית הקפה של מייסון - שנפתח לפני כשנה וחצי - הרי זה שהמקום זועק נשיות. הכיסאות והקירות מעוצבים בגווני סגול, ורוד ומוקה; במרפסת החיצונית ממוסגרות שתי חולצות של קבוצת הכדורגל "בנות סחנין"; על הקיר שאריות קונפטי, זכר למסיבת יום-הולדת 60 שנחגגה כאן לפני כמה ימים; ובנישות הקטנות שבקיר נחים ספרי הגות להשאלה ולעיון. האווירה כולה היא של מעין מספרה שעברה הסבה למרכז בילוי, מקום שבאים אליו גם כדי לאכול, אבל יותר מזה כדי לדבר ולפרוק.

"יש בזה משהו", מודה ריא. "הייתה פה חשיבה מדוקדקת על הצבעים, ואני מאמינה בכוח של צבעים ועיצוב כמעבירי מסר. הרבה אנשים חשבו בהתחלה שפתחנו גלידריה. מעבר לזה, העבודה פה היא על טהרת המין הנשי: המלצריות, הטבחיות, האופות, המנקה, כולן נשים".

עם זאת, לריא חשוב להבהיר שהכניסה לגברים לא אסורה לגמרי. "בימי שישי ושבת המקום פתוח לגברים ולנשים, ולמשפחות שמעוניינות לבוא לכאן יחד. בשאר ימות השבוע הוא קודש לנשים, אבל לא כי יש לנו מה להסתיר, אלא ההפך. הנוצרים בעיר אפילו רואים במקום הזה פרימיטיביות של הפרדה בין גברים לנשים, אבל זה ממש לא הקטע פה. הרעיון הוא להעצים נשים.

"רצינו ליצור מקום שבו גם מי שלא נוהגות לצאת לבתי קפה ירגישו חופשי לבוא. יש למשל מבוגרות בנות 60 פלוס שלא יוצאות בדרך כלל, אבל כשאמא והבנות שלה מתכננות יום הולדת ובאות לפה ועושות חפלה, זה מרגש. אם אישה רבה עם בעלה היא באה לפה, פורקת, משחררת, וחוזרת הביתה קצת יותר רגועה".
 

ואיך הגברים מגיבים לזה?
"זה באמת אחד המאבקים הגדולים שלנו. יש חשש מהמסר הסמוי שאני כביכול מעודדת נשים למרוד במשפחות שלהן, כי אני עצמי פעילה חברתית וגם כי אני גרושה. ואכן, יש כמה נשים שבאו בהתחלה והפסיקו לבוא. עוד לפני שפתחתי את המקום חטפתי ביקורות, והכול היה אפוף חששות. פחדו שזה עומד להיות מקום מופקר, פנו לאימאמים במסגדים, והייתי צריכה להסביר מה יהיה פה. לכן החלטנו שבסופי שבוע בית הקפה ייפתח גם לגברים. חטפתי גם ביקורת מנשים שדווקא רצו להיות חופשיות יותר, רצו לעשן כאן נרגילות, כי מעט מאוד מהן נוהגות לעשן באופן פומבי. הייתה לי התלבטות איך להתייחס לזה. לא רציתי להטיף להן שזה לא בריא, ומצד שני היה לי חשוב לשמור על התדמית של המקום".

היו גם איומים?
"לפני שפתחנו הזהירו אותי שיירו עליי ועל הקפה. אמרתי לעצמי, 'בסדר, אבל אנחנו לא חיים ביער. יש פה חוק ומשטרה. יש פה מדינה'. אז עשיתי הרבה הכנות והבהרתי שבבית הקפה שלנו יהיו ספרים, יהיה אוכל, יהיו סדנאות העצמה, לא ייכנסו גברים בכל ימות השבוע אבל בסופי שבוע כן, ולא נעשן נרגילות, למרות שכלכלית זה בטח היה מקפיץ את המקום.

"היו מי שהתרעמו ואמרו שאם בית הקפה נפרד, לא תהיה הזדמנות להיכרויות בין גברים לנשים. אחרים כעסו על זה שאני פותחת את המקום לערבים ויהודים ומעודדת דו-קיום. הייתי צריכה לצאת בסטטוס ולהבהיר שבית הקפה שלנו מיועד לנשים ללא הבדלי דת ושפה ולאום. מי שרוצה לבוא אליי - אהלן וסהלן. מי שלא – מע סלאמה, יש מקומות אחרים". 

