שרד נגד כל הסיכויים: "מלחמה בסרטן זה המקצוע שלי"
הבשורה שקיבל ניר מלחי מרופאיו לא הותירה מקום לאופטימיות: הגידול הסרטני שהתגלה במוחו יהרוג אותו בתוך שמונים יום. אבל מלחי, מאסטר באמנויות לחימה, החליט להתייחס למחלה כמו אל יריב בזירת הקרב, ולא לתת לה לנצח
כשאמן הלחימה מאסטר ניר מלחי קם להדגים לי את התנועות המוזרות שמבוצעות באימוני הטאי-צ'י ואת השילוב שלהן בקרב, הוא נראה חד ומהיר כברק. לרגע אפשר לשכוח שמדובר בחולה סרטן, אדם שמצבו אובחן לפני 14 שנה כסופני, ושהרופאים קצבו לו אז לכל היותר שמונים יום לחיות.
"כל התנועות שאנחנו עושים לאט, הקאטות, מטרתן להגיע ליותר מהירות וליותר כוח", הוא מסביר וממחיש על אחד מתלמידיו. "הן נותנות את הטווח הפיזי הכי רחב שאפשר להגיע אליו: רחוק יותר, נמוך יותר, חזק יותר. יש דברים שאתה מניח שבכלל אי אפשר לעשות, ותוך תקופה קצרה יחסית, בעזרת האימונים, אתה יכול לבצע בלי שום מאמץ".
למשל?
"להגיע למצב שאי אפשר יהיה לדחוף אותך, להרים אותך, לפתוח את כף היד שלך. או שתוכל לשכב בין שני כיסאות ומישהו יקפוץ עליך".
על מלחי אכן קפצו כל מיני דברים לא נעימים במהלך החיים, אך הוא, בדרכו השקטה, הצליח להתרומם מעליהם ולהשיב מלחמה. האדם הצנום והנחוש הזה עומד במרכזו של ספר חדש בשם "אמנות הלחימה" (הוצאת אסיה) שיזם עומר ברקמן, איש מחקר ופיתוח בחברת תוכנה ותלמיד קרוב של מלחי.
הספר מביא שמונה שיחות מרתקות שערך המאסטר עם כמה דמויות מרכזיות בעולם אמנויות הלחימה בישראל, ובציבוריות הישראלית בכלל: מנהל מחלקה בבית חולים, מאסטר בינלאומי בקראטה, פרופסור ללימודי מזרח אסיה, עובדת סוציאלית שהקימה ארגון המלמד נשים הגנה עצמית, מהנדס היי-טק חוזר בתשובה, איל נדל"ן מצליח, שגריר ישראל ביפן לשעבר, ושר לשעבר שהיה גם מפקד השייטת. כל השיחות סובבות את חייו של מלחי עצמו - החל בילדותו, המשך בחזרתו בתשובה וכלה במחלת הסרטן שתקפה אותו - אך למעשה נוגעות בחיי היומיום של כולנו.
הרעיון לסֶפר, אומר לנו ברקמן, התגבש עם הזמן. אחרי שהתקדם בקבוצות הלימוד של מלחי והפך למדריך בעצמו, הלכו ונערמו אצלו תובנות על אמנות הלחימה והשלכותיה. בהתחלה רשם הגיגים במחברת, אחר כך פרסם מאמרים בעיתון בית הספר לאמנות לחימה של מלחי, ובהמשך כתב סדרת טורים באינטרנט. אבל המילים, הוא מסביר בהקדמה לספר, "עדיין לא הצליחו לייצג נאמנה את הרוח התוססת של עולם אמנויות הלחימה". וכדי לעשות זאת, הוא הבין, עליו לגשת למורה שלו, "האדם שאמנות הלחימה מלווה אותו מגיל צעיר בכל צעד שעשה בחייו".
מלחי אינו אדם שמרבה להתראיין או להיחשף, ואני שואל אותו מדוע הסכים לקיים את סדרת השיחות המובאת בספר. "עומר רצה להעביר מסר, ואני הסכמתי כי ראיתי בכך חשיבות", הוא עונה. "המסר הוא שאין דבר בלתי אפשרי: תמיד אפשר להילחם. רצינו להסביר קצת איך להילחם, וגם לדבר על השימוש באמנויות לחימה בחיים, ולא רק באולם האימונים".
איך אפשר ליישם אותן בחיים?
"בכל בעיה שמתעוררת - כולל במערכות יחסים, בעסקים, בעבודה - אפשר להגיע ליותר תוצאה בפחות מאמץ. זה היישום של האמנות הזו: להחזיר מצב לאיזון".
אתה נהיה יותר רגוע על ידי השימוש בה?
"אתה נהיה יותר מתורגל", מחייך מלחי. "בקשר לרגוע, אני לא בטוח".
תהפוכות חייו של מלחי זכו כבר לסרט שלם שעסק בהן - "זורם כנהר גדול", בבימויו של יצחק חלוצי, שהוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה 2005 וזכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר. הוא בן 61, נשוי ואב לשמונה, יליד קיבוץ חצרים שבדרום. אל אמנויות הלחימה הגיע כבר בילדותו. לדבריו, המורה הראשון שלו היה אביו, ישראל מלחי ז"ל. "הוא היה גאון לא רק שכלית, אלא גם פיזית. איש חזק מאוד. אמא הייתה רפתנית. היא ברוך השם בחיים ועדיין מבריקה".
לאימונים הוא הגיע בעקבות חבר לכיתה, "שפסיכולוגים קבעו שהוא צריך ללמוד ג'ודו. הוא היה מלא אנרגיות, ורצו שיוציא אותן בצורה חיובית. הצטרפתי אליו בשיעור הראשון, ואל השיעור השני כבר הגעתי לבד, כי הוא פרש. ככה זה התחיל. אחר כך למדתי גם ג'ו-ג'יטסו וקראטה, והתאמנתי בזמני החופשי כמה שעות ביום".
מה מושך ילד לתחום הזה?
"מדובר בהתמודדות שיש בה משהו טהור. כאן אתה לא תפסיד רק כי מישהו אחר בקבוצה שלך היה לא טוב, או כי השוער פספס את הכדור. זה רק אתה נגד עצמך, למרות שזה נראה כאילו אתה נגד יריב. אם אתה טוב יותר, אתה זה שיישאר לעמוד".
וזה מסביר מדוע אדם קטן-ממדים יכול לגבור על יריב חזק ממנו בהרבה, אפילו על מתאגרף?
"אני לא חושב שזה נכון. גיליתי במהלך הזמן שתי שיטות שקשה מאוד לעבוד מולן: אִגרוף וסומו. כשאני רוצה לבדוק את עצמי באמת, אני עושה את זה מול מתאגרף, או מול אמנות לחימה מבוססת אגרוף. אין להם הרבה טכניקות, אבל הם מאוד מתורגלים. אני לא חושב שבטווח הקצר מתאגרף יפסיד למי שעוסק באמנות לחימה.
"אבל לאגרוף יש גם חיסרון לעומת אמנויות הלחימה. לפני שנים רבות ישב איזה פילוסוף יווני מול האח הבוערת, הסתכל עליה ואמר: 'ניצחונה הוא כיליונה'. כמה שהאש תבער חזק יותר, כך היא תדעך מהר יותר. הבעֵרה של המתאגרף המקצוען היא מהירה. הוא לא נמצא בשיא לאורך זמן. אמן הלחימה, לעומת זאת, כל הזמן בשיא. היום יותר מאתמול, מחר יותר מהיום, לא מפסיקים להתקדם. אין איזו להבה שבוערת מהר ומשאירה אותנו מדולדלים".
במהלך קרב אתה מצליח לשמור על אותה רמה כל הזמן?
"לא. קרב זה דבר מעייף, וצריך לדעת איך לשמור על האנרגיה. קורים הרבה דברים במקביל, ואתה אמור לפתור אותם ולהחזיר את המצב לאיזון. בשביל זה אתה לומד ראייה מרחבית, לומד את היכולות שלך נכון לעכשיו, ומגדיר את הטווח שלהן. התנועות נותנות את היכולת הפיזית, הרצף של האימונים נותן לך את היכולת המנטלית. כמו בפיתוח שריר, צריך להתמיד הרבה זמן. העבודה בזוגות מול התנגדות אמיתית נותנת לך שני דברים: תוצאה, כלומר לחימה; ודרך לבדוק איפה אתה באמת".