הדרך לפתיחת בית הקפה הייתה מעניינת לא פחות מהתוצאה. מייסון, בת 41, נולדה בסחנין בבית מסורתי ושמרני יחסית, אבל פתוח להשכלה. "אמי עבדה כתופרת. אבא שלה לא אפשר לה ללמוד, ושלח אותה לעבוד. זה נשאר טעון אצלה, ולכן היא דאגה שאנחנו כן נלמד ונחכים".
 

מתי גילית שאת רוצה להיות פעילה חברתית?
"בכיתה י' הייתה לנו 'מחויבות אישית' בבית הספר, וזו הייתה ההזדמנות הראשונה שלי לפרוץ לעולם הקהילתי וההתנדבותי. הלכתי להתנדב בבית מרקחת, נתנו לי לסדר קופסאות של תרופות במגירות. הרוקח ראה שאני קוראת יפה אנגלית, ולאט-לאט הרשה לי להביא לו תרופות ולשרת את האנשים. במקום שנה שירתי שם שלוש שנים, וקיבלתי את אות נשיא המדינה למתנדב ב-89'. כשסיימתי אמרתי לרוקח שאני לא רואה את עצמי ממשיכה כרוקחת, כי זה טכני מדי בשבילי וחסר לי הקשר עם האנשים, השיחה. החלטתי להיות עובדת סוציאלית. נרשמתי לאוניברסיטת חיפה".

המגבלה הראשונה שלה הייתה הגיל: ריא הייתה רק בת 18, והכניסה לחוג הייתה מגיל 21. היא החליטה להירשם לחוג לחינוך וסוציולוגיה בתקווה להסב אחר כך את הלימודים לעבודה סוציאלית. במקביל נרשמה למכללת המורים הערביים. היא התקבלה לשני המוסדות. "אבא שלי היה משוכנע שאלך למכללת המורים, אבל אני רציתי ללמוד באוניברסיטה. גם פה חזרתי למשא ומתן ושכנעתי אותו שהעובדה שתהיה לו בת באוניברסיטה ולא סתם במכללה תשרת את הפרסטיז' שלו".
 
נשמע שהדרך שלך הייתה רצופה במאבקים על עצם הזכות לצאת וללמוד.
"כן. גם אחר כך, כשביקשתי להוציא רישיון נהיגה כדי שאוכל לנסוע בקלות לאוניברסיטה, זה לא היה פשוט. סבא שלי אמר לאבא שלי: אל תיתן לה ללמוד נהיגה, כי אז היא תהיה כמו ענף יבש, שלא מביא תועלת למשפחה שלנו אלא למשפחת הבעל שלה בעתיד".

הנשים שיושבות סביבנו בבית הקפה צוחקות ומהנהנות, וניכר שגם הן שמעו בילדותן את הפתגם. כשריא מתחילה לספר על גירושיה, סטטוס משפחתי לא נפוץ במגזר הערבי, הן מקשיבות בסקרנות. 
"פגשתי אותו במקרה. הוא היה צבעי וראיתי בו אמן, לא יודעת איך בדיוק. אבא שלי לא רצה שאתחתן איתו כי הוא לא היה משכיל, והוא ידע שהנישואים שלנו לא יצליחו. אבל התחתנו בכל זאת ונולדו לנו שתי בנות. אחרי הנישואים התחלתי לעבוד, והפערים ביני לבינו החלו להתגלות. נכנסנו לוויכוחים בעניין המחויבות שלי לעבודה. ניסיתי לעודד אותו לרכוש השכלה, ליישם עליו את התיאוריות החינוכיות שלמדתי, ולצערי זה לא הצליח.

"אחרי ארבע שנים פירקתי את המשפחה. זה לא היה פשוט. אמא שלי לא רצתה שאעשה פדיחות, אמרה לי שכל הנשים חיות ככה ומתמודדות עם הגברים, אבל אחרי ניסיונות רבים לפשר גם הם ראו שזה פשוט לא יצליח". 

איך מרגישה גרושה במגזר הערבי?
"איבוד זוגיות קשה קודם כול במישור האישי. אצלנו יש מעט מאוד נשים שמצליחות להיות לבד. רוב הבנות חוזרות למשפחות המקור שלהן, והסטיגמה נוראית. את גרושה, וזה אומר שאת נחשבת למשומשת, מישהי שאפשר להתחיל איתה, טרף קל. מסתכלים עלייך כמו על אחת שחסר לה משהו, שכל אחד יכול 'לספק לה את הסחורה'. רק חמישה אחוזים מהגרושות הערביות מצליחות להתחתן שוב. את לא יכולה להתחתן, למשל, עם גבר רווק.