את ימי נערותו העביר מלחי בתיכון "אשל הנשיא" הסמוך לבאר-שבע, אבל לא ממש למד שם. "אפשר להגיד שגמרתי תיכון", הוא מחייך. כשהתגייס, הוא מספר, ניסו לשכנע אותו ללכת לגיבוש טיס, אבל הוא החליט שזה לא בשבילו. "הבנתי שאני צריך להילחם ממש, לא להחזיק סטיקים. הכי לוחם שאפשר להיות. ככה הגעתי לקומנדו הימי, היחידה שבזמנו נחשבה להכי איכותית". כן, גם הוא צלל בקישון.
בספר מובאת שיחה של מלחי עם חברו רוני שפירא, מהנדס מחשבים שחזר אף הוא בתשובה. מלחי מספר שם כי בתקופת השירות הצבאי ניסה להתחיל לשמור מצוות, אבל לא כל כך הצליח: "הכרתי בכך שאני יהודי, אלא שהצבא, לצערנו, זה מקום שאסור בו להיות יהודי. זה נגד הכללים, נגד האתיקה המקומית. לימדו אותנו שדת זה גלותי. איך לוחם גיבור יהיה דתי? קשה להתמודד עם זה".
האמונה שלו נאלצה לעמוד במבחנים לא פשוטים. "הייתי הרבה בכוננות, ולא יצאתי יותר מדי הביתה", הוא מספר לי. "בין לוחמי הכוננות הייתה הגרלה - מי יוצא לקנות גלידה בעתלית. שבת אחת אני 'זכיתי' בהגרלה, והייתי צריך לנסוע לקנות. אז עדיין העדפתי לנסוע ולא לומר להם שאני לא מסוגל. הרגשתי כמו האנוסים. אחר כך כבר לא השתתפתי בהגרלות. אמרתי 'לא רוצה גלידה, תעשו הגרלה בלעדיי'".
בצבא הוא שירת חמש שנים, ואחר כך עוד שנתיים במשטרה ובתפקיד ביטחוני שדרש נסיעות רבות לחו"ל. "הסתובבתי הרבה בעולם, ותוך כדי חיפשתי מציאות בשוק הזה של אמנות לחימה. בכל מקום שהגעתי, הייתי בודק מה יש לו להציע מבחינת אמנויות לחימה. רציתי למצוא את התחום של האמנות, כלומר של ההתמודדות, לא מהצד של הלחימה ולא מהצד של הספורט, אלא את השילוב ביניהם".
בהמשך נסע ליפן והתחיל לחפש את הענף המסוים באמנויות הלחימה שיתאים לו במיוחד. מי שעזר לו למצוא את מבוקשו היה "טומו", המורה שלימד אותו קראטה בארץ. במשך שש שנים וחצי למד מלחי ביפן כמה אמנויות לחימה. "הגישה שאני למדתי, ושאותה אני מלמד, כוללת ארבע שיטות סיניות פנימיות: טאי-צ'י, שינג-אי, פקואה וצן-צ'ואן", אומר מלחי.
פרנסה הוא מצא מכל הבא ליד: שימש כמורה לעברית, מתורגמן עברית-אנגלית-יפנית, שומר ואפילו דוגמן. אז גם התחיל לפרוח מבחינה דתית. "ביפן כבר לא הייתי 'אנוס', וקיימתי מצוות שלא בסתר", הוא מספר לרוני שפירא. "אני זוכר שאחרי חודש שם אמרתי לחבר שברור לי שלא באתי ליפן בשביל אמנות לחימה, אלא בשביל משהו אחר לגמרי. הייתי צריך מקום רחוק ושונה בשביל לאפשר לי לגדול".
לארץ הוא חזר כחרדי, עטור כיפה שחורה וזקן עבות. עם שובו הגשים חלום ילדות: הקמת בית ספר לאמנויות לחימה. המקום נחל הצלחה, תלמידים רבים נהרו אליו, ובכל זאת הוא סבל מקשיים כלכליים. איך בית הספר הישראלי המוכר ביותר בתחומו לא מצליח לפרנס אפילו את העומד בראשו?