"במקרה שלי, מכיוון שאני זו שפירקה את החבילה, סבלתי כפליים. במקום להיתפס כמסכנה נתפסתי כאישה הרעה, ולא הייתה תמיכה מסביב. אין אצלנו מקורות לתמיכה רגשית. במשרד הרווחה לא היה לי מה לחפש, כי לא הייתי במצוקה כלכלית. פרנסתי את עצמי. אז התחלתי ללכת לקורסים של צמיחה אישית דרך הסתדרות המורים, והסדנאות עזרו לי לצמוח". 

אחרי שסיימה תואר שני בחינוך מיוחד ובמנהיגות, החלה ריא להתעניין במעמד הגרושות במגזר הערבי. היא החליטה להקדיש לכך את התואר השלישי שלה בלימודי מגדר. "שמתי לב לכך שכל דבר שקורה לבנות שלי אנשים מייחסים לגירושין. למשל, אם הן היו ישנות אצל האבא ומגיעות לבית הספר ולא מרגישות טוב, היו אומרים שבטח קרה משהו אצל האבא. אם הילד חלש מבחינה לימודית או מגיע לא נקי לבית הספר, אומרים שזה בטח כי ההורים התגרשו. אם את מטפחת את עצמך אחרי הגירושין, זה בטח בא על חשבון הילדים ואת מזניחה אותם".

בפרויקט הסיום שערכה באחד מקורסי המנהיגות שהשתתפה בהם, החלה ריא לחפש את המקום בו תוכל לתרום לחברה. "בהתחלה חשבתי להקדיש את הפרויקט לעיוורים, אבל אז הבנתי שהפצע האמיתי שלי מגיע מהמקום האישי, של האישה הגרושה שמנסה לפלס את דרכה, ומשם אני צריכה לפעול".
 

לא היה פשוט לגבש את הגרעין הראשוני. "עשיתי מיפוי של כל הנשים הגרושות בסביבה והזמנתי אותן לחוגי בית. הן היו מעט חשדניות, אז פיתיתי אותן בימי טיול ומשחקי היכרויות וגיבוש. הצגתי את הפרויקט בפיטסבורג שבארה"ב, וקיבלתי מענק של 3,000 דולר. הפרויקט המשיך והפך לעמותה לאמהות חד-הוריות במגזר הערבי.

"עם הזמן ראינו שצפוף לשבת בבתים עם כל הילדים, והתחלנו לקבוע את הפגישות בבתי קפה בכרמיאל. אבל גם שם הרגשתי שחלק מהנשים מתקשות להיפתח. כשמישהי צחקה בקול רם היא מיד שמה יד על הפה במבוכה. לאט-לאט עלה הרעיון, בתחילה בצחוק, להקים בית קפה שמיועד רק לנשים. פניתי לעירייה, ואמרו לנו: תגייסו את הכסף, ותקבלו קרקע. אבא שלי הסכים לתרום לנו שטח שהיה בבעלותו, וכך הוקם הקפה".
 
איזה סוג של נשים מגיעות לכאן?
"בהתחלה הגיעו בעיקר חברות גרעין החד-הוריות שגיבשתי, ואז גילו אותנו גם נשים נוספות. יש כאלה שמתקשרות ואומרות שהן רוצות לבוא כדי לדבר איתי ספציפית. אני מזמינה אותן לבוא לשיחה כשבית הקפה ריק. הייתה אחת שבאה לפה ופשוט ביקשה חיבוק, סיפרה לי על הבעל שלה וכל מה שכואב. אני לא מייעצת מה לעשות, מספיק שיש לאישה מקום שבו מקשיבים לה. אחרת הגיעה ואמרה שהיא רוצה להתגרש ולא יודעת איך. אמרתי לה: אני לא עוזרת לנשים להתגרש, אבל אני יכולה לספר לך על זה, שתדעי למה את נכנסת".

לאט ובהדרגה המקום הפך מחממה לנשים חד-הוריות לבית חם לנשים באשר הן. "היום זה בעצם סוג של חממה ליזמות נשית", מסבירה ריא. "אנחנו מקיימים ערבי תרבות, סדנאות, מגיעות נשים שמעוניינות לחשוף את העסקים שלהן בפני נשים אחרות, ואני זורמת עם כל יוזמה כזאת. כשהן מגיעות הן לפחות מזמינות קפה".

עם הזמן גילו את המקום גם יהודיות, בעיקר מאזור משגב הסמוך. "הן פשוט התחילו להופיע פה. בהתחלה אפילו לא היה לנו תפריט בעברית, והמלצרית הייתה מסבירה להן בעל פה. ראינו שיש התעניינות, והן עזרו לנו לנסח תפריט בעברית. גם הפעילות כאן הייתה בהתחלה לערביות, והן באו ודרשו גם בשבילן". 

למה הן באות בעצם?
"הן חיפשו מקום נעים ושקט. זו גם יוזמה ייחודית, וחלק מהן באות רק כדי לתמוך. הן רואות בזה אידיאל שמקרב יהודיות וערביות - לא רק בגלל האוכל, אלא גם בזכות האפשרות לשוחח ולהכיר. היה לנו פעם אירוע שיזמה בחורה מהמושב יעד שכותבת שירה על קפה. חיברתי בינה ובין מתרגמת וערכנו ערב שירה ערבי-עברי באווירה נוסטלגית של קריאה בקפה, ושתיהן שרו וניגנו.

"היא מאוד רצתה שערביות ויהודיות יישבו יחד, ואמרתי לה, בואי לא ניצור את זה מראש, נעשה את זה בזרימה. אז הושבתי כל אחת שנכנסה בכיסא פנוי, ויצא שבכל שולחן היו שתי ערביות ושתי יהודיות. פתאום את רואה איך הן מתחילות לדבר תוך כדי ההפעלה, קוראות בקפה זו לזו, והיה מקסים לראות את השיח הספונטני שנוצר".

בית הקפה אמנם אינו כשר, אבל נרשמו בו כבר כמה ביקורים של קבוצות דתיות. "הגיעה לכאן קבוצה עם כמה נשים דתיות וקניתי להן במיוחד אוכל כשר למהדרין. קבוצה אחרת של שומרות מסורת ביקשו לאכול רק דברים סגורים, ודאגנו לזה. בזמנו אפילו שקלתי להפוך את בית הקפה לכשר, אבל היועצת העסקית ערכה סקר שוק וראינו שזה לא משתלם. אני אומרת שכל מי שמעוניינת לבוא לכאן – שתגיע. אנחנו כבר נמצא את הדרך". 

אחרי שמסתיימת שיחת ההיכרות, עובדות הניקיון מתפנות להפעלה ומשחקי חברה. הן הגיעו לכאן במסגרת פרויקט "עובדות לומדות", שבו הן זוכות לשעת לימוד סטודנטיאלית חינמית בשבוע, במגוון קורסים נבחרים במכללה. "התוכנית הזאת העניקה לי כבוד", מספרת לי חלימה, בת 41 מהכפר חילף. "הנה, אני הולכת ללמוד כמו כל הסטודנטים הצעירים שעד היום הסתכלתי עליהם מהצד וחלמתי להיות כמוהם. עצם האפשרות לומר למעסיק שלי שהיום יש לי לימודים - זה משהו שנותן המון לערך העצמי שלי".

את הקבוצה מלוות ד"ר מרי תותרי וד"ר נעמי דה-מלאך, מיוזמות הפרויקט, מרצות במכללה ומנהלות ביחידה לעשייה אזרחית. "זה התחיל מיוזמה פרטית של מרצות שהחלו להעניק למנקות שיעורים. בהתנדבות, באופן פרטי", מספרת דה-מלאך. "פתאום אמרנו לעצמנו, למה שלא נפתח את זה עוד קצת? העובדות באורנים נמצאות יום-יום במוסד להשכלה גבוהה ולא נגישות להשכלה בכלל. מגיעה להן נגישות".

"הדהימה אותנו הנכונות של המרצים להירתם לפרויקט בהתנדבות", מספרת תותרי. "חמישים מרצים היו מוכנים ללמד". השנה סיימו את התוכנית בהצלחה 17 עובדות, ובית הקפה של מייסון נבחר כמקום הראוי ביותר לחגוג בו.
 

סליחה על החשדנות, אבל איזה אינטרס יש למכללה שעובדות הניקיון שלה ייחשפו להשכלה ואולי יעזבו את מקום העבודה?
דה-מלאך: "אדרבה, אם הן יבואו ללמוד נרוויח אותן בתור סטודנטיות. הלוואי".