"הבנתי שאני לוקח משהו שאני אוהב, והופך אותו למשהו שאני שונא", מסביר מלחי את שורש הבעיה. "זו התוצאה של ההתעסקות בכסף. באיזשהו שלב, אולי מאוחר מדי, הבנתי שלא נכון להמשיך ככה. אתה שואל את עצמך: האם אני באמת יכול ללמד את התלמיד הזה כל מה שהוא צריך, או שאני זקוק לו כי הוא משלם לי? ומה אני עושה עם מי שלא יכול לשלם? מעיף אותו הביתה?"
כמה יש כאלה?
"בין עשרה לעשרים אחוז".
אז הניהול לא היה מספיק טוב?
"ההתעסקות לא הייתה בבית ספר לאמנויות לחימה, אלא בהישרדות כלכלית. ואני לא אוהב להתעסק בזה".
יכולת לקחת מישהו אחר שזה יהיה התפקיד שלו.
"ניסיתי, וזה לא הלך. היום בית הספר כבר לא בבעלותי, הוא עבר לתלמידים שלי, אני רק מלמד בו - ומממן אותו חלקית. בית הספר נמצא במצב הכי טוב שהוא היה אי פעם מבחינה כלכלית, ועדיין אני מזרים לו עשרות אלפי שקלים בחודש. תראה, אני איש עסקים, יש לי כסף, וקיים בי צורך נפשי לתת לבית הספר הזה, שכבר מילדות חלמתי להקים. עדיף לי שאני אפרנס את בית הספר ואמשיך לאהוב את אמנויות הלחימה, מאשר שבית הספר יפרנס אותי ואני אשנא את אמנויות הלחימה".
הכישלון הכלכלי שנחל בבית הספר הוליך אותו לנסות כיוון אחר לגמרי: נדל"ן. מהשיחה שהוא מנהל בספר עם היזם ואיש הנדל"ן יוסף צליח, מתברר שמלחי נכנס לתחום בלי שיהיה לו כל מושג - ובכל זאת הצליח בגדול. "אני חושב שפשוט ידעתי את מי לשאול", הוא אומר לי. "אפשר גם להגדיר את זה מזל של מתחילים, או סייעתא דשמיא. שכל אחד יגדיר איך שהוא רוצה. לקח לי שנה שלמה ללמוד את השטח ולבדוק את העסקה הנדל"נית הראשונה שלי, ובשנה ההיא המשכתי לנהל את בית הספר. בתחילת 93' כבר היה לי מספיק כסף, אחרי שהעסקה הזו הצליחה מאוד".
ומשם פשוט המשכת?
"לא כל כך פשוט. הייתה לי מחשבה להפסיק הכול וללכת ללמוד תורה, אבל שאלתי את אחד מגדולי הדור והוא אמר לי להמשיך לעבוד. לאחר שבדק וחקר אותי היטב, הוא התעקש שלא אסגור את בית הספר".
למה?
"הוא לא אמר למה, אבל היום בדיעבד אני מתחיל להבין. אולי כי דרך אמנויות הלחימה כל אדם יכול ללמוד דברים חשובים בנושא של התמודדויות. ואולי כי מבחינת אותו רב, טוב שחילונים באים במגע עם אדם חרדי ויכולים ללמוד ממנו".
יש איזו השפעה מעולם אמנויות הלחימה על עולם התורה ולהפך?
"היהדות באמת מכוונת אותך להתמודדות ומודעות כל הזמן. למשל, אתה צריך לברך לפני שאתה אוכל, או לא לומר כל דבר שאתה רוצה לומר. יש לך מין קאטה, תבנית בראש. באמנות לחימה אתה עושה דברים דומים מבחינת התרגול. ועם כל זה, אני לא רואה קשר ישיר בין אמנות לחימה ויהדות. אצלי אולי יש קשר, כי אני עושה את שניהם. זה לא אומר שיהיה קשר כזה אצל מישהו אחר".
חברך רוני שפירא דווקא חזר בתשובה מתוך אמנויות הלחימה, וכך גם כמה חברים נוספים, כפי שאפשר לראות בסרט "זורם כנהר גדול". אז אולי בכל זאת יש איזה קשר.
"יש אנשים שמגיעים לאמנויות לחימה כדי לחפש רוחניות, אבל אז הם מוצאים אותה ביהדות. לפני כמה שנים הועלתה טענה שיותר מדי תלמידים חוזרים בתשובה בבית הספר שהקמתי. הנהלת בית הספר בדקה וגילתה ששיעור החזרה בתשובה שם דווקא נמוך מהממוצע באוכלוסייה. אני מודע לעובדה שהיו אנשים שפגשו אותי ודרכי הכירו את היהדות, אבל ענייני דת הם משהו שלא אדבר עליו מיוזמתי. מי שרוצה לשוחח איתי על יהדות, יודע שהוא יכול לבוא אליי הביתה".
מה לגבי אמנויות הלחימה ועולם העסקים? יש ביניהם קשר?
"עולם העסקים הוא אמנות לחימה, עם כל הסיסמאות: 'כמה שיותר תוצאה בכמה שפחות מאמץ'; 'אי אפשר זה רק יותר קשה'; 'לא להחליט, זה להחליט - לא'. בשני העולמות האלה מדובר על מצב שאתה צריך לפתור. נכון, בעסקים לא תמיד צריך לפתור את הבעיה במהירות, אבל גם שם אתה מפתח את הראייה המרחבית, את היכולת לראות מצב לא רק מצד אחד, אלא מכל הצדדים האפשריים, עם כמה שיותר נתונים. אמנות לחימה מלמדת בדיוק את זה - להכיר אנשים בצורה טובה יותר, לזהות טוב יותר מצבים, ולדעת להחליט".
אני יושב מול מלחי במרפסת הפתוחה שמחוץ לביתו, במושב החרדי בית-חלקיה הסמוך לגדרה. התלמידים שהגיעו לכאן כדי להתאמן ולשוחח עם המאסטר, כבר עזבו את המקום. על חלקת האדמה שלו, לא הרחק מביתו המרווח, ניתן להבחין במשטח בטון רחב-ידיים המגודר בברזנט, כאילו נחבא אל הכלים. נראה שמלחי מעדיף להסתיר מתושבי המקום את העיסוק שלו באמנויות הלחימה, עיסוק שהפך לדרך חיים יותר מאשר מקור פרנסה.
"רוב האנשים שגרים בסביבה לא יודעים על זה", הוא מודה, "וגם אלו שעושים איתי עסקים לא יודעים. מה שאני עושה לא לגמרי מקובל בחברה כאן, ומי שמזלזל בכללים שאנשים נוהגים בהם, מזלזל באנשים עצמם. אין מגרשי ספורט ביישוב הזה, ואין בריכה. מי שרוצה להתאמן, נוסע למקום אחר. אני לא מכיר כמעט אף חרדי שמתעסק באמנויות לחימה".
באחת השיחות בספר נשאל מלחי אם בבית-חלקיה באמת לא יודעים על עיסוקו, או שרק עוצמים עין. "אם הייתי גר בבני-ברק, אז אסור היה שיידעו את זה", השיב. "פה ביישוב זה לא היה נורא, אבל בכל זאת לא יודעים. אצלנו בבית לא מדברים על אמנות לחימה. (...) הקהילה פה זה כמו כוכב אחר. הייתה תקופה שהייתי מלמד בבית, ופעם בשבוע היו מגיעות בבת אחת שלושים מכוניות. אנשים פה היו שואלים מה אני עושה. הייתי עונה שזאת פגישה או אירוע. לא הרגשתי צורך להסביר יותר מדי. הייתי רוצה לתת לך תשובה אחרת, אבל זאת האמת: כשתרצה לחתן את הילדים, יגידו שאתה בעל תשובה מוזר כזה, מתעסק בדברים אזוטריים".
עושה רושם שבאופן כללי אתה לא רוצה להתבלט.
"נכון. אילו יכולתי, הייתי מוחק את עצמי מכל מקום אפשרי. לכן התלבטתי לפני הריאיון הזה, אבל בסוף הסכמתי כי היה חשוב לי להעביר מסר: אין דבר כזה 'אי אפשר'. הכול אפשרי, רק שלפעמים זה יותר קשה. זה אומר שגם אם מישהו חולה בסרטן, והרופא קצב לו זמן, הוא לא חייב לקבל את זה. יכול להיות שהוא יפסיד מחר בקרב, אבל הוא ימשיך לנצח כל עוד הוא יכול ללכת. זה כמו עם המחלה שלי – צריך להמשיך ללכת ולא לוותר".
היום מלחי מרגיש טוב יחסית, כך הוא אומר, אך מדי פעם נרשמת על פניו עווית של ייסורים. את הכאבים הוא מצליח להרגיע רק בעזרת אלכוהול וקנאביס רפואי, שמעשנו הוא דואג להרחיק אותי. כשלפני 14 שנה התגלה הגידול הסרטני במוחו, הוא אומר, "הרגשתי שהקב"ה אומר לי 'תוכיח שאתה שווה את זה שאתן לך להמשיך לחיות'. הרמח"ל אומר שלא מודדים אותנו בכמות המצוות שלנו, אלא באיך אנחנו עושים אותן. כל דבר מקבל משמעות נוספת כשהזמן שלך קצוב. האמרה 'עשה כל פעולה כאילו היא האחרונה בחייך' קיבלה ממשות בחיים שלי".
הרופאים נתנו לך שמונים יום לחיות, אבל אתה עשית צחוק מהתחזית שלהם. מה סוד הקסם? תזונה? אמונה? דרך חיים?
"גם כאן עובדת המשוואה 'אי אפשר זה רק יותר קשה'. לפני שנים רבות הכרתי נערה אחת שעברה הקרנות וכבר הייתה במצב הכי קשה שאפשר. באחת ממשמרות הלילה עברו אצלה הרופאים ואמרו לה שאין להם יותר מה לעשות. הם העריכו את תוחלת החיים שלה בארבעים יום. הדברים שלהם הרגיזו אותה מספיק כדי לגרום לה להבין שהיא צריכה לעשות משהו - והמשהו הזה הוא לא לשכב על הגב ולחכות שיטפלו בה.
"הרופא הוא המאגיסט שבכוח החיפוי, ואתה זה שאמור להסתער. אותה נערה יצאה מבית החולים ולא נכנסה מאז, לא לטיפול ולא לבדיקה. בעצם, היא נכנסה לבתי חולים, כאחות ראשית. ארבעים יום נתנו לה, ומאז עברו ארבעים שנה".
היא נרפאה?
"לא, מי אמר? הסרטן נמצא עדיין בגוף שלה, אבל היא לא חולה".
אתה יכול להסביר מה אתה עשית, אולי כדי לתת תקווה לאנשים אחרים במצב דומה?
"קשה לי להסביר מה אני עושה כדי להישאר בחיים. ברור לי שאם הייתי מקבל את פסק הדין של הרופאים, הייתי מת בערך בזמן שהם קצבו לי. אבל אני פשוט לא הייתי מוכן לוותר. מלחמה בתאים מחבלים זה המקצוע שלי. למדתי את זה בצבא, התעסקתי בזה, הייתי במבצעים, קיבלתי צל"שים. אני לא מסכים להפסיד".
אתה עובר טיפולים כימותרפיים?
"כן. תראה, אין לי שערות על הידיים. היה פעם זקן מלא, עכשיו הוא מדובלל. גם בלורית הייתה לי פעם", הוא מחייך בעצב. "אם משהו תוקף אותך, אתה צריך להשתמש בכל כלי הנשק הקיימים כדי לחסל אותו כמה שיותר מהר - אלא שגידול אלים אתה לא אמור לחסל, כי אז הוא גדל מחדש, ובצורה אגרסיבית יותר.
"סוג הטיפול שקיבלתי לא נועד להרוג את הגידול, אלא להשאיר אותו כמו שהוא. אז יש לך מחלה כרונית, ואתה לומד להתמודד עם הסימפטומים שמשתנים חדשים לבקרים: כאבים, לפעמים איבוד הכרה. אחרי המורפיום אין לך יותר משככי כאבים, ואז אתה צריך להיגמל מזה. אתה נשאר עם ויסקי וקנאביס רפואי, ומסתדר עם הכאבים פחות או יותר".
אמנות הלחימה עזרה לך להילחם גם במחלה?
"אני לא יודע אם הייתי בחיים בלעדיה. כשאני מצליח לזחול לכיוון משטח האימונים, וזה לא פשוט, אז בהתחלה אני כמו ברווז מוכה, ולאט-לאט זה הולך ומסתדר. אחרי שעה-שעתיים אני בן-אדם אחר. מרגיש הרבה יותר טוב, יותר מלא וחזק".
אתה נשמע כמי שלוקח דברים בקלות, בהומור. היית מגדיר את עצמך אדם אופטימי?
"אתה יודע מה ההבדל בין אדם אופטימי לפסימי? האופטימיסט חושב שהמצב הקיים הוא הכי טוב שיש; הפסימיסט חושש שזה נכון. אני מהסוג של האופטימיסט. אני לא פטאליסט. אני חושב חיובי. מאוד חשוב לצחוק, לחייך, לשמוח".
בשיחה שערכת בספר עם הח"כ והשגריר לשעבר אלי כהן, אמרת שבצעירותך היית אלים, חיפשת קרבות רחוב. האלימות נעלמה עם השנים, או שהיא התרסנה?
מלחי מהרהר מעט לפני שהוא עונה. "אני חושב שהיא התרסנה. יש לך אופי; עם חלק ממנו נולדת, וחלק אחר התפתח עד גיל שלוש או חמש. בהנחה שיש באופי שלך דברים לא טובים, אתה צריך לעבוד על האישיות. אישיות חזקה יכולה להשתלט על האופי ולרסן אותו. אני חושב שהצלחתי לרסן, אבל נראה לי שגם היום, אם ירגיזו אותי יותר מדי, יהיה שלב שזה ישתחרר. הכוהן שבי ייצא".
מה משמש אצלך לריסון? אמנות הלחימה, או הדת?
"ברור ששניהם מרסנים, אבל כדי להשתלט על האופי, אתה צריך שהאישיות שלך תגדל. זה אחד הדברים שאמנות לחימה עושה. בעזרתה אתה יכול להשפיע יותר על אנשים, אתה יכול לפתור יותר מצבים במקביל, או להילחם מול כמה אנשים בבת אחת".
קראת את הספר הזה שעשה עליך עומר ברקמן?
"לא. אני לא יכול לקרוא דברים שנכתבים עליי, כמו שלא יכולתי לראות את הסרט שעשו עליי. הייתי בהקרנת הבכורה, והיה לי קשה מאוד. בחיים לא הייתי תולה תמונה של עצמי על הקיר".
כאשר המחלה מאפשרת זאת, סדר היום שלו די קבוע. ברבע לשש בבוקר הוא מתחיל ללמוד, בשש וחצי מתפלל, ולאחר מכן מעביר שיעור הלכה ולומד גמרא במשך כשעה עם חברותא. משם הוא חוזר הביתה ועובד במשך כמה שעות, מנהל מרחוק באמצעות המחשב את עסקיו שבחו"ל - "ואז, או שזה נגמר כשאני מפסיק לתפקד, או שאני מצליח להגיע למשטח ולהתאמן עם התלמידים שבאים אליי".
לאחר האימון הוא יושב לשיחה בת שעה עם התלמידים. "יש כל מיני דברים שאפשר ללמוד בשיחה הזאת, דברים שיספקו לך קיצור דרך משמעותי בהתקדמות שלך - באמנות לחימה או בפתרון בעיות. לפעמים זה גורם לי להבין טוב יותר את המשפט 'מכל מלמדיי השכלתי, ומתלמידיי יותר מכולם'".
ילדיך ממשיכים בלימוד טאי-צ'י?
"יש לי שבעה בנים ובת אחת. הבכור מתאמן באמנות לחימה ובעוד כל מיני דברים. שניים אחרים עושים מה שנקרא 'התגוננות רחוב', ועוד אחד משלב בין אגרוף לטאי-צ'י. הבת לא מתעסקת בזה".
מה אפשר לאחל לך, מלבד רפואה שלמה ובריאות?
עיניו של מלחי מתלחלחות. "עלייה בלימוד התורה. ככל שאני זוכר, מאז שחזרתי לארץ הייתי לומד גמרא בין ארבע לשש שעות בכל יום. במציאות של היום אני לומד גמרא שעה, וגם זה לפעמים לא עובד. ללמוד רק שעה ביום זה לא מספיק. יהודי, כמו לוחם באמנויות לחימה, צריך לחשוב שיש מדרגות נעות שיורדות, והוא אמור לעלות בהן. אם הוא מתבטל, הוא יורד איתן. אם הוא הולך בקצב שלהן, הוא נשאר במקום. הוא חייב להתגבר על המהירות שלהן כדי להצליח לעלות".
אקו"ם