הישיבה המעורבת והאווירה המזמינה ספונטניות עד כדי כך שכמעט אפשר לשכוח שאנחנו נמצאים בסחנין, למודת המאבקים הפוליטיים ממגרשי הכדורגל, שרק לפני חצי שנה התרוקנה כמעט כליל ממבקרים יהודים. עד כמה הפוליטיקה נכנסת לכאן, אני שואלת, וריא מודה שבתקופה שגל הטרור היה בעיצומו, היהודיות נעלמו. "אנחנו לא מקום פוליטי", היא מצהירה, "אבל היהודים נעלמו מהרבה מקומות בסחנין. אנשים התמקדו בעיקר בחנויות שבכניסה לעיר, פחדו להיכנס פנימה.

"כשהכול נרגע התחלנו לדבר על זה במפגשים. הנושא עלה באופן טבעי. היה לנו גם מפגש של פורום המשפחות השכולות וכל אחת חלקה את הסיפור האישי שלה. קבוצות תיירות שמגיעות לכאן תמיד מעודדות אותי להיכנס בעצמי לפוליטיקה, אבל אני לא מעוניינת כרגע. אני מרגישה שיש לי עוד הרבה מה לתרום בעשייה המקומית".
 
אם כבר הזכרנו פוליטיקה, את מרגישה שחנין זועבי מייצגת אותך נאמנה כמוסלמית ישראלית?
"תלוי למה את קוראת 'מייצגת'. בקדנציה הראשונה שלה נפגשתי איתה והערכתי את הדברים שאמרה, אבל אחר כך זה השתנה. אם את רוצה לייצג אותי, תדאגי לבעיות של הנשים הערביות כאן בישראל, אל תתעסקי בדברים אחרים. כאישה אני מצפה שהיא תיתן מענה לקשיים שלנו לפני שהיא פונה לעסוק בפוליטיקה העולמית. בחרתי בך לכנסת הישראלית? אז יצגי אותי כמו שצריך.

"אני לא צריכה לשמוע מהיהודים ש'הזאתי שלכם היא ככה וככה'. עאידה תומא סלימאן מכהנת כיו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, ולמרות שהדעות שלה קיצוניות מאוד ופמיניסטיות אני לא שומעת עליה דברים כמו על חנין". 

ואיפה את ממוקמת ביחס למילה פמיניזם?
"אצלנו עדיין לא לגמרי מבינים מה זה פמיניזם. גם אצל היהודים יש רגשות מעורבים בקשר למושג הזה. אף פעם לא קראתי לעצמי פמיניסטית, וכשהתחילו לתייג אותי ככזו התחלתי ללמוד ולהבין מה זה אומר, והבנתי שבדרך שלי אני אכן פמיניסטית. אבל אני שומרת על הנשיות שלי, ואני לא רדיקלית. מאמינה שצריך גבר ואישה. אני לא נגד גברים, העשייה שלי היא לגמרי לא בכיוון הזה".

יש גם גברים שתומכים בעשייה שלך?
"כן, אבל לא הרבה. יש כאלה שקונים כאן אוכל הביתה, אבל הרבה אומרים לי שהשם 'ניסא' פוגע בגבריות שלהם, ולכן הם חוששים להיכנס. ידידים אומרים לי: אנחנו רוצים לבוא אלייך, אבל מפחדים שיראו אותנו יושבים פה. מבחינתי זה תירוץ. אם אתם מאמינים ברעיון, תיכנסו".

 
היית רוצה להתחתן שוב?
"אני לא בטוחה. בינתיים לא. עוד לא מצאתי את הגבר שיוכל להבין את הראש שלי ולא להגביל אותי. להתחתן זו מחויבות. יש לי בינתיים הרבה מה לעשות ללא גבר".

את רואה שינוי במעמד האישה הערביה?
"כן, בעיקר בהשכלה. שיעור הנשים עם תארים מתקדמים עלה משמעותית. גם יש נטייה גדולה יותר להכניס נשים ערביות לתפקידים בכירים כמו רואת חשבון או מהנדסת, או לעבודות לא צפויות, כמו נהגת אוטובוס. גם תחום המדע התפתח בקרב הנשים הערביות, ויש גם הרבה נשים בפוליטיקה".
 

עד כמה את מרגישה חלק מהישראליות?
"אני לא אוהבת להגדיר, אבל נולדתי פה וזה הבית שלי. העובדה שאני ערבייה ומוסלמית היא חלק מהזהות שלי, ואני ולא מסתירה את זה. פעם פחדתי להגיד שאני פלסטינית ישראלית, והיום אני רואה שזה מושג די מקובל שמשתמשים בו גם במחקרים. לפעמים גם אומרים ערביות בישראל, או מוסלמיות בישראל, ויש כל מיני המשגות. מותר לי להגיד שאני ערבייה ישראלית או פלסטינית ישראלית, זה לא באמת משנה".

אם תבוא קבוצה של מתנחלות לפה ותרצה לעשות כאן ערב, תקבלי אותן?
"שיבואו בכיף. זה השינוי הכי גדול שיכול להיות". 

ייאמר לזכותה של ריא שהיא לא מנסה ליפות את המציאות. את הימים האחרונים של אוגוסט היא מגדירה "תקופה מתה", שבה מעט מאוד מבקרות פוקדות את המקום. אבל גם בימים כתיקונם בית הקפה כבר אינו הומה כבעבר, ומתבסס בעיקר על אירועים יזומים ואירוח קבוצות. מנגד, שני גורמים מירושלים ומהמרכז כבר פנו אליה בבקשה להעתיק את המודל וליישם אותו בערים גדולות אחרות, שבהן אולי קיים פוטנציאל עסקי גדול יותר.

"לא פשוט לי מבחינה כלכלית", היא מודה. "לכן אנחנו בהתלבטויות כרגע, ונשקלת אפילו סגירה. בינתיים אנחנו חושבות איך להפחית הוצאות. בכל מקרה אני לא מתחרטת, וגם אם הקפה ייסגר לא ארגיש שהרעיון נכשל. אלו ניצני התחלה, ואין לי ספק שעוד שנתיים-שלוש זה יהיה חזק בשוק".
 

את ממשיכה להיות מוסלמית. איך זה מסתדר עם הערכים הליברליים שאת פועלת למענם?
"הרבה מופתעים מכך שאני מוסלמית. אבל אני לא רוצה להיות אחרת. ברוך השם, למרות שקשה למשפחה שלי עם חלק מהדברים שעשיתי, גם הם עברו תהליך והיום הם תומכים בי. אני תמיד אומרת שהמקורות המוסלמיים מעצימים את הנשים, אבל המנהגים שלנו לא. אתן לך דוגמה: לפי הקוראן מותר לאישה ללמוד, להתחתן בשנית, לעשות עסקים. אפילו כתוב שגבר יכול להתייעץ עם האישה, ולבשל ולגהץ. אלו דברים שהנביא מוחמד בעצמו עשה. למרות שהיה נשוי לכמה נשים, הוא תפר את הבגדים שלו והכין את הארוחה שלו בעצמו.

"הבעיה היא במנהגים: לא כולם מבוססים באופן מדויק על המקורות, ואז הכול מיטשטש וחושבים שהדת היא שמדכאת. יש פסוק בקוראן שאומר שמותר לגבר להתחתן עם יותר מאישה אחת, אבל הוא מתנה את זה במגבלות חמורות – אם האישה חולה, או לא יכולה להביא ילדים, או שמשהו לא טוב קורה בזוגיות. ומתי הוא יכול להתחתן?

"רק אם ביכולתו להעניק לשתיהן יחס שווה. כתוב שאם הוא חושש שלא יהיה שוויון, שיתחתן רק עם אחת. אבל חברתית ברור שזה לא נתפס ככה, וכמעט כל גבר שרוצה נושא אישה שנייה. בדת המוסלמית אישה זכאית לירושה, אבל המנהגים לא מאפשרים. אם אני אגיד להורים שלי שאני רוצה את הירושה שלי, יגידו שאני עושה בושות, שאני אישה לא טובה שמחפשת את הכסף של האח שלה".

 
מה לגבי רצח על כבוד המשפחה?
"במקורות כתוב שרק אם האישה נתפסת ורק אם יש עדים מותר לסקול אותה. אותו הדין נכון גם לגבר. שמעת פעם על גבר שנסקל על כבוד המשפחה?"

אם זה המצב, למה להישאר בסחנין? למה לא לעבור לתל-אביב ולחיות חיים ליברליים?
"כי אני מאמינה שאני יכולה וצריכה לתרום איפה שאני. יש בערבית פתגם שאומר שמי שלא טוב לבית שלו, לא יכול להיות טוב גם לאנשים אחרים".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg